במטוס לפריז הכרתי שפית צעירה, בערך בת גילי. בהתחלה לא תקשרנו זו עם זו. אני הייתי עסוקה עם הסלולרי, בודקת ששלחתי את כל ההוראות למטפלת שנשכרה לשמור על גפן בימים שבהם אהיה בפריז, והיא ניסתה למצוא תנוחה טובה שתספק לה כמה שעות שינה טובות עד שארל דה גול (שדה התעופה האטי בתבל).

כשהמריא המטוס, שתינו שקענו בשינה חזקה. אלו היו מעל 27 שעות שבהן הייתי ערה. ביום שלפני כן עוד הספקתי ללמד כתיבה במועצה אזורית אשכול, לבלות עם גפן, להכין לה חליפות, אוכל ואפילו קוקיות וסיכות לשיער לפי ימים, לארוז מזוודה ולערוך קניות מוגזמות כדי שלא יחסר כלום בימים שבהם לא אהיה. הייתי מותשת. כשעברה עגלת הסנדוויצ'ים, התעוררתי מיד, יצר הגרגרנות שבי גובר על כל תחושה אחרת.

התעוררתי ולקחתי לעצמי סנדוויץ' תפל עם חתיכת מוצרלה שזרקו לתוכו ועוד חטיף שוקולד קטן. הדיילת חייכה אליי והביטה על שכנתי למושב, שלבטח כבר חלמה איזה חלום פריזאי. “אני אקח בשבילה", אמרתי לדיילת וראיתי כמה היא חושדת שהסנדוויץ' לא יגיע ליעדו ובכל זאת, נתנה לי.

הנחתי אותו ואת החטיף לצד מושבה ופתחתי את הסנדוויץ' שלי. לא הצלחתי להירדם שוב, היו לי פרפרים בבטן. פעם יכולתי להחליט שאני טסה לתאילנד ועשר שעות אחר כך להיות כבר במטוס, הפעם כל המערך השתנה, ואת שלושת הלילות הללו הייתי צריכה לתכנן חודש וקצת מראש. רכשתי לי כרטיסים לדיסנילנד וללובר, והזמנתי מקומות באיזה בר, אולי היחיד בפריז שעדיין משמיע שנסונים. הצרפתים כבר כמעט לא שומעים שנסונים, בעוד אנחנו הישראלים מתלהבים מכל “נה מה קיטה פה" (אל תלכי מכאן) שאנחנו שומעים במקרה ברדיו.

לא מזמן, באיזו ארוחת ערב, ישבתי עם חברים יהודים שעשו עלייה ארצה מצרפת ומבלגיה. רציתי להרשים אותם, אז השמעתי קצת שרל אזנבור וקצת אנריקו מסיאס. בשלב מסוים, אחת מהם, שרון, צעקה אל החלל “מישהו מוכן להחליף את ה'יפה ירקוני' הזה ברקע?". נקרעתי מצחוק והבנתי שתמה לה תקופה.

השפית התעוררה, כנראה מרעש שקית הסנדוויץ' שלי. היא הביטה בי, שערה קצת סתור והיא נטולת כל איפור. “מה, כבר חילקו את האוכל?", שאלה בדאגה. הצבעתי על הסנדוויץ' ועל חטיף השוקולד שלה, והיא חייכה אליי. “איזו אחות את!", אמרה, התחברנו מיד. היא סיפרה לי על מסעותיה בעולם, בכל פעם היא טסה למדינה אחרת לכמה ימים ועושה שם “פופ אפ": נכנסת לאיזו מסעדה, מבשלת לפי קונספט כששמה חתום על המנה, והמון מגיעים לטעום וליהנות באווירה לא מחייבת. “מה תכיני הפעם?".
“חביתות ירק", אמרה לי, “עם לבנה, ירקות שווים בתוך פיתה מהממת".

חשבתי לעצמי שזה פשוט, ובינתיים היא הראתה לי תמונה של זה. הסתכלתי על סנדוויץ' המוצרלה הדוחה בתבוסתנות והכנסתי אותו אל הכיס שבגב הכיסא. “בא לי כזו פיתה", אמרתי לה. אחר כך סיפרה שגרה תקופת מה באיטליה, גם שם למדה, בישלה, טיילה, השתכרה ואפילו אהבה. היה לה שם חבר בן 25 שבוקר אחד החליט שהוא צריך לגלות מי הוא באמת, היא לא הצליחה להבין את זה, אני חשבתי לעצמי בראש שהוא הציל אותה, גברים בחיפוש עצמי עלולים להתיש. “נו, אולי תהיה לך אהבה אחרת בצרפת", אמרתי לה. “בטוח", השיבה והכניסה גם את הסנדוויץ' שלה אל כיס הכיסא.

התקנאתי בה מאוד. החופש המוחלט הזה, להתעורר, לטוס, לגלות, לחקור, הרי זו קרקע פורייה לכל אומן, מבשל, פסל, סופר - מה חשבתי לעצמי כשהתחייבתי לאדם אחד, חובב טלוויזיה וספה, וציירתי את זה כאושר מזוקק שאין בלתו? אתם כבר יודעים שילדתי היא כל חיי ואתן לה הכל ועוד יותר, אני כותבת עליה ודמעות נקוות בעיניי, ובכל זאת, כשראיתי את החופש המוחלט של השפית הזו, כמו ראיתי את עצמי טרם קשרתי לרגליי את משקולת ההתחייבות של הנישואים והאמהות ורציתי לשלוף מכיסי צ'ק, לכתוב עליו סכום שמן ולבקש ממנה להתחלף, רק לשנה, לחוות שוב את החופש המוחלט, אבל הבנתי, בצער רב שהוא הלך לבלי שוב.

בשדה התעופה החלפנו כתובות פייסבוק ואינסטגרם והחלטנו לשמור על קשר. משהו ברוחה החופשייה נדבק בי, כך שכשנכנסתי אל המונית בדרך משדה התעופה, כבר צחקתי עם הנהג על הישראלים ועל הפלסטינים ואף על פי שקראו לו חוסני, בדיחותיו היו שחורות יותר משלי.
הגעתי אל אזור המארה, נכנסתי אל המלון, הנחתי את המזוודות ויצאתי החוצה.

היו רק חמש מעלות, היה לי קר, אבל קור אירופי! נטול לחות, קור מחיה, טוב כזה. שוטטתי בין הסמטאות וחנויות עבודת היד. נכנסתי אל חנות אחת יפה, ורודה כזו עם המון סריגים מקוריים, הם עלו הון! כמעט 100 יורו לכל סריג, המוכרת פנתה אליי באוקראינית (לי זה נשמע רוסית, כמובן) וסיפרה לי שהכל הולך לתרומה למלחמה ברוסיה. שמחתי להצטרף ללחימה ורכשתי את המוצר הכי זול שם, גרביים סרוגים ב־30 יורו. ביקשתי ממנה שתגיד לזלנסקי שזה ממרסל ותיתן לו את הטלפון שלו.

“כולנו רוצות", אמרה לי, “אבל לצערי הוא נשוי", צחקנו ויצאתי משם. הזמן חלף עבר, אין לי מושג כמה צעדים עשיתי, בכמה סמטאות הייתי ואיזה מרחק הלכתי, אבל נהניתי מכל רגע, אכלתי מרק במסעדה וייטנאמית, שתיתי יין חם בשוק כריסמס וקניתי שמלה יפה לגפן. אגב, מי שאומר שעליית המחירים בארץ מוגזמת, ראוי שיבקר בעולם - אחרי הקורונה כולם השתגעו.

הגעתי אל החדר מותשת, אני לא זוכרת מתי, אבל נפלתי לשינה עמוקה, פקחתי את העיניים רק כשהרגשתי שאני חייבת לשירותים. השעה הייתה תשע בערב, התבאסתי על השעות שפספסתי, ועם זאת, אני לא זוכרת מתי ישנתי ככה, בלי לקום ארבע פעמים כדי לבדוק אם היא מכוסה, אם יש לה מים, אם נוח לה ואם חלילה, רגלה לא נתקעה בסורג שבלול. יתרה מכך - זו הפעם הראשונה זה זמן רב שישנתי בלי לחלום.

הראש שלי עובד שעות נוספות, ככה שהשינה שלי לא באמת אמיתית, ואלו תמיד אותם החלומות, על הגרוש שלי שבוגד בי פתאום, לועג לי או ההפך - מבקש שנחזור. על אמי, שבחלום אחד שונאת אותי ומכה אותי ובחלום השני מחבקת אותי ומגוננת עליי. ישנו החלום המוכר שבו אני עומדת על במה ולא מצליחה לדבר כי לא למדתי אף טקסט, והחלום הגרוע מכל - בו אני מסתובבת עירומה ברחוב ולאף אחד אין פיסת בגד לתת לי. הפעם לא חלמתי, פשוט ישנתי. כשהתעוררתי, שתיתי בקבוק מלא במים, נכנסתי להתקלח במקלחת רותחת ושמעתי את ההודעות מהסלולרי לא מפסיקות.

כשיצאתי ראיתי. “את בפריז? גם אני בפריז!", כתב לי מישהו מהעבר, “בואי נאכל ארוחת ערב יחד!". פתחתי את תמונת הוואטסאפ שלו, הוא נשאר יפה כשהיה, איש הייטק גבוה עד מאוד, חסון, פניו רציניות אך עיניו מחייכות.
“רק עכשיו קראתי את ההודעות שלך", עניתי לו. “כן, אני בפריז, בטח כבר אכלת".
“תשלחי כתובת, אבוא לאסוף אותך במונית", ענה.
“אני רוצה אויסטרים!", השבתי.
“תקבלי, נו כתובת", ביקש שוב.

נתתי כתובת ופתחתי את המזוודה, לבשתי שמלת קטיפה כחולה שרכשתי בעונה הקודמת, קצת שמנתי לאחרונה, היא הייתה צמודה, אבל נותרה יפה ומחמיאה מאוד. בדקתי שגפן נרדמה, התאפרתי, נעלתי מגפי עקב והסתכלתי על עצמי במראה. רציתי לילה צרפתי, לא מין, לא תשוקה, רק לילה צרפתי של יין, דמויות, פירות ים ואורות ניאון.
נכנסתי אל המונית, הוא חיכה לי שם, נשק ללחיי ולחש באוזני “לכל אדם שתי מדינות, זו שלו...".
“והשנייה היא צרפת", השלמתי אותו, הוא לא הופתע.
“מעצבנת", רטן ושנינו צחקנו, ידעתי שהלילה יהיה טוב.

המשך בשבוע הבא. 