"שושנה היא שושנה היא שושנה" כתבה הסופרת גרטרוד שטיין, ודיקטטורות הן דיקטטורות הן דיקטטורות — אין זה משנה אם מימין או משמאל, שכן לכולן סימני היכר משותפים: פגיעה בחופש הפרט, אלימות, הגבלת חופש הדיבור ועוד.
יש אומנם הבדלים מסוימים בין הרודנויות במאה ה־20 שהיו בעיקר של הימין הפשיסטי והשמאל הבולשביקי או של חונטות צבאיות ובין אלה של היום, שבחלקן הגדול הן של השמאל הקיצוני, אף שגם הן נשענות על כוח הזרוע.
ההבדל בין הבולשביזם של סטלין לנאציזם של היטלר היה בעיקר בצדדיהם האידיאולוגיים כביכול, אך לא בשיטות, באלימות וברצחנות. אלה ואלה רצחו מיליונים וגרמו למותם של מיליונים נוספים. כפי שאומרת האמרה האנגלית: "העמדות הקיצוניות משני הצדדים נפגשות".
גם בארץ ישראל שלפני הקמת המדינה, ובמשך שנים אחדות גם אחריה, רווחה בחלק מהשמאל האפולוגטיקה ואף ההזדהות העיוורת עם הבולשביזם הסובייטי, ו"הספר האדום" של אסף ענברי, אולי הספר החשוב ביותר על ההיסטוריה הפוליטית של השמאל הציוני מאז פרסום "קרע בצמרת" של נתן ינאי, הראה כיצד השומר הצעיר והקיבוץ הארצי בראשות מאיר יערי ודומיו לא רק נשבו בקסם הבולשביזם הסטליניסטי אלא גם הלכו בדרכו.
הדוגמאות הבולטות, אך לא היחידות, לרודנות שמאלנית כיום הן סין, קובה, ונצואלה, ניקרגואה וקוריאה הצפונית, כשלצדן קיימים גם משטרים בלתי דמוקרטיים מסורתיים כמו רוסיה ורוב שכנותינו.
כך או אחרת, מדד הדמוקרטיה שהשבועון הבריטי "אקונומיסט" מפרסם מדי שנה מצביע על תהליך מתמשך של צמצום הדמוקרטיה בחלקים רבים של העולם. יש משטרים רודניים מלאים הן מימין והן משמאל, ויש מדינות שמקיימות לכאורה את כללי הדמוקרטיה הפורמלית, אך בפועל פועלות לצמצמם ככל שניתן.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, בארצות הברית, שנחשבה עד לא מזמן לדוגמה ומופת לדמוקרטיה ליברלית, הולכות ומתרבות תופעות של פגיעות בחופש הדיבור באוניברסיטאות, של צנזורה פוליטית שמאלית בתרבות, ומאידך של התערבות ימנית בתוכניות הלימודים בבתי הספר ובספריות הציבוריות. כל זאת בנוסף לניסיונות של דונלד טראמפ לערער על תוצאות הבחירות.
גם על ישראל לא פסחו בשנים האחרונות סימני אזהרה לגבי חוסנה של הדמוקרטיה, כגון עקיפת הכללים הפרלמנטריים בעניין הסכם הגז עם לבנון, יוזמות חקיקה בלתי דמוקרטיות בידי ממשלת השינוי ומעידות במערכת המשפט, אך אפשר להתנחם בכך שהתקיימו בחירות דמוקרטיות למופת שהחזירו לציבור את התחושה שלקולו יש ערך.
ויש סימנים מעודדים גם במקומות אחרים: יציאת ההמונים לרחובות באיראן ובסין הקומוניסטית מוכיחה שחרף מאמצי הדיכוי של השלטונות, בעידן של תקשורת מגוונת ידי הרודנים אינן חופשיות כפי שהיו, ולכך השלכות גם על מעמדם הלאומי והבינלאומי.
האירועים בטהרן למשל עשויים להצביע על תחילת תהליך של ערעור המשטר, ואילו ההפגנות בשנגחאי ובבייג'ינג נגד המערכה הכושלת של סין בעניין מגיפת הקורונה מעוררות ספקות באשר למעמדו הבלתי מעורער כביכול של הנשיא שי ג'ינפינג ולגבי יומרתה של סין להפוך לכלכלה המובילה בעולם.
איראן היא מקרה מיוחד; קשה להגדירה כשמאל או ימין, היא בעיקר קלפטוקרטיה, שלטון גנבים, ותיאוקרטית בנוסף לתכונות של הרודנות השמאלית והימנית כאחד. הייחוד של איראן נובע מכך שהיא מהווה סכנה ברורה ומיידית לשלום העולם ולשלום ישראל במיוחד.
לא רק מקורות מודיעיניים אלא גם טהרן עצמה אישרו שהיא קרובה לייצור דלק גרעיני למטרות מלחמתיות, ואמריקה, אף שעד לא מזמן קיוותה שבדיפלומטיה תוכל לחסום, ולו זמנית, את דרכה של איראן לפצצה, מוצאת עצמה היום בעימות ישיר עמה ביותר מחזית אחת. המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן עוסקת עכשיו בעיקר בהגשת סיוע טכנולוגי אפשרי למפגינים בטהרן ולא בחידוש ההסכם.
הממשלה היוצאת בישראל, מלבד כמה הצהרות בומבסטיות בנוסח "לא נאפשר לאיראן להגיע לנשק גרעיני", ישבה בעיקר בחוסר מעש בנושא הגרעין. בהקשר זה, טענתו של נפתלי בנט במאמרו הפתטי ב"ניו יורק טיימס", שלפיה "חסמנו את הסכם הגרעין המסוכן עם איראן", נראית מגוחכת ומטעה במיוחד. אך רק העתיד יראה כיצד ממשלת נתניהו תתמודד עם הסוגיה, בעצמה או יחד עם אמריקה.