יש לא מעט ישראלים שמרגישים שקץ הימים מתקרב. הם לא לבד. כמותם סבורים גם רוב הפרוטסטנטים באמריקה. וכמובן, יש הבדל, או כמה הבדלים: קודם כל משום שקץ הימים הנוצרי אינו זהה לקץ הימים היהודי. 55% מהאמריקאים מאמינים שביום מן הימים ישו ישוב להסתובב בינינו. היהודים אינם מאמינים בישו. וגם: הסיבות של הנוצרים באמריקה להאמין שקץ הימים קרוב אינן בהכרח זהות לסיבות של היהודים בישראל.
וגם: באמריקה, מי שפחות משכילים יותר מאמינים שקץ הימים קרוב. בישראל – וזו כמובן השערה, אבל לא בלתי סבירה – דווקא מי שיותר משכילים רואים את הסוף מתקרב. סוף של מה? יש שרואים את סוף הדמוקרטיה. יש שרואים את סוף המדינה. יש שרואים את סוף המדינה היהודית. בני גנץ הציע, לפני הבחירות, ש"אם תהיה ממשלת נתניהו 61, תקראו לי לראיון סיכום של המדינה". לממשלה יש יותר מ־61. כך שגנץ יכול לסכם.
הסיעות החרדיות הטרילו את ישראל השבוע בשלל דרישות מופרכות, שלא יגיעו לביצוע. ניכרת הנאה במבט המתריס שהם מפנים לחברי הקואליציה היוצאת ולבוחריה. מי שרצה להוריד להם את הראש, יקבל בראש. עד כדי כך שראש הממשלה הנכנס נאלץ להרגיע: יהיה חשמל בשבת! נו, באמת. ראיתם באיזה מקום בעולם חרדים יושבים בחושך? אתם מניחים שהתכוונו לשבת בחושך? עוד מעט קט שרים חרדים ייאלצו להתייחס ברצינות לעבודתם. בינתיים הם משתעשעים ברגשותיהם של בוחרי המרכז־שמאל. מי שחושבים שהחרדים מבשרים חושך – מקבלים איום של ישיבה בחושך.
נוח לחרדים להפגין כוח, נוח גם לליכוד שהחרדים סופגים את האש. אם הבוחרים ידאגו שלא יהיה חשמל בשבת, אולי ידאגו קצת פחות מהעברת פסקת התגברות. על פי בדיקה מתחילת השבוע, בוחרי המרכז־שמאל היו מודאגים קודם ממה שתעשה הממשלה הנכנסת בתחום המשפט, ורק אחר מכך ממה שתעשה בזירת הדת והמדינה. התמונה הזאת עשויה להשתנות. בסופו של דבר, את החוף הנפרד בים כל אזרח רואה ומרגיש – בעוד הוועדה לבחירת שופטים רחוקה מהעין, והשפעתה על החיים עקיפה בלבד.
כרגיל, המנהיגות החרדית מתחזה למי שרוצה לקדם בישראל את אהבת היהדות ואת לימוד היהדות, אך היא למעשה האויבת העיקרית של האפשרות שדבר כזה יקרה. ההצעה לתגבר לימודי תלמוד לתלמידים בחינוך ממלכתי־חילוני היא דוגמה טובה לזה. ככל שהחרדים ידרשו יותר תלמוד, כך תגבר ההתנגדות של קבוצות חילוניות ללימודי תלמוד. ובמילים אחרות: ההצעה החרדית תהפוך את התלמוד לטקסט שרבים מיהודי ישראל מזהים כאיום. במקום שיהיה טקסט מאחד, שישמש כהשראה, שיתקבל כנכס משותף לכלל – יהיה לטקסט פוליטי. משהו שהחרדים רוצים לקדם, משמע, האחרים צריכים לדחות.
מקץ הימים לגיהינום
החרדים בדרכם, ומתנגדי החרדים בדרכם. אצל כולם, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. מפת דרכים אחת המורה את הדרך לגיהינום היא ההסכם הקואליציוני. מפת דרכים שנייה המורה את הדרך לגיהינום תלויה על בניין עיריית תל אביב. כוונות טובות – זה מה שגרם לראש העיר רון חולדאי וצוותו לתלות על בית העירייה כרזה גדולה ועליה הטקסט החשוב של מגילת העצמאות.
לאן מוליכות כוונות טובות? כבר הזכרנו. ובמקרה הספציפי הזה, בדיוק כמו במקרה של החרדים והתלמוד, הן מוליכות לפוליטיזציה של אחד מהטקסטים היחידים ששרדו את מבחן הזמן ועוד לא עברו פוליטיזציה. אם מגילת העצמאות היא עוד כלי בארסנל של מתנגדי הממשלה, של השמאלנים, של התל אביבים – מהר מאוד היא תהפוך למגונה בעיניהם של תומכי הממשלה שאינם כל הדברים האלה.
ובמילים אחרות, מי שבא לברך ייצא מקלל. מי שבא להזכיר לציבור את המגילה ומסריה החשובים, לא בהכרח מועיל למגילה. הנה השוואה שאולי תקומם כמה קוראים: לא טוב שיקרה למגילת העצמאות מה שקרה ליום האבל על רצח יצחק רבין. לא טוב לקחת עניין שיש עליו בסך הכל הסכמה לאומית ולעשות ממנו כלי ניגוח פוליטי.
מגילת העצמאות איננה מסמך שמוכר לכל ישראלי וישראלית. סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה שבדק את רמת ההיכרות הזאת לפני כמה שנים, זיהה ש־40% מאיתנו לא יודעים בדיוק במה מדובר. חלק מהישראלים חושבים שהמגילה קשורה למשהו שקרה באו״ם. חלקם סבורים שנחתמה בירושלים.
המכון לדמוקרטיה משתמש במגילה כמעט כבדרך אגב בסקרים שהוא עורך מעת לעת, כאשר הוא שואל שאלות כמו ״אילו קבוצות לא זוכות לשוויון בישראל לפי העיקרון של מגילת העצמאות?״. שאלה טובה, ניסוח בעייתי. ניסוח שמעיד על הנחת מוצא של כותביו, שכל מי שמשיב יודע מהי מגילת העצמאות וכיצד היא מבטאת עקרונות של שוויון. אלא שזה לא המצב. לא כל מי שמשיב יודע במה מדובר, ועוד פחות מזה יודעים מה בדיוק מכיל הטקסט.
מכיוון שכך, היוזמה להפיץ ברבים את הבשורה של מגילת העצמאות היא יוזמה ברוכה. רוצים לתלות על בניין – שיתלו. רוצים שלטי חוצות – שיפרסמו. רוצים תשדירים ברדיו – שיריצו. לו הייתה לנו מערכת חינוך ממלכתית שאפשר להתגאות בה, כל תלמיד ישראלי היה יודע לדקלם ממגילת העצמאות בעל פה. אבל זה כנראה חלום שיהיה קשה להגשים, לעומת כרזות ושלטים, שאפשר לתלות בלי קושי רב.
ובלבד שזאת תהיה המגילה של כולם. או לפחות שתהיה שאיפה, שייעשה מאמץ, כדי שזאת תהיה מגילה של כולם. זאת הייתה ההתעקשות של דוד בן־גוריון, שגם הסכים לשלם מחיר בניסוח המגילה, כדי שיחתמו כולם. מאיר וילנר הקומוניסט, חיים משה שפירא מהפועל המזרחי, יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל, יצחק גרינבוים מהציונים הכלליים, צבי סגל הרוויזיוניסט. זאת צריכה להיות גם ההתעקשות היום. המגילה היא גם של מי שתומך בפסקת התגברות וגם של מי שמתנגד לה, גם של מי שסבור שחוק דרעי הכרחי וגם של מי שסבור שחוק דרעי מסוכן. אם לא תהיה של כולם, חשיבותה תרד, מעמדה יישחק, כוחה ייפגע.
מה אפשר היה לעשות? אפשרות אחת הייתה לא לתלות את המגילה בעיתוי הזה ומהסיבות האלה על בניין עיריית תל אביב. על האפשרות הזאת אנשי העירייה, מן הסתם, היו אומרים שאסור לתת לצד השני, לרגישויות שלו, לעמדות שלו, להכתיב מתי כן ומתי לא מתאים להשתמש במגילת העצמאות. אי אפשר להפוך את מגילת העצמאות לבת ערובה בידי קיצונים שכן או לא אוהבים את השימוש שנעשה בה. או שכן או לא אוהבים את מה שכתוב בה.
זה טיעון מובן, שיש בו יותר משמץ של היגיון. אבל עליו אפשר להשיב בהצעה שנייה: במקום לתלות על בניין עיריית תל אביב, לתלות על כמה בניינים של כמה עיריות בכמה מקומות, שלא כולם מזוהים פוליטית עם מחנה אחד. כמה יפה היה יכול להיות אם את הטקסט החשוב של מגילת העצמאות היו תולים יחדיו ראשי ערים בתל אביב ופתח תקווה, אלעד ובת ים, נצרת ואילת. כמובן, לא כל ראש עיר היה מוכן לעשות דבר כזה. אבל שווה היה לנסות. שווה היה לבחון אפשרות לשלוח באמצעות מגילת העצמאות מסר אקטואלי שאיננו מחנאי־פוליטי, והדרך לשלוח מסר כזה עוברת בעוד ערים שאינן תל אביב (וגם לא דומות מדי לתל אביב).
מותר להניח שלא נעשה ניסיון כזה. מותר להניח שעיריית תל אביב החליטה לבד, פעלה לבד, עשתה את מה שרצתה לעשות. היא רצתה לשלוח מסר אקטואלי, ולא נבהלה מהעובדה שהוא גם מחנאי־פוליטי. השלט שתלתה גדול, מרשים. הטקסט שבחרה מרגש. הסנטימנט מובן. לא נותר אלא לשלוח בקשה דחופה לראש העיר ירושלים, משה ליאון: מה דעתך לעזור להציל את המגילה מפוליטיזציה, ולתלות אותה גם בירושלים?
עסקת חבילה מחנאית
לפעמים אנחנו מתלוננים, ובצדק, שיותר מדי דברים כאן קורים לפי מחנות. מי שבעד נתניהו, בעד פסקת התגברות – מי שנגד נתניהו, נגד פסקת התגברות. כאילו נגמרו אופציות הביניים. כאילו כבר אי אפשר להיות בעד נתניהו ונגד התגברות, או נגד נתניהו ובעד התגברות. או בעד תחבורה ציבורית בשבת וגם בעד חרדים בקואליציה. או נגד תחבורה ציבורית בשבת אבל גם נגד פסקת התגברות.
אבל אפשר. ולא רק שאפשר, זה גם קורה. לא תמיד באופן ברור, לא תמיד במידה שמספיקה כדי להעביר מחנה שלם מצד אחד לצד שני. העמדות אצלנו, באופן כללי, בהחלט באות בעסקת חבילה מחנאית - או שאנחנו בעד כל מה שהימין רוצה, או שאנחנו "שמאל". או שאנחנו בעד כל מה שהמרכז רוצה, או שאנחנו "ביביסטים". תפיסה שטחית של המציאות. תפיסה מעליבה, מצמצמת. תפיסה שלא נותנת כבוד לכך שישראלים מסוגלים – לפעמים, והיה טוב אם היה יותר – להבחין בין עניינים שונים גם בתוך עסקת החבילה שחתמו עליה בקלפי.
היום נציע דוגמה. זו דוגמה מאוד אקטואלית, משום שאנחנו מביטים בנתונים חדשים מתוך שאלון שבוחן את תוכניות הקואליציה, ועד כמה הציבור מודאג מהן או מברך עליהן. כמובן, לקואליציה יש הרבה תוכניות. אוסף גדול ומבולגן, שחלקו יתממש, וחלקו הגדול יותר לא יתממש. חלקו משאלת לב של יחידים, חלקו תוכנית עבודה מסודרת שתצא לפועל.
בשבועות האחרונים הצגנו באתר המדד שורה ארוכה של תוכניות כאלה לשיפוטם של ישראלים כדי להבין האם ועד כמה הם מרוצים או מודאגים. באופן כללי, וזה לא מפתיע, מי שבעד הקואליציה הנכנסת יותר תומכים ממודאגים, ומי שבעד הקואליציה היוצאת יותר מודאגים מתומכים. בשביל זה לא צריך שאלון, מספיק להוציא את האף החוצה. שאלון צריך כדי לנסות לאתר דפוסים מעניינים, פרטים מפתיעים, חריגות ממה שצפוי.
הנה, קחו שני נושאים, לכאורה דומים: השאלה: האם טוב שעמותות דתיות ייכנסו להעביר תכנים בבתי ספר ממלכתיים? זה העניין שעליו קמה צעקה גדולה לפני שבועיים, עם מינויו של אבי מעוז ממפלגת נעם לסגן שר, שתפקידו לנהל תקציב גדול שמממן את העמותות הנכנסות לבתי הספר.
וגם השאלה: האם ראוי או לא ראוי לתת תקצוב מלא, שוויוני, לבתי ספר שאינם מלמדים לימודי ליבה? במקרה הזה, מדובר בסערה קצת ותיקה יותר, כאשר נתניהו הבטיח למנהיגות החרדית שישווה את תנאי הבלי־ליבה לתנאי העם־ליבה. נתניהו פחות או יותר הבטיח בזה שבשנים הקרובות לא תהיה שום תזוזה של הציבור החרדי לכיוון של חינוך עם לימודי ליבה, מה שלכאורה אמור היה לקרות בזכות הסכמה עם חסידות בעלז (שיש הסבורים שהייתה פריצת דרך חשובה, ויש הסבורים שהייתה לא יותר מאחיזת עיניים).
מה חושב הציבור על שתי התוכניות האלה: להכניס עמותות דתיות לחינוך הממלכתי, ולהשוות את תנאי בתי הספר ללא ליבה. כמובן, אין דבר כזה ״הציבור״. יש בציבור כל מיני קבוצות, ולכל אחת עמדה משלה. אפשר לבחון את העמדות של תומכי ממשלה מול מתנגדי ממשלה (ממשלת לפיד או ממשלת נתניהו).
אפשר לבחון לפי הצבעה, לפי רמת הכנסה, לפי עדה או מקום מגורים. במקרה הזה, מכיוון שמדובר בעניינים הנוגעים ליחסים בין קבוצות דתיות, בחנו את העמדות של הקבוצות הדתיות. קרי, מה חושבים חילונים לעומת מסורתיים לעומת דתיים לעומת חרדים. בחנו – ומצאנו – הבדל מעניין וחשוב: בשאלה אחת, החילונים הם הקבוצה המודאגת, בעוד כל האחרים נוטים לשביעות רצון. בשאלה שנייה, החרדים הם הקבוצה המרוצה, בעוד כל האחרים נוטים לדאגה.
בשתי השאלות, החילונים כקבוצה מאוד מודאגים. וצריך לזכור שהם הקבוצה הגדולה. כלומר, יש בישראל הרבה מאוד מודאגים הן מהאפשרות שיותר עמותות דתיות ייכנסו לבתי ספר ממלכתיים, והן מהכוונה לממן בתי ספר חרדיים ללא לימודי ליבה. שלושה מכל ארבעה חילונים אפילו סימנו ״מאוד מודאגים״.
נוסיף הערת אזהרה: הנתונים עדיין בעיבוד אצל הפרופ׳ קמיל פוקס, כך שיכול להיות שעוד יהיו קצת שינויים בגלל צורך להתאים את המשקולות הסטטיסטיות ביתר דיוק, אבל בגדול - זו התמונה בהקשר לעמדות של קבוצות דתיות. אמרנו שלושה מכל ארבעה חילונים מודאגים – תמונת הראי היא שלושה מכל ארבעה חרדים מרוצים (במקרה הזה, או מאוד מרוצים או קצת מרוצים). ובשתי הקבוצות האלה אין הבדל גדול בין שתי השאלות. מודאגים ומרוצים באותה מידה גם מהעמותות בבתי הספר הממלכתיים וגם מלימודי הליבה בבתי הספר החרדים.
איפה ההבדל? ההבדל הוא בקבוצות האמצע: הדתיים והמסורתיים. אלה נוטים בעניין אחד לצד אחד – ובעניין השני לצד השני. כשחושבים על זה, אולי זה לא לגמרי מפתיע. דתיים בוודאי לא יחששו מכניסה של עמותות דתיות (כלומר, מהזרם שלהם) לבתי ספר ממלכתיים (כלומר, בתי ספר לא שלהם). בעצם, הכוונה היא לתת למקורבים להם אידיאולוגית להשפיע על מי שאינם מקורבים להם אידיאולוגית, אז למה שיתנגדו? הם לא מתנגדים. רובם הגדול תומכים.
ומקרב המסורתיים, התמיכה קצת פחות נלהבת, ובכל זאת, מסורתיים כנראה לא חוששים מכניסת עמותות דתיות שיכניסו תוכן יהודי לבתי הספר הממלכתיים, גם אם רובם שולחים את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים (וזה מה שרובם עושים). לכן, החילונים נותרים לבד בדאגתם (כקבוצה כמובן, ובממוצע, יש גם אחרים שמודאגים שאינם חילונים).
תמונה הפוכה מתקבלת בשאלה על לימודי ליבה. החילונים, המסורתיים והדתיים שולחים את הילדים לבתי ספר שיש בהם לימודי ליבה. הם מבינים את החשיבות של לימודי ליבה. הם מבינים שבלי לימודי ליבה, הציבור החרדי ימשיך לפגר בתרומתו הכלכלית למדינת ישראל לעומת מגזרים אחרים - והם מגיבים בהתאם.
אומנם, חלק ניכר מהדתיים והמסורתיים שותפים לחרדים בתמיכתם בקואליציה הנכנסת. הם מקבלים את עסקת החבילה הקואליציונית שיש בה הרבה מאוד מרכיבים שהם רוצים בהם. אבל זה לא הופך אותם לעיוורים, וגם לא למי שתומכים אוטומטית בכל מהלך של הקואליציה החדשה. מחצית מהמסורתיים והדתיים אומרים שהם מודאגים מהפטור מליבה. ושיעור המרוצים מהפטור רק קצת גבוה משליש. לכן, במקרה הזה החרדים הם הקבוצה שמחזיקה בעמדה שאחרים מסתייגים ממנה - מי בנחרצות גורפת, ומי בהרמת גבה קצת פחות נחרצת.
הנה – אפשר גם וגם. אפשר גם להקים קואליציה משותפת, גם לתמוך יחדיו בחלק ממהלכיה, וגם לשמור על עמדה אחרת בנושאים אחרים. תאמרו: מה זה חשוב, הרי בסוף כולם מצביעים עם המחנה! נכון, במקרה הזה, הנציגים של אלה ושל אלה יצביעו עם המחנה במסגרת עסקת החבילה שרקמו. אבל זה לא מבטל את החשיבות של העמדה העצמאית של קבוצות שונות.
זה לא מבטל את החשיבות של היכולת לגבש דעה מנותקת מהמחויבות המחנאית. במסורת היהודית, משמרים בכתובים גם עמדות מיעוט, בידיעה שיש להן חשיבות ושאולי בעתיד יהיה בהן שימוש. זה נכון לתלמוד, זה נכון גם לפוליטיקה. אולי בעתיד יהיה לפערים האלה שימוש.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים
מאתר המדד, סקרי פיו, גאלופ והמכון לדמוקרטיה, דיווחי חדשות 12.
[email protected]