זו הייתה טרגדיה בממדים שייקספיריים, לא פחות. על כן, תיאלצו לקרוא יותר מ־700 עמודי ספר, אם תרצו להבין אותה לעומקה. סיפורו של האח הצעיר מתשעה. הבכור נהרג, אחות מתה, אח נרצח, עוד אח נרצח. סיפורה של משפחת קנדי. סיפורו של האח, טד קנדי, שג'ון פארל מתאר בפירוט מאלף בספר חדש. אם לא היו קוראים לו קנדי, ספק אם היה טעם בתיעוד קורותיו. אבל טד היה קנדי. אחיו הצעיר של הנשיא ג'ון. אחיו הצעיר של המועמד לנשיאות רוברט. גם טד עצמו היה מועמד, אבל פארל סבור שמעולם לא באמת רצה את התפקיד. הוא מוצא בהתנהלותו של טד סימנים של הרס עצמי. בכל פעם שנדמה היה שהוא מתקרב למטרה, מיהר לחבל במועמדותו. הוא שתה, הוא נאף, הוא שיקר, הוא כנראה אנס, הוא בלי ספק הרג - ואז ניסה להתחמק מאחריות.
מי שקורא את קורותיו של קנדי נאלץ להביט במידה של סלחנות על חטאיהם, אמיתיים או מדומים, של המנהיגים הישראלים. קחו את בנימין נתניהו, משה קצב, אהוד אולמרט, חיים רמון, אברהם הירשזון, אריה דרעי, אביגדור ליברמן – אלה שהורשעו ואלה שהואשמו ואלה שהוכח ואלה שלא הוכח. כל מה שעשו – כולם ביחד וכל אחד לחוד – לא בהכרח משתווה להתפרעות משולחת הרסן של קנדי. ובכל זאת, קנדי יירשם בהיסטוריה כסנאטור חשוב. ולא רק חשוב – גם דמות מופת לחיקוי, לפחות בתחום אחד: יכולתו לעבוד עם יריבים פוליטיים, לחתור למטרות ריאליות, להתפשר.
הוא היה שמאלן פרוגרסיבי בעניינים רבים, אבל מה שהצטער עליו לקראת סוף חייו, מה שהיה טעותו הגדולה, היה העובדה שלא הצליח להתפשר עם הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון. קנדי רצה הרחבה של ביטוח הבריאות. ניקסון רצה להסיט את תשומת הלב מענייני פרשת ווטרגייט. השניים התקרבו להסכמה, אבל חבריו הטהרנים של קנדי במפלגה הדמוקרטית סירבו להתפשר. עוד מעט ניקסון יעוף ולנו יהיה רוב מכריע – כך הניחו. קנדי נכנע לחברים, ונאלץ לחכות עוד 40 שנה עד שבאה ההזדמנות הבאה לביטוח בריאות. זה קרה כבר לקראת סוף הקריירה שלו, בתקופת כהונתו של הנשיא ברק אובמה.
מעניין לקרוא ספר כזה בעידן המקוטב שאנו חיים בו. מעניין לזהות את היחסים החמים של קנדי עם רונלד רייגן (הם עבדו יחדיו על רפורמה בחוקי הבחירות), ועם ג'ורג' דבליו בוש (הם עבדו יחדיו על רפורמה בחינוך), ועם הסנאטור ג'ון מקיין (הגירה), ועם עוד יריבים אידיאולוגיים, שפערי העמדות איתם היו עמוקים, אבל לא עמוקים עד כדי חוסר יכולת לחפש גשר. הנה – הזדמנות לתהות לאן נעלמו המחוקקים הללו באמריקה. לאן נעלמו אצלנו. ממשלת ישראל הנרקמת לא מסתמנת כממשלה שוחרת פשרות, וייאמר להגנתה - גם בחוגי האופוזיציה לא ניכר רצון עז לחפש מצע משותף. קנדי התנהל עם קופת שרצים כחטוטרת על גבו, ועם שק של פשרנות מעשית מוכן לשליפה בידו.
הזמנים השתנו באמריקה: פעם, עם חטוטרת כזאת, לא היה אפשר להיבחר לנשיאות. בא דונלד טראמפ והוכיח שאפשר. פעם, שק של פשרנות מעשית היה משהו שראוי לשבח. באו הפוליטיקאים החדשים, מניוט גינגריץ' בימין ועד ברני סנדרס בשמאל, והפכו אותו לראוי לגנאי.
הזמנים השתנו בישראל: פעם, עם חטוטרת כזאת לא היה אפשר היה להיבחר. באו נתניהו (לא הורשע) ודרעי (כן הורשע) והוכיחו שאפשר. פעם, שק של פשרנות מעשית היה משהו שראוי לשבח. באו הפוליטיקאים החדשים, מבצלאל סמוטריץ' בימין ועד מרב מיכאלי בשמאל, והפכו אותו לראוי לגנאי.
ממלכה בנסיגה
שני מחנות מתחרים על עיצוב הנרטיב של העתיד הישראלי כפי שהוא נראה כרגע. ולא – אלה לא בהכרח מחנות הימין ושמאל, או הפרו־ביבי ואנטי־ביבי. אלה מחנה היהיה־בסדר ומחנה הבכלל־לא־יהיה־בסדר. ראשי מפלגות, הנהלות של עמותות, חוקרים ואקטיביסטים מנהלים ויכוח ערני, תוסס, על השאלה הזאת. רוב מצביעי הימין כמובן נמצאים במחנה היהיה־בסדר, לפחות כרגע, לפחות עד שיתברר אחרת. כאשר שאלנו חרדים (במסגרת סקר של אתר המדד) מה יקרה כאשר שליש מתושבי ישראל יהיו חרדים (בעוד כמה עשרות שנים), זו התשובה שקיבלנו: "יהיה בסדר". משיבים חילונים, אם היה לכם ספק, לא סבורים כך. הם סבורים שממש לא יהיה בסדר. חלקם סבורים שמוטב להימלט מישראל לפני שזה יקרה, אם זה אכן עומד לקרות (תחזיות דמוגרפיות לא תמיד מתגשמות, תשאלו את תומס מלטוס).
כך שהוויכוח העיקרי מתנהל במחנה הפחות מרוצה מתוצאות הבחירות. זה הוויכוח בין מי שאומרים ששום דבר עוד לא קרה, וגם לא בטוח שיקרה. הקואליציה המתרקמת מדברת הרבה, אבל בינתיים עוד לא הוקמה. וכאשר תקום, תגלה שאת רוב תוכניותיה השאפתניות אינה יכולה לממש. יהיה בסדר. נתגבר. נעבור גם את זה. זה מחנה אחד. מולו – מתייצב מחנה שני. מתנהל בו דיון רציני ועמוק על השאלה מה עושים הלאה, והאם עוד יש טעם להילחם על המטרות הישנות: ממלכתיות, אחריות לכלל, חיים משותפים, או שמא באה העת למלחמה מגזרית. כל אדם לעצמו, כל קבוצה לעצמה.
במחנה הלא־יהיה־בסדר יש הרבה רטוריקה משולחת של טרמפיסטים – פוליטיקאים שמחפשים מגפון, אקטיביסטים מתלהמים. גם לאלה יש תפקיד, אבל הצעקות שלהם אינן התפתחות מעניינת. הן התפתחות צפויה לאחר הפסד מר בבחירות. הדיון המעניין מתנהל דווקא במקומות שבהם יושבים בני אדם שקולים, ישראלים אחראים, שמחפשים ברצינות מודלים חדשים להסדרת היחסים במסגרת מדינתית ששרויה במשבר.
הם מעיינים בסקרי דעת קהל המלמדים אותם שהמחלוקת הישראלית אינה נוגעת רק לאידיאולוגיה, היא נוגעת לעובדות. אנשי רשת חינוך תורנית מסבירים, בלי אירוניה, שהתלמידים המגיעים אליהם מגיעים להישגים טובים, ויש להם נתונים שהם יודעים לשלוף כדי להוכיח את הטענה הזאת. מחקרים של בנק ישראל מעידים שהם מותירים את תלמידיהם מאחור ולא מכשירים אותם לחיים מודרניים במדינה מודרנית.
זו מחלוקת על עובדות, שאין ממנה מוצא. יש עובדות של צד אחד, והעובדות האלטרנטיביות של הצד השני - ובכל מחנה העמדה היא כמובן שעמדתו של הצד השני היא השגויה, המוטה, הלא מבוססת, הלא רצינית. ממנה משתרשרת גם מחלוקת על מהות: לערבים, לחרדים ולאחרונה גם להנהגה של הציונות הדתית ישנו חזון ישראלי הסותר את חזונם של ישראלים במרכז־ימין, מרכז, מרכז־שמאל הממלכתי־ליברלי (ל"שמאל" יש חזון שונה משל כל אלה, אבל גודלו זניח). לכאורה, יש דרך פשוטה להיחלץ מהמצב הזה. ישנו רוב יהודי־ישראלי הבשל לפשרות. למעשה, המשימה נראית קשה כמו זו של קנדי וניקסון בתחילת שנות ה־70. כדי שתהיה פשרה צריך לא רק הסכמה על פרטים אלא גם בשלות פוליטית. בשלות כזאת איננה בנמצא בישראל של היום.
המעוז הראשון
עכשיו נסכם את פרשת סגן השר אבי מעוז, ועמותות מערכת החינוך. נסכם? איך אפשר כבר לסכם? כי הקרב נגמר.
איך נגמר, הרי סגן השר אבי מעוז ממפלגת נעם עוד לא נכנס לתפקיד? בכל זאת נגמר. תם ונשלם.
ומי ניצח? נו, זה ברור מי ניצח. וזה לא מעוז שניצח. הוא בצד המפסיד.
ומה עם נתניהו? על זה יש ויכוח. כמה בכירים בליכוד ובמפלגות אחרות מניחים שנתניהו רצה את הפרשה הזאת בדיוק כפי שהתפתחה. תכף נסביר מדוע.
אז זהו, אפשר ללכת הביתה? אפשר לוותר על הפגנת המיליון?
אה… עוד לא. שאננות היא דבר מסוכן. וגם לא משתלם. לכל מי שמתנגד לממשלה כדאי להמשיך ליהנות מהקרב נגד מעוז. מעוז הוא מניה שתניב פירות כל עוד היא איתנו (והנה הימור לא מאוד מסוכן: מעוז לא יהיה איתנו לזמן רב כמרכיב בקואליציה).
עכשיו נפרט: מינויו של אבי מעוז לסגן שר שאחראי בתואר, גם אם לא בפועל, על חלוקה של מיליארדים לעמותות שיחנכו מחדש את ילדי ישראל, היה צעד אחד רחוק מדי. מה שקוראים: הרמה להנחתה. כאמור, בשבועות האחרונים התלבטו בלא מעט גופים חוץ־פרלמנטריים, תנועות, קבוצות, עמותות, מה יניע לפעולה את מתנגדי הממשלה. בא נתניהו וסיפק להם תשובה. אבי מעוז – הוא התשובה.
יותר משסייע לקואליציה הנכנסת בקולו האחד, סייע לאופוזיציה המבולבלת בקולו הצלול. זה היה כמעט קל מדי. רק מונה, וכבר קמה סערה ציבורית, וכבר ראשי ערים נעמדים על הרגליים האחוריות, וגם מנהלי בתי ספר ומורים. פשוט קל. מעוז זה לא פסקת התגברות מסובכת שצריך להסביר, ולא חוק השבות שלמי אכפת ממנו חוץ מהיהודים בתפוצות, ולא בחורי ישיבה, שזה אומנם מעצבן אבל לא נוגע ישירות אלינו. מעוז זה ניסיון של הקואליציה להיכנס לבתי הספר "שלנו", ללמד את הילדים "שלנו", לשנות את החיים "שלנו". וזה, כאמור, צעד אחד רחוק מדי.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הרעיון לשינוי סעיף הנכד בחוק השבות, שגם במקרה שלו לא כדאי להמר על הצלחה של הקואליציה לחולל שינוי. למעשה, נתניהו כבר פחות או יותר הודיע שלא יהיה שינוי. אבל זו עדיין אחת מהתוכניות השאפתניות של כמה מחברות הקואליציה החדשה, וכדרכן של קואליציות חדשות, החברים מסתערים כדי לנסות להגשים אותה. אלא – כך כתבתי כאן לפני שבוע – עוד מעט קט יבחינו, מרחוק, בקיר המתקרב. הקיר העומד בדרך. "קיר המציאות".
לקואליציה נכנסת יש תוכניות, המציאות מציבה להן מגבלות. לפעמים המציאות לובשת את דמותו של נשיא ארה"ב. ניתן דוגמה: ישראל יכולה לרצות לבטל את חוק ההתנתקות כדי להחזיר התנחלויות לצפון השומרון. נשיא ארה"ב יכול להזכיר לה שחוק ההתנתקות עבר בהסכמה ובתיאום עם ממשל אמריקאי אוהד, ממשל בוש, וביטולו של החוק יכול להוביל גם לביטולן של הסכמות מהצד השני. שר האוצר הנכנס אומנם אמר, והתחייב, ותומך, אבל עוד אין לו ניסיון רב עם אמריקאים. וכשר האוצר הוא יגלה במהרה שיש להם מה לומר, ושמה שיאמרו עלול להשפיע ישירות על יכולתו להצליח בתפקידו החדש, שכולנו מקווים שיצליח בו.
במקרה של מעוז, המציאות לבשה את דמותו של הציבור הישראלי. הציבור הזה סובל לא מעט בשקט, מסתגל ללא מעט שטויות שמנפיקה המערכת הפוליטית שלו, אבל יש דברים שאיננו סובל. כך שלמעוז מלכתחילה לא היה שום סיכוי. הוא מונה לפעול בזירה שבה המדינה חלשה למדי – מערכת החינוך. הוא מונה לפעול בזירה הנתונה ממילא להשפעות מקומיות חזקות – ראשי ערים, מנהלים, מורים, הורים. הוא מונה לפעול בזירה שבה הוא מייצג עמדת מיעוט. מי שמדבר לא יפה על קבוצות להט"ב לא יכול להיות מיינסטרים בישראל של המאה ה־21. מעוז ביקש וקיבל אחריות על מיזם שתלוי ברצון הטוב, בשיתוף הפעולה של הרבה מאוד גורמים. ועם הגורמים הללו, לפחות במגזר שמעניין אותו – החינוך הממלכתי־חילוני, שעליו הוא רוצה להשפיע – הוא לא יזכה לשיתוף פעולה. להפך: הוא יהיה דמות הקרטון שאפשר לטווח בקלות. הוא יהיה המטרה לחצים של כל מי שיש לו עניין להיראות איש/אשת עקרונות שלא מתפשר/ת.
ראשי ערים שנכנסים עוד מעט לסיבוב הבחירות שלהם זיהו את דמות הקרטון הזאת במהירות שרק פוליטיקאים מסוגלים לה. כולם הקפיצו שריר: קוניק, חולדאי, שאמה הכהן, פדלון, גרובר. כולם גיבורים גדולים – על מעוז. לכולם הוא עשה שירות מצוין. הוא סיפק להם הזדמנות להעלות את המורל לציבור שפוף. הוא סיפק להם הזדמנות להוכיח שהממשלה החדשה אינה כל יכולה. הוא סיפק להם הזדמנות לסמן קו בחול, שמאותת לממשלה על גבולות הגזרה שאינה יכולה לעבור.
זאת האמת, ולא יועילו צווחות תומכי הקואליציה על ניסיונות המרדה ושאר הבלים של טוויטר. יאיר לפיד, שהאיץ בראשי הערים שלא ישתפו פעולה, הוא לא ממריד, הוא טרמפיסט. ראשי הערים ומנהלי בתי הספר היו מורדים גם בלעדיו. ואם לא הם – ההורים. בערים חילוניות, ביישובים חילוניים, בבתי ספר חילוניים שיש בהם הורים עם מינימום של מודעות עצמית, סדר היום של מעוז לא יכול היה להיכנס.
שר החינוך לשעבר, שי פירון, יכול לצעוק מהיום ועד מחרתיים שהמהלך הזה, משני צדדיו, אלה שמעבירים את העמותות לנעם ואלה שקוראים לייסד זרם חילוני מנותק מהמערכת המדינתית, הוא סופה של מערכת החינוך הממלכתית. בעיקרון הוא צודק: העברת התקציב למעוז היא הרס מערכת החינוך הממלכתית, וגם הודעה של ראשי ערים שלא ישתפו פעולה עם מעוז היא הרס מערכת החינוך הממלכתית. אבל זה בדיוק העניין: מערכת החינוך של ישראל כבר מזמן חצי הרוסה. מעוז הוא לא הגורם לזה, הוא הסימפטום של זה. כניסת העמותות לבתי ספר היא לא הגורם לזה, היא הסימפטום של זה. המערכת חלשה מדי, שליטתה רופפת מדי, רמתה נמוכה מדי – זו לא מערכת שיכולה לנהל בבעלות מלאה את בתי הספר בישראל. ובכל פעם שהיא מנסה, היא נכשלת.
הקרב הקצר נגד המינוי של מעוז היה קרב מוצלח, קרב נחוץ לכל הצדדים. באופן מוזר, זה היה קרב טוב למדינת ישראל. הוא העיר מתרדמת הלם את האופוזיציה, הוא העיר משיכרון הניצחון את הקואליציה, הוא סיפק לנתניהו הוכחה שתשמש אותו כלפי פנים שלא הכל אפשרי, הוא סיפק למתנגדיו הוכחה, שתשמש אותם בהמשך, שיש מה לעשות.
ומה על בתי הספר? הם יתנהלו כהרגלם. למעוז לא תהיה השפעה עליהם. קצת חבל על המיליארדים שילכו לאיבוד, אבל על אלה חבל מלכתחילה. אם ממשלת ישראל הנכנסת הייתה ממשלת ימין שמרנית, אם שר האוצר הנכנס היה באמת איש ימין שמרני, אפשר היה לבטל את הנוהג הפסול של מימון עמותות שנכנסות לבתי ספר. אפשר היה לבטל את הנוהג הפסול של מימון עוד הרבה מאוד בזבוז מדינתי על הבלים מיותרים ולהחזיר קצת מסים לכיסם של האזרחים. אבל הממשלה הנכנסת איננה ממשלת ימין שמרנית. זו ממשלה חרדית שחותרת להרחבה תקציבית. גם את זה כדאי להזכיר מעת לעת.
השבוע נעזרנו בשאלונים ובנתונים של אתר המדד, בפרסומי כאן חדשות, בספר "Ted Kennedy: a Life" מאת ג'ון פארל, ובסקרי גאלופ