"אנחנו מקבלים את דין הבוחר", אומרים היום נציגי המחנה שהובס בבחירות. מקבלים, אבל מבטיחים להיאבק נגדו. על דפי עיתון זה התפרסם לפני שבוע ראיון שערכה שרי מקובר־בליקוב עם רם בן ברק. הוא היה סגן ראש המוסד ועד לאחרונה יו"ר ועדת החוץ והביטחון מטעם יש עתיד. אבל אחרי שהיא הזכירה לו כי "נתניהו, סמוטריץ', בן גביר ודרעי נבחרו בהליך דמוקרטי", הטיח בה בן ברק: "אז מה אם היו בחירות? הרחוב הוא השופט?". זה אותו רם בן ברק שאמר "גם היטלר עלה לשלטון בצורה דמוקרטית". והוא לא משווה, כמובן. וזה נקרא אצלם "לקבל את דין הבוחר".
דוברי "השינוי" מסבירים מדוע הם מכריזים מלחמה על הממשלה שעוד לא נולדה. הם עורכים כנסי חירום בזעקות שבר על פירוק משרדי הביטחון והחינוך ועל נטילת סמכויות ממשרדי ממשלה והעברתם למשרדים אחרים, רק כדי לרצות את השותפים בקואליציה העתידית. אכן שוד ושבר. לא נשמע כדבר הזה. אלא שלהוותם – זה תמיד היה כך. כמה פעמים פירקו והרכיבו את "משרד המסחר והתעשייה"? ומה עוללו ל"משרד העבודה והרווחה"? וכמה פעמים העבירו את רשות מקרקעי ישראל ממשרד למשרד? ומה עשו למשרד הגמלאים? החליפו לו שם, הוסיפו וגרעו יחידות סמך, עם ובלי פריפריה גיאוגרפית וחברתית, כדררו את הנגב והגליל – הכל היה מותר. רק את המצב הנוכחי, הקיים קצת יותר משנה – מקדשים. וכל שינוי והזזת תפקידים וסמכויות הם בגדר פירוק הסדר החברתי, הרס צה"ל, סוף הדמוקרטיה.
כל דוברי הממשלה היוצאת ושופרותיה מסבירים כי נטילת סמכויות שר הביטחון על המינהל האזרחי - היא פשע. "זה הרס הצבא", הסביר בני גנץ. כאילו בלי המינהל האזרחי צה"ל לא יוכל להילחם באויבי ישראל. הדוברים הצבועים מסבירים בלהט כי אם, נניח, יחליט השר במשרד הביטחון המיועד להיות ממונה על המינהל האזרחי לאשר הרחבת יישוב יהודי או, שומו שמיים, להרוס מבנים ערביים בלתי חוקיים – עלולה לפרוץ התלקחות אלימה בשטח. ורק שר ביטחון אחד המתאם את ההתלקחות ואת דיכויה, יכול לתזמר את הכל.
גנץ שכח, או קיווה שאנו שכחנו, שהסמכות לאשר ליהודים לבנות בירושלים, לעלות להר הבית, או להרוס בית ערבי לא חוקי בנגב – עלולה לגרום אף היא להתלקחות ביו"ש, בירושלים או בנגב. והנה – לא הוא המאשר אלא שר הפנים, השר לביטחון הפנים או ראש הממשלה. ובכל זאת זה לא הורס את הצבא. הצבא הוא הריבון ביו"ש, כיוון שמדינת ישראל לא החילה את ריבונותה על השטח. אבל איפה כתוב שמי שמטפל בעניינים האזרחיים של היהודים ושל הערבים ביהודה ובשומרון חייב להיות גנרל? אולי להפך? חייב להיות אזרח? ראש הממשלה לפיד הכריז כי נתניהו "מכר את צה"ל לחרד"לים". זהו? בלי המינהל האזרחי אין צה"ל? וכשלתפקיד ראש המינהל האזרחי מונו בעבר אנשי שמאל קיצוני, זו לא הייתה מכירת ההתיישבות היהודית לשלום עכשיו?
ממלכת הצביעות של השמאל־מרכז צורחת, מאיימת במרי אזרחי. הם רוצים לעצור בנביחותיהם את השיירה שעוד לא יצאה אפילו לדרך. מירכתי השמאל המובס ועד לטבורו של המרכז המתוסכל, מראש הממשלה ועד לאחרון אזובי הקיר שלא הצליחו אפילו להיבחר שוב לכנסת, עולות ונשמעות הקריאות: "לעצור את הטירוף, להילחם על המדינה" (יש עתיד), "נוציא מיליון איש לרחובות" (גדי איזנקוט), "מרי אזרחי" (רון חולדאי, יאיר גולן, עופר כסיף), "אני קורא לשופטים לא לשתף פעולה עם הממשלה הבאה" (יו"ר לשכת עורכי הדין, אבי חימי), "מרי אזרחי. החילונים יגידו עד כאן. לא נלך לצבא ונשלם מסים" (רם בן ברק), "ראשי הרשויות נקראים לא לשתף פעולה עם היחידה האחראית על תוכניות לימוד חיצוניות לבתי הספר" (יאיר לפיד) - ולא שמעתי כי היועצת המשפטית לממשלה שוקלת להורות על פתיחה בחקירה נגדם.
מרי אזרחי הוא צעד דמוקרטי. קיצוני – אבל דמוקרטי. כך סברו גם הוגי הרעיון, הנרי דיוויד תורו, ג'ון רולס ומרטין לותר קינג. לעתים הוא כרוך בהפרה מכוונת של חוקים ובנכונות לשלם מחיר אישי על כך. מרי אזרחי נמצא בארגז הכלים הדמוקרטי, בתנאי שהתומכים בו עקביים ודבקים בעמדתם זו גם כשהם בשלטון. אבל אם הם מתהפכים בהתאם לפוזיציה, הם מגלגלי עיניים וצבועים.
בשנת 2005, ערב הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, קראתי בפומבי למרי אזרחי. קראתי לפקידי הממשלה שהיו אמורים לבצע את הפעולות הקשורות בעקירה ובהרס, לסרב לבצע אותן. הסברתי שכל אדם שיעשה כן צפוי כמובן לפיטורים ואולי אף להעמדה לדין. הודעתי שאני מוכן להסיר את חסינותי (הייתי אז ח"כ) ולעמוד לדין באשמת המרדה, אם היועץ המשפטי לממשלה יהיה סבור שזה המצב, והיועמ"ש מני מזוז אכן הודיע שהוא שוקל את העניין. משרד המשפטים הודיע שהוא בוחן את תיקון חוק ההסתה באופן שיאפשר את העמדתי לדין. בסוף לא יצא מזה כלום, כנראה בעיקר משום ש"אף אחד לא קם". לא נענו לקריאתי, לא היה מרי אזרחי.
אבל איך הגיבו אז הפוליטיקאים? להלן לקט "מן העיתונות" מאותה תקופה: השר מתן וילנאי (העבודה) קרא לי לוותר על חסינותי ולהישפט. "צריך להעמיד לדין כל מי שמסית בימים רגישים אלה ובכך למנוע את הרצח הפוליטי הבא", אמר. הוא גם קרא ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד אותי לדין בגין קריאה למרד. יו"ר הכנסת דאז, רובי ריבלין (הליכוד) אמר: "הבנתי את קריאתו כקריאת תיגר נגד החלטות הממשלה והכנסת". ריבלין היה סבור שחציתי את כל הקווים האדומים.
יו"ר האופוזיציה דאז, ח"כ י. לפיד, אמר "אם יישפך דם יהודי – זה על אחריותו של אלדד". הדובר היה כמובן יוסף (טומי) לפיד ע"ה, לא בנו יאיר, ראש הממשלה הנוכחי, שהודיע השבוע לנתניהו: "אם אתה חושב שמה שאמרתי בימים האחרונים הוא המרדה, יש לי חדשות בשבילך, עוד לא ראית כלום. רק התחלתי". ממש אותו יאיר לפיד שלפני שנה עוד אמר ש"ביבי מנסה לגרור אותנו למלחמת אחים. הוא קורא לאנשיו לצאת לרחובות, למרד אלים נגד המדינה. לא ניתן לזה לקרות".
ח"כ איתן כבל, יו"ר סיעת העבודה דאז, קרא ליועץ המשפטי לממשלה להתערב: "אות הקלון הוא לח"כ אלדד שקורא למרי אזרחי ובמו ידיו מבקש לפגוע בקיומה של המדינה". ח"כ יולי תמיר, חברתו למפלגה, קבעה ש"אסור לחבר כנסת לקרוא למרי אזרחי, ובפעם הבאה שיחסמו כבישים, נבקש דין וחשבון ממנהיג המרד".
היום אני לא אבקש מ"מנהיגי המרד" דין וחשבון, רק הסבר טכני: איך אפשר להוציא מיליון איש לרחובות בלי לחסום אותם. אבל אולי אם השמאל חוסם, קורא לאי־ציות ושלא לשתף פעולה עם הממשלה הנבחרת – זה לא מרד. אצלם זה נקרא "לקבל את דין הבוחר".
ולסיכום: אם קריאה למרי אזרחי, קריאה לפקידי ממשלה או לשופטים לא לשתף פעולה עם הממשלה היא הסתה, המרדה או פגיעה בקיום המדינה כשאתה בממשלה, היא חייבת להיות כל אלו גם כשאתה באופוזיציה. ומי שנובחים עוד הרבה לפני שהשיירה יוצאת לדרך - חייבים לזכור שהם עלולים להיות צרודים כשהיא תעבור, ותומכיהם לא ישמעו להם ולא ייצאו למלחמת אזרחים.