אחד החברים שלי, א', אוחז בדוקטורט, בעל עסק לייעוץ לחברות סטארט־אפ מצליחות, ועם קילומטרז' ארוך כמרצה באוניברסיטאות בישראל ולפעמים גם באלה המכובדות מעבר לים. א' חשב לעשות מעשה נחמד עבור עצמו ועבור הילדים הקטנים שלו שנמצאים במערכת חינוך על סף קריסה, ולעשות הסבה להוראת אנגלית. אצלו, נוסף לכל הכישורים, זו גם שפת אם. 

הוא לא תכנן לעשות את זה עבור הכסף. יש לו מספיק מהעבודה המכניסה והשוטפת שלו. הוא אפילו הציע להתגמש בשעות, בתנאים, לעבור את ההכשרה המתאימה ולנסות להכניס קצת צבע וידע של המאה ה־21 למערכת החינוך. הוא, שרגיל ללמד סטודנטים לתואר שני וללוות את מיטב המוחות שעושים בסוף אקזיט, מוכן לעמוד מול כיתה של 34 זבי חוטם שמעיפים טיסני נייר (לפחות בדור שלי זה היה כך) ולא מרימים את הראש מהטלפון, כדי ללמד אותם אנגלית בצורה יעילה. 

אלא מה? המערכת, שכל כך רוצה את האקדמאים אצלה, שמתלוננת על מחסור במורים, שפותחת תוכניות להסבה מקצועית ומשוועת לכוח אדם עד שהיא כמעט עוצרת עוברי אורח ברחוב בתחינה, לא ממש מעוניינת לקבל את א' לשורותיה. עבור מערכת החינוך, אדם שמרצה במוסדות להשכלה גבוהה לא מתאים ללמד במוסדותיה. בהתחלה לא חזרו אליו, אחר כך הוא פנה שוב, וגם אז לא חזרו אליו. הוא לא התייאש ושלח מייל, הרים טלפון ואחר כך עוד אחד, ושלח מייל נוסף אחרי שאמרו לו להגיש שוב את הטופס, כי “לא קיבלנו", תקלה. ואז התשובה המיוחלת הגיעה: מצטערים, אתה לא מתאים. 

כשתהה מדוע, אמרו לו שהרקע שלו “חסר לימודים קודמים". כשהוא הציע לעשות השלמות, אמרו לו שזה לא רלוונטי. למה? ככה. ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ברוך. תמצית הישראליות בסיפור אחד קטן, אני מניחה מתוך רבים.

הייתי מופתעת הרבה פחות אם המקרה הזה היה מתרחש בהסבה ללימודי ספרות למשל. לא שזה מצדיק את זה כמובן. אבל אנגלית? אם אתם חושבים שהאנגלית שלנו טובה, אתם טועים. רוב התלמידים בישראל לא יודעים לנהל שיחה בסיסית באנגלית, שלומדים רק בבית הספר. זאת אומרת, הם לא יודעים, בהנחה שההורים שלהם לא עשו רילוקיישן לאיזו שנה ולקחו אותם מפה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

לא מזמן נכחתי בכנס גדול שבו פגשתי עיתונאים מכל רחבי אירופה, שהגיעו רובם ממדינות שאינן דוברות אנגלית כשפת אם. גיליתי שעיתונאים ממדינות כמו צרפת, ספרד ואיטליה, הגיעו עם רמת אנגלית כמעט מושלמת. כששאלתי אותם מניין האנגלית שלהם, הם הסבירו שזה מתחיל עוד בגיל הגן, ולימודי שפה שנייה נוספת ברמת שפת אם נמצאים בתוכניות הלימודים. 

על פניו גם אצלנו. אלא שמשום מה במבחן המציאות הרצון הטוב הזה מתפקשש. יש לי שני אחיינים קטנים, אחד בן כמעט 5 והשני בן 9. הגדול יודע אנגלית מהפלייסטיישן וממשחקי הכדורגל בערוצים הזרים, וגם כי ההורים שלו משקיעים בו. אני בספק אם בגן של הקטן מישהו טורח לעשות משהו מעבר ללימוד מספרים וצבעים בסיסיים, אם בכלל. עד כמה באמת לגננות עצמן יש ידע או הכשרה? והאם יש תקציב להביא פעם או פעמיים בשבוע דובר/ת אנגלית לשיעור העשרה? הצחקתם את המערכת.

וככה בדיוק נוצרים פערים משמעותיים. הורים שגרים בתל אביב ויכולים לרשום את ילדיהם לגן דו־לשוני מרוויחים ילד שיביא להם את האקזיט בעתיד. ואני אפילו לא מדברת על הפריפריה. בואו נסתכל על בתי ספר בגוש דן, שמחזיקים מצד אחד מורים נפלאים ונהדרים לצד מורים מתחת לכל ביקורת (בתירוץ הידוע שאין כוח אדם ואין ברירה אז צריך להתפשר). מנגד, הם פוסלים מרצים בכירים באוניברסיטה שרוצים ללמד אנגלית בטענה מטופשת שהם “אינם מתאימים לדרישות המערכת". 

הרבה נכתב לאורך השנים על הבירוקרטיה הישראלית, שיכולה להוציא כל אדם ממוצע משלוותו ומדעתו. היינו מצפים שעם הפיכתה של רפובליקת הבננות הישראלית הידועה מהמערכונים של הגשש לסטארט־אפ ניישן הבינלאומית המצליחה אולי משהו ישתנה פה. לא דרמטית, אבל לפחות קצת. טיפונת. כי מה כבר ביקשנו? 

שלא תטעו, אני יודעת שיש הרבה אנשים טובים בתוך המערכת, וחלק מהם אפילו חברים טובים שלי. אני רואה מקרוב כיצד הם מנסים לעשות שינוי מבפנים, אבל ברוב המקרים הם נתקלים באטימות מערכתית שכמעט תמיד מקורה באיזו חתימה של פקיד בשם פופטיץ משנת 1968 שאף אחד לא יודע איך לשנות.

אומרים שעם כוונות טובות לא הולכים למכולת, וגם לא משנים מערכת או שיטה. ומי אשם? גם אנחנו, שנגררים לעיסוק בספינים וברכילות פוליטית במקום לשים בראש מעיינינו את הדבר הבסיסי הזה, שלא משתנה פה לפחות 50 שנה.