איפה הילד? | רון מיברג

אכול אותו. הייתה מידה רבה של עין הרע שהרגשתי כלפי הילד הזה. אינני מאמין בעין הרע, אף שלאחרונה אני מאותגר בנושא, ואני נוהג לדבר מפורשות בעניינים שאנשים נרתעים מהם, מחלות סופניות, אלצהיימר, בדידות ממארת, החיים על רכבת שדים, אלה שגורמים לזולת לירוק ולמלמל חמסה, חמסה, חמסה. לא הייתי פרטנר כאשר בביתנו האחרון באמריקה, בלב הטונדרה, קבעה נעמי מזוזה במשקופים של כל החדרים בבית. יש לי עדים שזה לא עזר. זה אפילו העיק כאשר היה עליי להסיר את המזוזות בזהירות ובסבלנות של צורף ולארוז אותן.

הניסיון הקודם הוכיח שלא היה מצב שהילד ייצא מהרחם בלידה טבעית. ד"ר אוסוולדו נראה ספורט־אלגנט עם המסיכה הירוקה תלויה ברישול מתחת לסנטרו. הילד יצא 5.1 קילו, פנומן לא שגרתי שגרם לאחיות במחלקה להגיע בריצה כדי להתבונן בו כמו בגור פנדה שנולד בגן חיות בהמבורג ומגיע לחדשות בטלוויזיה. ההסכמה הייתה שהוא ענק ו"נורא ברור". מבחינת הממדים הפיזיים שלו, לא היה בו כל זכר לתינוק. הוא היה ילד יפה בגודל מלא, ולדעת רבים ניתן היה להלביש אותו ולשלוח לכיתה א'. בדיחות כאלה היו מקובלות במחלקת יולדות.

היה לע' פרצוף ירח זוהר, כאילו דלקה בלחייו נורה בכוס חלב. עיניים כחולות שדילגו דור על עיניהם של הוריו ולקחו את הדנ"א של סבא אבנר וסבא בנג'מין. היה לו שיער בהיר, וגופו, ידיו, רגליו וצווארו היו מוקפים צמיגים קטנים שקשה היה להתאפק מלצבוט אותם. אחותו הבכורה הייתה ילדה יפה עם תלתלים חומים.

קוראים ותיקים זוכרים את הצילום שלה על האסלה (לבושה) בדבר העורך שנקרא "השירותים של אנולה", שסיפר על מלחמת החורמה שניהלה נגדנו השכנה מהפנטהאוז הצמוד בטענה שהמים שיורדים באסלה של אנולה מעירים את בתה. כמה פעמים לעזאזל מורידים מים באסלה של ילדה שהייתה עדיין בטיטולים? בית משפט קבע שאין פסול בשירותים, אבל השכנות החמיצה.

ברובד עמוק ביותר, הורים אוהבים את ילדיהם באופן שווה. הם יקריבו את חייהם כדי להציל את ילדיהם ולא משנה צבע עיניהם. אבל השקר הגדול, הקאבר־אפ העתיק בהיסטוריה, הוא שלהורים אין העדפה. זה לא משהו שמדברים עליו. לא משהו שהורים מודים בו. אבל אין שוויון מלא. מה שהפיל אותי עם ביגפוט היה נוכחותו הכריזמטית באריזה כה יפה ואסתטית שהנשמה נעתקה. הוא הזכיר לי את תרנגול ההודו הגדול מחג ההודיה שאמריקאים מכנים Butterball.

לא היה קל להכיל אותו. בעיקר משום שהילד היה שובב ומסוכן לעצמו ולסביבתו ללא גרם של זדון. בוקר מוקדם אחד, בתחילת הניידות המסוכנת שלו ובעודנו ישנים, הוא טיפס על הספה, ממנה אל המדף שעליו ישבו הסוני טריניטרון שהבאנו כאשר שבנו מאמריקה ושאליו היה מחובר בכבלים מכשיר בטאמקס עתיק, ודחף את החבילה האלקטרונית כולה על הרצפה מגובה של מטר וחצי. הסוני נפלה על המסך והתרסקה, ומכשיר הווידיאו נשאר תלוי על בלימה בין שמיים וארץ. הרעש היה גדול ומפחיד יותר מהסקאדים שחלפו כמה שנים מאוחר יותר מעל ראשינו בדרך לסביון. הילד החזיק את השלט ואמר "אין טלוויזיה". מה שנכון. חיבקנו אותו בכעס.

בר המצווה הגיע לבית במורשה. צריך היה לראות את הילד כדי להבין: הוא גידל את שערו בהתרסה נחושה בזנב סוס עד התחת. נעמי נקראה להבריש את שערו כל בוקר שעה ארוכה כדי לאסוף אותו לבית ספר. זו הייתה קריאת תיגר על כל העולם ובעיקר על נמוכי המצח. בדור ההוא לא הייתה גב' תמר בלום שתרוץ אחריהם במסדרונות "בליך" כדי לתפוס אותם בשיער סורר שכולו מרי, כדי לשלוח אותם הביתה. העיניים הכחולות הפכו ממזריות ומבריקות.

בהחלטה שעמדה בניגוד גמור לעמדותיה ההיסטוריות בעניין ילדיה, ככל שאפשר היה בבית שבו נהגתי לחבק אותם כדי לסחוט מהם מדורים, הסכימה נעמי שהוא יצטלם לשער אחד המוספים של "עולם האישה", שאת מוסף האוכל שלו ערכה. אפילו אקסהיביציוניסט כמוני חש שלא בנוח. זה דבר אחד להיות גאה בילדיך ולכתוב עליהם, ודבר אחר להניח להם להצטלם לעיתון.

השאיפה המשפחתית לאירוע בר מצווה צנוע עלתה על מארב אלים של אמי, שנקראה סבתא מרים. הבנתי את הצורך שלה לצאת לאור בחינגה גדולה אחרי שנים ארוכות של ערבים קודרים וקרים בקטקומבות הבטון של הבית ברמת חן. זאת הייתה הזדמנות למחווה לארג'ית לכולם שעה שאנחנו כיוונו לאירוע אינטימי עם חברים קרובים ובני משפחה. סבתא מרים רצתה מה שכינתה "אירוע חגיגי בטעם טוב, קייטרינג משובח והזדמנות להפגיש את כולם". לאמירה שלה היה רובד נוסף לפחות, אבל לא נדרשנו לו. מן המפורסמות.

אמי עזרה לנו ברכישת הבית והייתה לה תחושת בעלות חלקית, וודאי מוצדקת, על דונם אדמה ובית שגבלו בוואדי ובאדמה של תע"ש. השיפוע המתון של הדשא אל הגדר שהקיפה את בריכת השחייה - מתנת המוכרים לקונים - דמה בעיניה לקניון משונן. הרבה לפני האירוע עלה טרקטור ששלחה על הדשא כדי ליישר אותו על ידי הזזה מסיבית של אדמה, ונורתה אבן הפינה לקקטוסייה וגינה טרופית.

בני הבית הביטו בהמולה העמלנית בתימהון של מי שהיו עושים דברים שונים בתכלית עם הכסף, אבל אף אחד לא שאל אותם. הזיכרון מתעתע, אבל ההשקעה הזאת לבדה בשולי בר המצווה עלתה משהו כמו 50 אלף שקלים לפני מע"מ. זה לא היה קשור לחתן השמחה בשום צורה. גם לא להוריו חובבי המדרונות המשופעים. אבל אמי גרסה שלא מזמינים חברים ומשפחה לשבת על ריהוט גינה חלוד כאשר ספלי הקפה שלהם נוטים על צדם בזווית מסוכנת.

מסיבת בר המצווה על הדשא הייתה הצלחה מסחררת מבחינת בעלת השמחה; היא הסתובבה ככלה בחופתה עם כוס שרדונה צוננת וארוכת גבעול בידה. אחד המנוחים בין חבריי שהבין עניין, שאל אותי בנוכחותה בת כמה אחותי הגדולה, מה שגרם לאמי להסמיק בקוקטיות, למלמל "נו באמת" ולהסיט את השיער מעיניה בהטיית ראש מהירה לאחור, שכנראה ירשתי ממנה כשעדיין היה לי שיער. לאבי לא היה שיער מאז שהכרתי אותו, למרות אמונתו העיוורת בבלורית שלכאורה נשקפה אליו במראה. בערך נפח השיער של יצחק רבין המבוגר שאבי היה מסרק בזרת והעביר מעל ראשו את כף ידו השנייה כמי שנקרא להגן על שערות סוררות.

תקוע במרכז הבלט האנתרופוסופי המכונה בפי אגם הברווזים, שבו עושות צ'ילבות מוצהרות את מיטבן לא להיתקל איש ביריבו, חשבתי מעבר למסיבה השאפתנית שאמי הפיקה. חשבתי על מה אני מרגיש כלפי בני ועד כמה אהבתי אליו אינה באה לידי ביטוי בהילולה במורשה ועד כמה אף אחד מאיתנו אינו מוצא בה את ידיו ורגליו. מתוך הכלום הזה נולדה תוכנית שבה מראה אבא לבנו גוד־טיים כמו שרק אני ידעתי; השמיים הם הגבול.

זה היה בימים של הצגת הבכורה של הטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים" בניו יורק, וניצוץ נדלק בעיניי. ביקשתי ממזכירת המערכת להתעניין אצל יחסי הציבור בישראל כיצד נדחקים לפרמיירה עם ג'ורג' לוקאס, הריסון פורד, מרק האמיל ואחרים, שאמורה הייתה להתחיל בהרמת כוסית במלון "ארבע העונות" במנהטן, שממנו תהיה הסעה מאורגנת לאחד מאולמות הקולנוע המרופדים בעיר. התשובות היו עגומות למדי, עד שדורית הציעה לשאול את ג'ודי סולומון, שהייתה שליחת ישראל בהוליווד.

במצב עניינים רגיל לא היה עולה בדעתי לשוב לזירת הפשע ביד מושטת כמו קבצן. היה לי חשבון פתוח עם סולומון מימיי כסטודנט לקולנוע בקליפורניה; הגעתי אליה בבקשת עזרה והיא גלגלה אותי מכל המדרגות, פחות או יותר. החשבון נסגר ב"מוניטין" בעזרת הכתבת נילי שחק־בופמן והצלמת איילת ברמן, שהביאו מונולוג של סולומון וצילום דיוקן מופתי. אינני גאה בזה, אבל למדתי לחיות עם החרטה. דורית שבה מסולומון עם שני כרטיסים לבכורה שכללו הזמנות מוזהבות למסיבה ב"ארבע העונות".

מההישג הזה בניתי אחורה: שני מושבים במחלקת עסקים; חדר במלון היפני האהוב עליי בניו יורק; וארוחת צהריים ב"פיטר לוגר" בברוקלין. לארוחה הראשונה שלי אחרי בר המצווה לקחו אותי למסעדת הדגים של נעמי וחיים שוסטר, שם הכינה נעמי את האיקרה הטובה בעיר ובורי נהדר לפני שקיבל טעם של נפט. וכוס היין הראשונה שלי: עבדת לבן.

מה עבר במוחי? את מה שאיני יכול לקנות במסירות ובנוכחות יומיומית בחייו כמו אמו, אפדה בג'סטה אחת, גדולה מהחיים. כשהייתי ילד כינה אותי אבי מיסטר הילטון. אני מבין למה, אבל לימים חשבתי שהגזים. אנינות אינה גישה שמשרתת אותך כל החיים אלא פונקציה של יכולת. בני היה ילד שהשניצל שלו, כנראה בגללי, צריך היה להיות מעגל חלב ולא מחזה עוף. אחותו, למשל, העדיפה עוף.

הבודקת הצעירה בנתב"ג שלפה אותנו מהתור. הביטה בצילום בדרכון, הביטה בי וחוזר חלילה ומלמלה משהו שנשמע באוזניי החירשות כ"אבא שלי נורא אוהב מה שאותה כותב". לא היא, אלא אביה. "הילדה נורא יפה", היא אמרה על בני, ושנינו הנחנו לזה לחלוף מעל ראשינו. כוונתה הייתה טובה, ומה הטענה אם החלטת להיראות כמו ילדה. חוץ מזה, שמו הוא דו־מגדרי. הייתה סדרת סרטי פורנו רך שנשאה את שמו.

אם הילד רצה משהו בדיוטי פרי, הוא לא אמר מילה. גם את זה למדתי על ילדיי ברבות השנים; הם לא היו אספני רכוש. הם רצו להיות קלי רגליים וללא מטען מיותר במעברם ממקום למקום במיטב סגנון החיים האמריקאי. דירותיהם ניבטות אליי בריקנותן, חוץ ממדף ספרים צנוע, מטבח מאובזר בינוני וציורים מקוריים של אמם. התיישבנו בטרקלין בקומה השנייה. הילד הלך למזנון וחזר עם צלחת ועליה כריך ופחית קולה. פיצוח הלשונית נשמע כהשקת משחתת חדשה עם בקבוק שמפניה.

במסיבת הפרמיירה ב"ארבע העונות" היה הילד במיטבו. קשה היה לי להסיר ממנו את עיניי. הוא לא מצמץ כאשר לאולם הנשפים הגדול נכנסו פורד, האמיל ואחרים. הוא הניח את הכיבוד על שולחן, תפס את מקומו בתור המתארך של לחיצות הידיים ולחץ בתורו את ידיהם של המופלאים. "אני אתקלח עם היד מחוץ למים", הבהיר לי והתבונן בידיו בהשתאות. בין המבקרים והצופים הייתה הסכמה נדירה: זה היה הסרט הגרוע בסדרת "מלחמת כוכבים", בעיקר בזכות חמור גרם שנקרא ג'אר ג'אר בינקס, ללא ספק אחת הדמויות המעצבנות בתולדות הקולנוע. הסרט היה דרעק מחומם, אבל ע' לא נטר לי טינה. הוא שידר לעברי אהדה מאופקת.

לא היינו צריכים להזמין שולחן ב"פיטר לוגר". זמן קצר קודם לכן צילמתי שם כתבה לערוץ 8 שבמהלכה ליוויתי את ג'ודי רובינשטיין, שהייתה קניינית הבשר של המסעדה. ג'ודי ניווטה בין שולחנות שסביבם ישבו בכירי הגומבאס; זה היה שנים מעטות בלבד לפני שכריסטופר התלונן ב"סופרנוס" שהצוות תוקע אותו עם החשבון ב"פיטר לוגר". ג'ודי השאירה אותנו בידיו האמונות, אך הלא נאמנות, של המלצר הוותיק וולפגנג צוויינר. לימים ערק צוויינר מ"פיטר לוגר" עם ידע אינטימי ועיקרי התפריט ופתח רשת של מסעדות בשר יוקרתיות מעבר לגשר במנהטן.

אכלנו פורטרהאוס לשניים, בייקון קנדי, עגבנייה מניו ג'רזי עם פרוסה עבה של בצל מדמיע, תרד מוקרם וטוגנים גרמניים. ממרחק הזמן אני משוכנע שע' אכל את חלק הארי של הבשר. הייתי הרבה מעבר למיטבי, ואיפוק הפך לחבר קרוב. כאשר הגיעה עוגת הגבינה עם דלי של שלאג, ע' נאנח והרים ידיים. ג'ודי שלחה אותנו למנהטן בלימוזינה; ע' נשען לאחור במושב הרך כאילו נולד שם. הוא אמר לי תודה, שהיה הרבה יותר ממה שקיוויתי לשמוע ממנו. נזכרתי בפרצופו הזורח של אבי אצל שוסטר כאשר לימד אותי לאכול דג ולשתות יין. הוא לא זכה לראות אף אחד מנכדיו וברגע המסוים ההוא, על הגשר בין ברוקלין למנהטן, זה כאב.

תמיד היינו בין טוב ורע: כמה שנים קודם, כשע' היה בן 6, הנצה בגופו פריחה אדומה יוקדת. בתוך שעה התפתחו ברגליו שטפי דם פנימיים והן הכחילו. הוא לא הצליח ללכת, משום שרגליו לא נשאו אותו. נעמי גררה אותו לתל השומר, שם נראו הרופאים מבוהלים, חיברו אותו לצינורות ומסכים עם אותות מצפצפים ומדלגים והעבירו אותו למחלקת ילדים. אחרי התייעצות קצרה הסכימו שני חברינו הרופאים על דיאגנוזה נחרצת: מחלה שנקראת הנוך־שונליין. נעמי הרגישה שע' נשמט מאחיזתה.

שטפי הדם טיפסו במעלה גופו של ע', ונעמי הבינה שההתפשטות צריכה להיעצר. אין ממש תרופות, לפעמים סטרואידים. היא באה והולכת מהר, והסיכון קשור לאינטנסיביות ולהשפעה על כליות וכלי דם. ע' פעה כטלה. הוא היה משותק. לעולם לא אשכח את מראהו כשהיה מכוסה בכל גופו במין רקבובית אדומה זורחת. הוא ניסה להתרומם על מרפקיו כדי לחבק אותי ולא הצליח.

ביום שלקח לי לחזור הביתה מניו יורק, קלטתי איכשהו שהסכנה המיידית חלפה וכלי הדם אמורים לחזור לעצמם ולתפקוד רגיל. אותו לילה ישנתי על הרצפה ליד מיטתו. פעם בכמה זמן קמתי לבדוק שהוא נושם וקרסתי מפיק ברכיים על השמיכה הדקה שמתנדבת נתנה לי. 