בביתו בתל אביב הציג בפניי יוסי פישר את יבול הפריטים שהביא מביקורו בסעודיה. תמונות נוף מרהיבות, חוברות של אתרי תיירות, תמרים באריזה מזמינה ופולי קפה מהחיג'אז. פישר, יהודי סקרן שכבר פקד חצי עולם, חזר נפעם ממה שראה בחצי האי ערב. כולנו יודעים על חזון 2030 - אותה תוכנית ענק גרנדיוזית שהגה יורש העצר כדי להצעיד את הממלכה קדימה. אבל אחת היא לשמוע עליה מרחוק, ואחרת לראותה במו עיניך. 

פישר ביקר באתרי תיירות עוצרי נשימה, ראה את הבנייה המואצת, קיבל נתונים על ממדי ההשקעה והתרשם מעוצמתה של פריצת הדרך. המידע ששטחו בפניו המארחים, הפתיחות הרבה והרצינות אין קץ הפכו את בטנו. לו ניהל יומן שדה, היה רושם בערך כך: "סעודיה ממריאה לשחקים. בדרך לשם היא משילה מעליה הרבה מאוד מהסגנון, הערכים והעקרונות שעיצבו אותה ב־90 השנים הראשונות. חובה לעקוב".
פישר, 61, מומחה בינלאומי לתיירות ותעופה, הוזמן להשתתף בכנס העולמי של WTTC - גוף המאגד מלונאים וגורמי תיירות שמרכזו בלונדון - שהתקיים השנה בריאד.

כמה שעות אחרי שנפגשנו, ביום שני השבוע, נודע כי הסעודים הוציאו למכרז את הפרויקט להקמת המגדל הגבוה בעולם. שני קילומטרים גובהו. פי חמישה מאמפייר סטייט בילדינג ופי שלושה מבורג' ח'ליפה בדובאי. 500 מיליארד דולר הם הקצו עבורו, וקונצרנים מכל העולם מסתערים. 

רק בן 37

אם לא תיקַרה תקלה על דרכה, כמו תקיפה ישראלית באיראן שתחולל מלחמה אזורית, או התפרצות ויראלית מהסוג שכולנו מכירים, סעודיה תהפוך את חברבורותיה. כלכלית, תרבותית, בירוקרטית וחוקתית. בן סלמאן, ששמו נקשר במערב כברנש פרוע, מתגלה בפרויקט הזה כבעל שאיפות של מנהיגים מהסוג שעיצבו את ההיסטוריה. 

הוא חדור מטרה, יודע מה הוא רוצה, ויש לו מרבית ההון החומרי הנדרש. במקום יצרנית נפט מובילה, אדוקה ונוקשה, הוא שואף להפוך את מולדתו למה שלא הייתה מעודה: אחד מחמשת אתרי התיירות המובילים בעולם, ממלכה נעימה ומסבירת פנים. היא תהיה ירוקה, טכנולוגית, תוססת, ולפי הרמזים הדקים עד כה - דתית, אבל לא מדי. 

ארמון מלכותי, יוצא חלציה של האסכולה הנוקשה באסלאם, שבעבר תמך בארגוני ג'יהאד ועודד הפצה של רעיונות רדיקליים בפינות שונות בעולם, משיל את עברו ורוצה לתפוס עמדת הובלה בעולם הנאור. הם בונים שדות תעופה חדשים, מקימים עשרות בתי מלון, רשת רכבות כמעט מאפס, ולפחות שתי חברות תעופה חדשות.

כל זה כדי לגרוף מאה מיליון תיירים בשנה. והוא, בעל החזון, כמעט ילד. לא מזמן מלאו לו 37.  זאת הסיבה לכך שהממלכה מצויה בתנופת פיתוח אדירה. מיזמי ענק, שמדינות מהשורה מקימות אחת לעשור או שניים, נבנים כעת במקביל. הם הולכים להמציא ריביירה חדשה, שתתפרש על פני 28 אלף קמ"ר לאורך חופי ים סוף. יקימו בה ערים חדשות, תחנות כוח סולאריות, שדות תעופה ובתי מלון של רשתות בינלאומיות. לא הרחק מאילת, במערב הממלכה, הם מקימים את העיר החדשה "ניאום". עיר עתידית, הבנויה בטכנולוגיות של אנרגיה ירוקה, נוצצת ועשויה לפי תכנון מתקדם. גם בה הושקעו 500 מיליון דולר. 

בפאתי ריאד הם מפתחים את רובע "אל־טורֶייף", כפר ארכיאולוגי העשוי לבני בוץ, שהוגדר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. אל־טורייף הוא כור מחצבתם של בני סעוד, וההקצאה לפיתוחו סולידית למדי: 35 מיליארד דולר. הם לא יסתפקו בהרחבת האתר בלבד, אלא גם יגייסו מדענים וחוקרים כדי לגלות ממצאים עתיקים ועדויות שישמשו בסיס לנרטיב הלאומי כפי שימצאו לנכון. כך תתלכד ההיסטוריה הלאומית עם ההיסטוריה המשפחתית, ולעיני כולם יופיע האתוס הסעודי החדש. 

לכל הפרויקטים הללו יש מכנה משותף. עליהם להיות כאלה שעין אדם לא שזפה. הם יוקמו בתוך שנים מעטות. חלקם יינשא לשחקים, לרוב בעוצמה וברוחב לב. זה הימור מנהיגותי כביר, והוא מחייב התמקדות במטרה וסילוק רעשים. מצבי מלחמה וסכסוכים מפריעים להם לממש את החזון. גם הסכסוך הישראלי־פלסטיני. במשך עשורים הם ראו בפלסטינים אחות פגועה הראויה להגנה, אבל מאז הם רואים בהם הפרעה טורדנית על דרכם. השימוש הפלסטיני בשפיכות דמים כאמצעי להשגת מטרות סייע לסעודים, כמו לבחריינים ולאמירותים, לתפוס מרחק. האלימות הזו אינה משתלבת בשפה החדשה שאותה אימצו בדיאלוג עם העולם הרחב. 

על כן, בשנים הקרובות עשויה גם ריאד לחצות את הרוביקון בעקבות אחיותיה ולהפשיר את יחסיה עם ישראל. מאיתנו אין להם הרבה לקבל יותר מכפי שהם מקבלים היום. הרי מערכות נשק מתקדמות, הבנות בעניין האיראני ועסקים עם השוק האזרחי, כל אלה כבר יש. אולי ילחצו עלינו קצת בענייני הר הבית והשטחים. פחות משום שפלסטין בוערת להם, ובעיקר כדי לפייס את הרחוב הערבי, וכדי שלא יחושו כי ויתרו ליהודים ללא תמורה. 

עד שתחמם באופן רשמי את יחסיה עם ישראל, מצמצמת ריאד מרחקים בהדרגה. פעם הם באו במגע עם אנשי מודיעין ישראלים בלבד. אחר כך החלו לסחור עם חברות ישראליות מתחת לשולחן. לאחרונה עשו צעד נוסף. הם פתחו את הממלכה לביקורי תיירים ישראלים, ובלבד שיבואו עם דרכון לא־ישראלי. בתווך העניקו אור ירוק לבחריין ולאיחוד האמירויות בבואן להוציא לאור את יחסיהן עם ירושלים. צריך סיבה כבדת משקל כדי שהמגמה הזו תיסוג לאחור. 

מוחות מישראל

את הצעד המכריע, הסופי, הם מעכבים לעת עתה, בעיקר בגלל האמריקאים. בין ריאד לוושינגטון מנשבת צינה, אף שאיננה נצחית. סעודיה דורשת הכרזה של הקונגרס עליה כשותפה אסטרטגית של ארה"ב, בדומה לחברותיה בנאט"ו. או אז היא תוכל לרכוש ממנה את הנשק הטוב בעולם. 

בכוונתה אף לייסד תוכנית גרעין לצורכי שלום, וגם בכך היא זקוקה לברכתה של וושינגטון במוסדות הבינלאומיים ולרכישת ידע. האמריקאים מסתייגים בינתיים, מחשש כי תחת הגלימה הצחה מסתתרת סעודיה הישנה והבועטת.  אם יוסרו שני המכשולים בכל זאת, עשויה ריאד להעניק לאמריקאים בלעדיות רבה על יחסיהם, וכתשורה, לחמם את יחסיה עם ישראל.

ביום שבו תירשם פריצת הדרך בין ריאד לירושלים, אין דבר שימנע מהם גיוס מוחות מישראל למפעל הגדול, כפי שגייסו עד כה מומחים מכל העולם. בינתיים הם אינם מבזבזים זמן. בן סלמאן קיבץ אלפי צעירים משכילים ושלח אותם על חשבונו ללמוד מלונאות ותיירות בבתי הספר הטובים בעולם. בשובם, ישולבו באגפיו השונים של החזון הלאומי. 

אחד המחסומים בדיאלוג הצונן בין הארמון המלכותי לבית הלבן הוא היחסים העכורים בין ג'ו ביידן לבן סלמאן. שניהם סולדים זה מזה מהרגע הראשון שבו נכנס ביידן לחדר הסגלגל, ואף לפני כן. יורש העצר רוצה מאוד בקרבת האמריקאים ופועל לקנות את לבם. בדרכו שלו, כמובן. ביום שישי הוא אירח בריאד את נשיא סין, שי ג'ינפינג, לפסגה מרשימה ומתוקשרת יחד עם נשיא מצרים א־סיסי וכל מנהיגי נסיכויות המפרץ.

זה קרה חצי שנה אחרי פסגה דומה שכינס עבור ביידן. גם הפסגות של בן סלמאן גרנדיוזיות בדרכן. הן מתוקשרות, מרשימות כלפי חוץ, בדרג מעצמתי.  פרשנים ברחבי העולם ראו את הפסגה הערבית־סינית כאמצעי ללחוץ על ביידן. בכך שוב החמיצו את הנקודה. יותר משהוא מתכוון לאיים על וושינגטון בהתקרבות לבייג'ינג, בן סלמאן רוצה יחסים הרמוניים עם כולם. מתיחות, אויבים ואווירה קיצונית, הוא למד מזמן, הם תכונות מזיקות. אלא אם התחוללו בחצרם של אחרים. 

"המלחמה באוקראינה באה להם במזל", סבור פישר. על גבי ההתקוטטות בין ולדימיר פוטין לוולודימיר זלנסקי, פעלו הסעודים להעלאת מחיר החבית. הוא מעריך כי המטרה לא הייתה לעצבן את ביידן, אלא הזדמנות לצבור הון. רומא לא נבנתה ביום אחד, אבל סעודיה החדשה כן, ולשם כך הם זקוקים לערימות דולרים. בניית ערי התיירות בלבד דורשת 6 טריליון דולר. 

"זו איננה אומה של בדואים עשירים ודתיים, כמו שחושבים אצלנו, פגשתי הרבה מאוד משכילים", הוא מסכם, ומגלה כי זכה לתגובה סקרנית כאשר גילה מהיכן הגיע. בריאד שהה שבוע, וחש בטוח מאוד. "אמרתי למישהו שאני מגיע מתל אביב, והוא, אזרח זר, ענה: 'אין לך מה להסתיר, יש פה הרבה ישראלים'".

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל