מפלגת פועלי ארץ ישראל ע"ה שלטה בציבור הישראלי למעלה מ־30 שנה. היא אומנם התפצלה והתאחדה, עברה טלטלות וזעזועים – אבל שלטה. מימי רצח ארלוזורוב ועלילת הדם נגד הרוויזיוניסטים שליוותה אותו ועד למלחמת יום הכיפורים - מפא"י שלטה בלא מצרים. דוד בן־גוריון, לוי אשכול, וגולדה מאיר גילמו בדמויותיהם את רוח המפלגה על הטוב והרע שבה (כן, אני זוכר, המהפך היה רק ב־1977, אבל יצחק רבין היה משהו אחר).

בדנ"א המפא"יניקי היוותה הפשרה מרכיב חשוב. הם ידעו כי פוליטיקה היא "אומנות האפשרי" והגדירו כמטרות פוליטיות, חברתיות או מדיניות - רק מה שהעריכו שהוא בר־השגה. אומנם לא ויתרו על החזון הציוני - אבל לעגו למתנגדיהם שהציבו יעדים נשגבים שלא נלוו אליהם צעדים מעשיים ליישומם. הם ביקרו בחריפות את אלו שתבעו מדינה הרבה לפני שהם עצמם הכריזו על היעד הזה. כך לעגו ל"מיליטריזם" של ז'בוטינסקי ותלמידיו, אבל אימצו את תפיסת הביטחון הלאומי של "קיר הברזל" בלי להעניק כמובן זכויות יוצרים למנסחיו.

"הפשרה המפא"יניקית" הובילה את בן־גוריון להסתפק בתש"ח רק בחצי ירושלים ("בכייה לדורות" בניסוחו) ולוותר על שחרור יהודה והשומרון. לכאורה, מטעמים דמוגרפיים ולמרות היכולת הצבאית, אך למעשה – מתוך העדפת הברית עם מלך ירדן עבדאללה על שחרור לב המולדת. בפשרנות הזאת היו יתרונות גדולים, אך היו טמונים בה גם כמה מזרעי הפורענויות שאנו סובלים מהם עד היום: הפקרת הר הבית לשלטון הווקף ב־1967 – למשל.

אבל לא על "הפשרה המפא"יניקית" אני מבקש להמליץ היום אלא על סגולה אחרת שלהם - על הפער בין הדיבור והמעשה. הם ידעו לדבר ככה ולעשות ההפך. לקבל את החלטת החלוקה - ולכבוש שטחים שלא יועדו למדינה היהודית בכ"ט בנובמבר, כי הערבים נלחמו ופלשו והובסו. הם לבשו מחלצות סוציאליסטיות והעדיפו את הקפיטליזם האמריקאי.

הניפו את דגל הממלכתיות אבל מינו רק את אנשי שלומם לכל תפקיד - ממחלק התה במשרד הדואר ועד הרמטכ"ל ושופטי בית המשפט העליון. אריק שרון נהג לספר שאם הוא במקרה שוכח את התאריך שבו קיבל דרגת אלוף משנה – הוא מוציא את "הפנקס האדום" מכיסו ובודק את התאריך שבו הצטרף כחבר בהסתדרות. קבלת הפנקס הייתה תנאי לעלייה בדרגה.

הם ידעו לכתוב במגילת העצמאות "אנו קוראים - גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים"; ובה בעת גם לגרש ערבים ולהרוס את הכפרים שמהם ברחו הפליטים, כדי שלא יחזרו ואפשר יהיה ליישב בהם יהודים. הם ידעו להפקיע אדמות, להטיל ממשל צבאי ולא לקבל ערבים לקיבוצים. לא תמצאו גם מסמך אחד, תקנון אחד, הקובע שקיבוצים הם רק ליהודים, אבל היה ברור שאין לערבים מה לחפש אצלם, ואם מי מהם יחפש – לא ימצא.

במו"מ הקואליציוני המתמשך ומתמשך בימים אלו עולות, או מודלפות, ונחשפות מדי יום דרישות מדרישות שונות. ומכיוון שעל התיקים כבר הסכימו – נותרו לדיון עקרונות והסדרים מעשיים, תיקונים ורפורמות שיש להשיג כדי להיענות לרצון בוחרי המפלגות השונות. מזכות וטו בוועדת השרים לחקיקה ועד קבורת שדה.

מייצור חשמל בשבת וחופים נפרדים ועד ביטול המס על משקאות ממותקים. מסעיף הנכד ועד גניזה על חשבון המדינה של ספרי קודש שנפסלו. מפסקת ההתגברות ועד לחוק דרעי. מסמכויות השר לביטחון לאומי ועד כלים חד־פעמיים. מתקציבי ישיבות ועד פטור מגיוס. ללומדי תורה. תערובת בלתי נסבלת של עיקר וטפל, חשוב ומשני. אחד בא עם רשימת דרישות ובה מאה סעיפים – וחברו משווה ומעלה ומכפיל.

לכאורה, כל תרי"ג המצוות חשובות ומחייבות, ובתוכן – 365 מצוות "לא תעשה". אבל רק על שלוש מתוכן נקבע "ייהרג ואל יעבור": גילוי עריות, שפיכות דמים (לא תרצח) ועבודה זרה. וגם כשברור לכל כי חלק ניכר מן הדרישות הקואליציוניות החשובות הללו יש להן פרווה וקרניים והן עושות "מֶה", כלומר אינן אלא עזים שמכניסים אותן רק כדי להוציא אותן - ראוי היה שלא להעלותן כלל למו"מ הקואליציוני, כדי לא להרבות שנאה... ושנאת החרדים והדתיים הפכה כלי ניגוח ושיסוי עיקרי לגיוס ההמונים למלחמה בממשלה הקרבה ובאה.

קשה לגייס מיליון מפגינים נגד שינוי שיטת הסניוריטי בבית המשפט העליון, קל מאוד לגייס אותם כדי שיהיה למפגינים חשמל בשבת. והרי יש היתרים הלכתיים מפורשים לייצור חשמל בשבת מטעמי פיקוח נפש. הוא נדרש לבתי חולים, לנכים וחולים בבתיהם ובבתי אבות ואמהות - וגם לצה"ל, למשטרה ולגופי ההצלה. לפיכך, ממילא מייצרים אותו ולכן מותר ליהנות ממנו גם בשבת.

ואף על פי כן העלו נציגי מפלגה חרדית תביעה ל"חשמל כשר" (שפורשה בתקשורת כ"הפסקת ייצור החשמל בשבת"), כשהם מתעלמים מגל השנאה האדיר שתביעה כזאת מעוררת, ומכך שזה יהיה הדגל שיניפו מעתה כל המתנגדים לנתניהו וממשלתו. כל מחנה רל"ב יודע שפסקת ההתגברות עיקר, והחשמל בשבת – הבלים, אבל זה דגל נפלא לנפנף בו מעל הגשרים. למה לגייס את הנשיאה חיות אם אפשר לצרף את תקע ושקע למפגינים?

הקריאה "להיות מפא"יניקים" באה להזכיר לנושאים ולנותנים את החוכמה הפוליטית של המפלגה המיתולוגית ההיא. רבים מראשיה היו חילונים, אך כיוון שבאו מבתים דתיים, הם ידעו יפה מה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. הם לא כתבו בשום מקום שערבים לא יתקבלו לקיבוצים – אבל נעלו את השערים. הם היו כופרים בעיקר, אבל ידעו להעניק פטור מגיוס לכמה מאות תלמידי ישיבה. הם הגדירו את קווי סיום מלחמת העצמאות כ"קווי שביתת הנשק" ולא כגבולות הקבע. הם ידעו לאן הם שואפים, אבל גם מדוע אינם מפרטים את חלומותיהם בסעיפי הסכמים קואליציוניים... ובהרבה שעות היסטוריות הם גם ידעו להבדיל בין עיקר וטפל.

מטבע הנפשות הפועלות – ברור כי הנושאים אינם מאמינים אף למילה אחת בעל פה של הנותן, קרי נתניהו, ומבקשים לעגן עוד ועוד תביעות והישגים בהסכמים כתובים. כאילו אינם יודעים שגם הסכמים כתובים ומפורטים וחתומים אפשר לעקם ולהפר. כאילו אינם יודעים שהסכמים קואליציוניים אינם חוזה מחייב משפטית. אם אחת ממפלגות הקואליציה העתידה תרצה לדרוש משהו או לאיים או לפרוש – תוכל לעשות זאת גם בלא סעיף מפורש בהסכם הקואליציוני.

אבל דווקא על רקע אי־האמון המובנה הזה - נכון היה מצד יהדות התורה, ש"ס, הציונות הדתית ועוצמה יהודית להגדיר שניים־שלושה עקרונות יסוד שהם מבחינתם בבחינת "ייהרג ואל יעבור". אם לא יוסכמו – אין ממשלה. ואם יוסכמו – על כל השאר יוכלו לריב גם לאחר כינון הממשלה. על החלת ריבונות ותפילת יהודים בהר הבית הם יוכלו להתקוטט גם במעלה הדרך. ודווקא את אלו – הם לא דרשו, כי הם כנראה יודעים שבנושאים הללו גם אם נתניהו יבטיח – הוא לא יקיים.