טור הדעה שפרסם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ב"ניו יורק טיימס" בשבוע שעבר, היה עשוי לתעתע. בנט קיבל מקום מכובד בעמוד הבית של העיתון, סיפר על החוויה במהלך תקופת הכהונה שנגדעה, ועל האפשרות לעבוד עם אנשים מכל גוני הקשת הפוליטית, שמעולם לא חשב שיצליח לשתף איתם פעולה. הטור הקרין אופטימיות ואהבה למדינה, אבל הוא לא מעיד אפילו במעט על החודש המר שישראל ספגה באתר.
שיעור הכותרות השליליות לא חרג מהממוצע מתחילת השנה, ואפילו היה נמוך יחסית לאוקטובר, שבו שיעור הכותרות השליליות הגיע לשיא ועמד על 77%. אבל המספר האבסולוטי של הכותרות השליליות על ישראל הגיע לשיא דווקא החודש. אפילו במהלך אוגוסט, שכלל בתוכו גם את כיסוי מבצע עלות השחר בעזה, ישראל קיבלה פחות כותרות שליליות מאשר בנובמבר. עם 22 כתבות שליליות בחודש שבו יאיר לפיד הוא עדיין ראש הממשלה בפועל, אפשר לסכם זאת כך: ב"ניו יורק טיימס" מאוד לא אוהבים את הממשלה הנרקמת בישראל, וזה באמת בלשון המעטה.
זה התחיל בהכנה ליום הבחירות. עוד לפני שנודעו תוצאות המדגמים, עלו ב"ניו יורק טיימס" כתבות על מערכת המשפט הישראלית שעלולה לעמוד למשפט, אם נתניהו יחזור לשלטון עם הממשלה הימנית ביותר שישראל ידעה אי־פעם. לאחר מכן עלו במהלך היום 12 עדכונים חיים שמטבעם רובם היו ניטרליים, ולכן המתיקו את שיעור הכותרות השליליות בסיכום לאחור של החודש כולו.
כי מיד לאחר שנודעו התוצאות, זכינו לקיתונות של עוינות ברמה שלא נראתה מתחילת השנה, שבכל מקרה לא בדיוק האירה לנו פנים. הבולטת שבהן הייתה פרי עטו של הפרשן הוותיק תום פרידמן, על כך ש"ישראל שהכרנו איננה עוד". פרידמן עוד היה עדין יחסית ליהושע לייפר, יהודי אנטי־ישראלי, שכתב כי "הממליך החדש בישראל הוא קיצוני מסוכן, והוא כאן כדי להישאר". שאר הכתבות עסקו בחזרתו של נתניהו על אף משפט השחיתות, וכמובן התעכבו על משמעותה של ממשלה בראשותו כשהוא מוקף בחרדים ובאנשי הימין הקיצוניים ביותר במדינה.
תלמיד מת בגדה
הפיגועים טופלו בנוהל הרגיל, כלומר רובם לא קיבלו מקום בדיווח של ה"טיימס". לא הרקטה שנורתה מעזה, לא בת ה־14 שנפגעה בראשה מכדור תועה, לא פיגועי הדריסה או הדקירה. הרחפן האיראני שפגע בספינה של עידן עופר זכה להתעלמות, כמו גם 60 חברי גוב האריות שהסגירו את עצמם לרשות הפלסטינית. גם הדיווח על הזינוק הדרמטי בפיגועי הירי ב־2022, שהוכפלו פי שלושה יחסית לשנה שעברה, הודמם והודחק.
נראה שמבחינת ה"טיימס", הטרור מתקיים בישראל רק כשהוא רב־נפגעים, ולמרבה הצער זה קרה פעמיים במהלך נובמבר. בפעם הראשונה הכותרת בישרה על "מפגע פלסטיני שהרג שלושה ישראלים בגדה המערבית", ניסוח ראוי לציון, משום שנדיר שאירוע של אלימות פלסטינית מתואר ככזה בכותרת.
ועדיין, בתוך הטקסט אריאל הוגדרה כהתנחלות; המניע היחיד של המפגע הוסבר ככזה שנובע מרצון בלתי ממומש במדינה; המילה "טרור" הוזכרה רק במסגרת ציטוטים של ישראלים; ובהמשך הכתבה פורט מספר הנפגעים הפלסטינים מתחילת גל האלימות, אך לא המספר האסטרונומי של הפיגועים נגד ישראלים.
במקרה של הפיגועים הרצחניים בתחנות האוטובוס בירושלים, המילים "מפגע פלסטיני" כבר נעדרו מהכותרת, כמו גם גילו הצעיר של הנער שנרצח, או העובדה שהנפגעים הם ישראלים. בהמשך גם לא דווח על נרצח שני בפיגוע, שמת מפצעיו והשאיר אחריו שישה יתומים. אך מכל התקריות, אין ספק שסיפורו של טירן פֵרוֹ קיבל את הטיפול העיתונאי המוזר ביותר.
ביום שבו פרץ לתקשורת הסיפור הדרמטי של חטיפתו, ואביו המזועזע העיד על הדרך שבה חבורה פרועה של רעולי פנים חמושים פרצה לבית החולים וניתקה את בנו ממכשירי ההחייאה כדי לחטוף אותו, לא פורסמה שום כותרת ב"טיימס". הסתפקו שם בתמצות המקרה לשתי פסקאות לקוניות על חטיפת גופה, שנדחקו לתחתיתה של הכתבה על אודות הפיגוע בירושלים.
יומיים לאחר מכן, כשכבר לא ניתן היה להתעלם גם מהדרמה הגדולה סביב החזרת הגופה, סוף־סוף הוקדשה כתבה לסיפור. אבל הכותרת למעשה ייבשה את כל הדרמה שחווינו כאן במשך יומיים סביב האירוע, ונוסחה בזו הלשון: "תלמיד ישראלי מת בגדה המערבית. אויבים שיתפו ביניהם פעולה כדי למצוא את גופתו". תיאור ספרותי משהו, רק מה בין זה לבין מה שכולנו יודעים שקרה כאן?
אופס, טעינו
לאחר התעלמות שיטתית ממעללי חיזבאללה במהלך השנה, כמו גם מהניסיונות של איראן להתבסס בסוריה, לקראת סוף החודש פורסמה כתבה מקיפה על גבול הצפון. מסתבר שרועה צאן לבנוני חצה אותו ונכנס לשטח ישראל, והתלונן ארוכות בפני העיתון על כך שנעצר לחקירה. לעתים הכתבות ב"טיימס" כל כך מנותקות, עד שקשה להבין מי כתב אותן, ועוד יותר מכך – מי ערך אותן. עצם המחשבה שניתן פשוט לחצות גבול בין מדינות אויב מבלי שיעצרו או יתחקרו אותך, היא במקרה הטוב מוזרה.
לסיום החודש פורסמה כתבה רחבה שפירטה איך ישראל ממוטטת את ענף הדיג בעזה, בכך שאינה מאפשרת הכנסת חומרים שניתן לתקן באמצעותם את סירות הדיג. המצור על עזה תואר בהרחבה, אך הסיבה לכך שהמצור קיים שוב הושמטה. אירוע ההתנתקות נמחק מההיסטוריה מבחינת ה"טיימס", העלייה האלימה של חמאס לשלטון אינה חשובה, וכך גם הסירוב של ארגון הטרור לקבל על עצמו את תנאי הקוורטט ולחדול מאלימות, מה שגרם לישראל ולמצרים להטיל על עזה מצור.
בתחילת דצמבר פרסם העיתון הבהרה קטנה: מתלונה של ארגון Camera התברר שענף הדיג בעזה דווקא משגשג ונמצא בעלייה, מה שקצת מייתר את כל הכתבה. אבל היא פורסמה על עמוד שלם במהדורת הנייר של יום ראשון, ומן הסתם גם לא נמחקה מהארכיון. אז איזו משמעות יש לתיקון הקטנטן שפורסם?
בנוסף, במהלך נובמבר פורסמו בישראל 43 סיפורים הקשורים לאיומים שונים, שהושמטו מהדיווח של ה"ניו יורק טיימס" ולא קיבלו התייחסות. מה שכן, ביניהם גם ההצבעה באו"ם בעד הבקשה הפלסטינית לבחון בהאג אם הכיבוש המתמשך הוא למעשה סיפוח, שמשום מה לא דווחה.
בסך הכל, חודש נובמבר הסתכם ב־41 כותרות על ישראל, מהן 12 עדכוני לייב סביב הבחירות, שרובם כאמור היו ניטרליים מטבעם.
54% מהכותרות היו שליליות, 41% היו ניטרליות, ורק 5% היו חיוביות. כדאי שנתרגל לפרופורציות האלו ולגרועות יותר, אלא אם נתחיל לעשות משהו בעניין. הזירה הזו הוזנחה במשך זמן רב מדי, והגיע הזמן לטפל בתדמיתה של ישראל, ולא רק בתדמיתם של פוליטיקאים שרוצים להיבחר בפעם המי־יודע־כמה. אולי עכשיו כשתקום ממשלה, הם יתפנו לקדם גם את המדינה ולא רק את עצמם.
דברים שאי אפשר להסביר
הסנטימנט האנטי־ישראלי טבוע עמוק בעיתון, וזה מקומם, מרגיז ומצער. אבל התובנות מהסיקור בנובמבר הן כפולות. מצד אחד, נדמה שאין לישראל דרך להימנע מסיקור שלילי ב"ניו יורק טיימס". הרי גם במהלך עשרת החודשים הראשונים של השנה קיבלנו סיקור שלילי שהתעלם בשיטתיות מהאיומים על ישראל, אף שהייתה כאן ממשלה שהציגה אחדות של מפלגות ימין, מרכז, שמאל וערבים.
עכשיו, כשמוקמת ממשלה שרובה דתית, ומכילה גם את הקיצוניים והמוקצים ביותר מימין, הכיסוי הפך נוראי במיוחד. אבל יש לכך גם צד נוסף. אין טעם סתם לכעוס על האפליה האנטי־ישראלית בעיתונות הליברלית – ישראל צריכה להתחיל להתנהל מול התופעה הזו בחוכמה.
האמצעים הבוטים והשיח הדורסני כלפי מצביעי המרכז, שלכאורה אמורים לשתוק ולהסכים לכל מהלך כי הפסידו בבחירות, גורמים לנזק גדול לתדמיתה של ישראל. הגישה הזו הרסנית לא רק כלפי המרקם הפנימי של החברה הישראלית, אלא גם במה שקשור ליחסים עם ארה"ב. היחסים האלו בנויים על ערכים דמוקרטיים משותפים, ולכן נתניהו כבר דאג להתראיין לתקשורת האמריקאית פעמיים במהלך השבוע האחרון, בניסיון להרגיע שם את הרוחות. הוא מבין את ההשלכות.
אבל ראיונות מזדמנים לא יעשו את העבודה, אם במקביל הממשלה החדשה תמשיך לדהור בססמאות פופוליסטיות לעבר החלשת בתי המשפט, תוך פיזור איומים נגד מיעוטים. ככל שחברי הממשלה החדשה ישתמשו ברטוריקה הזו, היא תשחק לידיהם של שונאינו. היא משרתת את התדמית הגרועה שהם הצליחו להדביק לנו – של עם כובש, חסר לב, אכזרי, לא לגיטימי.
בכל מקרה, יהיה קשה מאוד למכור לציבור האמריקאי את הממשלה שנרקמת כאן, עם הקיצוניים ביותר מימין ומהדת, בלי שום איזונים. הרי גם מחצית מהציבור הישראלי חש חרדה, ומתנגד למהלכים המתוכננים. אם חברי הממשלה החדשה ישגו לחשוב שצריך להציג את ישראל באותה הדרך שבה הם מנהלים את התקשורת הפנימית הפרועה, שאלוהים יעזור לנו. השפה הזו רק תעשה נזק מול אנשים שחושבים אחרת, בכללם יהודים אמריקאים.
אם לממשלה הנרקמת באמת אכפת מישראל, כדאי שחבריה יחשבו היטב לפני שהם זורמים עם הנרטיבים הנוכחיים. מי שמתקומם ובצדק מול אנשי שמאל קיצוני שמכפישים את ישראל בעולם, צריך להבין שהרטוריקה של התעמולה הפנימית היא הכפשה קשה לא פחות, והיא עלולה להרע את מצבנו פי כמה.