1. תם עידן. אין עוד "כגנבים בלילה". הכל לאור היום, בגלוי וללא בושה, דין ודיין. ככל שנחשפות ההסכמות הפוליטיות, הדרישות שנענות בזו אחר זו; ככל שמתבהרות הכוונות ופעולות החקיקה האגרסיביות והפרסונליות – כך ברור יותר ויותר שהפעם לא מדובר בחילופי שלטון אלא במבואה לחילופי משטר. אין גבול שלא ניתן לחצות, והשמיים הם הגבול.
השותפות הקואליציוניות מנהלות מו"מ כשהן רכובות על 35F פוליטי, מלאי עזוז, רעבים ונכונים אלי קרב. ומולן – בנימין נתניהו מקרטע עם ספיטפייר. עייף, אטי, מוטרד ומתקשה להתרגל לעוצמת הסל"ד (סיבובים לדקה) של המסחטה שאליה הכניסו אותו השותפות: מאתגרות אותו מימין, מעמידות אותו במבחנים קשים של איום על החילוניות במרחב הציבורי, ואינן יודעות שובע.
צודק מי שהעיר לי השבוע שאין לרחם עליו. הוא הביא זאת על עצמו, והוא - גם אם יישב בבלפור - איננו עוד שליט כל יכול. חייו הפוליטיים הולכים להיות גיהינום, סיוט וחלום בלהות.
גם מחברי סיעתו הוא לא הולך לרוות נחת. אלו שימנה כבר לא יהיו חייבים לו יותר בגילו, ואלו שלא ימנה או שישפיל בתפקיד זניח – לא יחסכו ממנו את שבט לשונם ויגישו לו את נקמתם במנות קטנות.
רגע לאחר שיציג את ממשלתו בפני הנשיא ורגע לאחר שיעלו הוא עצמו, אריה דרעי ה"מולבן" משפטית, איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ואחרים ויישבעו אמונים למדינת ישראל ולחוקיה (כן, דגש על חוקיה, שאותם הם רמסו הלכה למעשה או לכאורה ברגל גסה, בהיותם נאשמים או מורשעים), רגע אחד אחרי שזה יקרה - יתעורר נתניהו מדי בוקר לשחר של יום חדש עם אבי מעוז, שמלא תוכניות חינוכיות כרימון, עם בן גביר, שעומד לעשות סדר ברחובות ובהר הבית כשהמשטרה כפופה אליו בחוק מתוקן וכשהוא מצויד בפלוגות מג"ב משלו, עם סמוטריץ', שיכהן כשר במשרד הביטחון עם אחריות ליהודה ושומרון ולהתנחלויות, כשהוא נחוש לממש אידיאולוגיה ימנית קיצונית לא רק בשטחים, אלא גם בכלכלה. וזה מאיים להיות עונש לא פשוט. לנתניהו ולנו.
בכיר בליכוד לחש לי השבוע שנתניהו בונה קואליציית "חוקק וזרוק". קרי, נתניהו ירצה להעביר כמה חוקים ולאחר מכן לשנות את הרכב הממשלה. נו שוין. בינתיים זו עומדת להיות הממשלה הקיצונית ביותר שכיהנה כאן, בלי אבל, בלי חבל, בלי בושה, בלי לדפוק חשבון לחוק, ליועצת המשפטית לממשלה, למפכ"ל ולבג"ץ.
מבחינתם, בורא עולם פתח להם חלון הזדמנויות והם לא מתכוונים לפספס. הם יאתגרו את נתניהו בכל בוקר מימין ויהפכו אותו בתוך חודשים בודדים ל"שמאל קיצוני" ו"לאדם רופס ופחדן", שקיבל ממשלת ימין על מלא ומסרב "לזרום". הבעיה היא שאנחנו כולנו בפנים, והולך להיות קר ורטוב מאוד.
2. האתגר המרכזי הוא מול ארה"ב וממשל ביידן. המסר מוושינגטון ברור ופומבי: וושינגטון לא תסכים לצעדים חד־צדדיים בשטחים, להפרת סטטוס קוו בהר הבית, לצעדים מתגרים וכדומה. לראשונה ולאחר שנים, הציב הממשל "קצינת קישור" אמריקאית ברשות הפלסטינית, שתהיה מעין "בייביסיטר" ופקחית בכירה.
גם ירדן, מצרים ומדינות הסכמי אברהם עוקבות ויעקבו אחר הפער בין הדיבורים וההסכמים לבין המציאות והצעדים בפועל. כך, למשל, עלייה מתוקשרת של חבר הקבינט־הביטחוני והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להר הבית, תקבל עוצמה של עד פי מאה מעלייתו של אריאל שרון ז"ל להר הבית ערב האינתיפאדה השנייה, בהתאם להתפתחות הטכנולוגיה, הרשתות החברתיות והרגישות. זהו הסיוט הכי גדול כעת של שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל ולא מעט גם של פיקוד המרכז וצה"ל.
צעדים חד־צדדיים והפגנת "משילות" בהר הבית או בשטחים עלולים לראשונה בתולדותינו להביא לקריאת השגריר האמריקאי "להתייעצות" בוושינגטון, שלא לדבר על מדינות ערב שסביבנו ובמפרץ. כן, אני יודע שרבים מצפים לנס שנקרא "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". גם אני. בינתיים נשיר "מעוז צור", נחגוג ניצחון על היוונים ונתפלל שתקום כאן ממשלה שתוציא אל מחוץ לחוק את הסופגניות ויוצריהן. אלו איום לא פחות גדול על עתידנו ובריאותנו.
3. משטרת ישראל קטנה על האתגרים שמציבים בפניה מדינת ישראל ואזרחיה. משטרת ישראל קטנה, חבולה, מוכה וכעת גם מושפלת.
בתחום של חיזוק המשטרה, הוספת תקנים, עדכון השכר ומדיניות נוקשה ואפקטיבית נגד הפשיעה, הפרוטקשן, הטרור החקלאי, המשילות, הביטחון האישי ברחובות ועוד, אני נושא תפילה להצלחתו של בן גביר, שקיבל קולות גם בקיבוצים ובמושבים. הוא עומד להוביל משימה לאומית חשובה ודחופה והלוואי ויצליח.
מצב ביטחון הפנים שלנו בכי רע. אני חושב שיש על כך הסכמה לאומית רחבה וחוצת מחנות פוליטיים. היה זה דווקא נתניהו שייבש את המשטרה, פגע בה, לא מינה לה מפקד במשך שנתיים וחצי ובתקופת חקירותיו גרם לפגיעה חמורה באמון הציבור, במשטרה ובמפקדיה. כעת צריך לתקן.
הבעיה היא ש"ארגז הכלים" שמבקש בן גביר הוא מסוכן ומיותר. הכפפת פלוגות מג"ב בשטחים אליו ולא לצה"ל היא צעד הרה אסון וספק אם יעבור בפועל. גם העברת הסמכויות מהמפכ"ל לשר הפוליטי, לרבות בתחום החקירות, היא מהלך מסוכן ולא ראוי.
בן גביר משווה עצמו לשר הביטחון, אבל גם שר הביטחון איננו מפקדו של צה"ל ושל הרמטכ"ל, שכפופים לממשלה. כך מן הראוי שיהיה גם במשטרה. כל דבר אחר הוא מסוכן ולא ראוי ויצדיק אי־אמון של המפקדים הבכירים בדרג שמעליהם, שהופך אותם לסוג של פקידים כפיפים.
4. יותר מכל מקום אחר, התממשה האמרה "אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה ליד זה" על גופתם הפוליטית של יאיר לפיד, בני גנץ ומה שנותר מהשמאל הישראלי. במערכת הבחירות הם לא ירו בנגמ"ש, כי הם לא נסעו יחד בנגמ"ש. הם ירו באפילה, בעיקר זה לעבר זה. וכעת לאחר הבחירות, כשהם תלויים זה ליד זה, הם ממשיכים בשלהם, נלחמים זה בזה למול עיניהם המשתאות של בוחריהם הכאובים, המבולבלים והמחפשים מנהיגות, דרך וכיוון.
יש לי עצה קטנה ללפיד, לגנץ ולאחרים: תלמדו מנתניהו איך מנהלים, מחזקים ומובילים גוש פוליטי. קחו אחריות על ההפסד, נתחו אותו לאחור, כל מפלגה לחוד ואחר כך ביחד. שבו עם הפעילים בשטח ותלמדו, תחקרו, תסיקו מסקנות ולקחים ותציגו אותם בציבור. תכינו מנגנון של תפקוד אופוזיציה, עם מערכת תיאום ושליטה במסרים. אתם עומדים למלא תפקיד שולי, אבל חשוב בפוליטיקה ובתקופה הנוכחית.
לפיד, שיומיים לפני הבחירות אמר בפומבי ש"יהיה בסדר", ש"הכל בשליטה" וש"יש סקרים תומכים" וכדומה, הוא ראש הממשלה ומשבוע הבא ראש האופוזיציה ויש עליו אחריות כבדה. גנץ, שלא מפסיק לחבוט בלפיד, צריך להתאפק, לתחקר את שקרה לרשימתו המגוונת והמוזרה, להפיק לקחים ולאפשר ללפיד להוביל את האופוזיציה ולסייע לו. ומרב מיכאלי, שהגדירה את כישלון מפלגתה במונח "הישג נמוך", צריכה לחשוב האם ואיך היא ממשיכה מכאן, לנתח את שגיאותיה ולהציג את הסיבות לכישלון הגדול ולהודיע על מועד לפריימריז.
בינתיים, זה נחמד כשאיש שתומך בממשלה "מפגין" בגשר קק"ל בדרך הביתה, נגד ממשלה שטרם קמה, אבל מיליון וחצי בוחרים מצפים ליותר. להרבה יותר.
5. "צפיתי" או "האזנתי", אלו מילים קטנות ולא מייצגות לאירוע, ולכן אשתמש במונחים "השתתפתי" או "לקחתי חלק". זה היה השבוע באולם האופרה הישראלית בתל אביב, שאירח את הזמרת המדהימה נסרין קדרי (בהופעה ראשונה לאחר הלידה) להופעה מיוחדת בליווי תזמורת "ירושלים מזרח ומערב" בניצוחו של תום כהן, שהתזמורת המיוחדת הזו היא מפעל חייו ותרומת מופת לתרבות הישראלית. את האולם מילאו מאות אנשים מרחבי הארץ, מאזינים לנסרין והתזמורת ביצירות מופת של אום כולתום, פיירוז, עבד אל־וואהב ועוד.
ישבתי שם ושאפתי אוויר פסגות, המוזיקה, העוד, הקאנון וקול הפעמונים החזירו אותי לבית ילדותי, לאמא שמבשלת או מנקה לצלילים שבקעו מרדיו המנורות הגדול שניצב בסלון והביא אליה ואלינו את המוזיקה הנהדרת הזו שתחיה כאן לעולם.
גם זה פס הקול של ילדותי מבית אמא וסבתא, ועכשיו הוא הגיע בכבוד גדול לאופרה הישראלית. תודה לך, נסרין. תודה לך, תום. ותודה לנגנים ולנגניות המדהימים. אשרינו. שבת שלום.