פעם היו אומרים ״כתוב בעיתון״, או ״אמרו ברדיו״. אבל בימים האלו, שבהם אנשים לא שמים לב מאיפה הגיע המידע שגורם להם לחשוב ש״הם יודעים״ משהו, צריך להבין שבמהלך הזמן - כך מתחנך העם. בסופו של דבר, לא רבים זוכרים מה למדו בשיעורי האזרחות, ואם בכלל הקשיבו למורה או עברו את המבחן. אבל רבים זוכרים מה ראו אצל מישהו בפייסבוק או באינסטגרם או בטיקטוק, תלוי בגילם.
מי שחושב שהרשתות החברתיות הן כלי דמוקרטי נפלא כי חיזקו את חופש הביטוי, לא רואה את התמונה המלאה. בהיעדר הכללים שפעם הכתיבו התנהלות בתקשורת, הרשתות החברתיות הן חופשיות אבל גם פרוצות, חפות מכל כלל. הפוליטיקאים משתמשים בהן ככל העולה על רוחם, ובהתאם לתקציבים הציבוריים שנועדו לשמור על קשר עם הציבור או למימון מפלגות, וזה לא מעט.
לאורך שנים היה ברור שהנהגה לוקחת על עצמה גם את חינוך העם. לא מתוך מקום מתנשא או חיפוש רווח פוליטי, אלא מתוך ממלכתיות וידיעה שצריך כל הזמן לתזכר לעם את הערכים הבסיסיים שעליהם הוא מושתת. עד היום אנחנו זוכרים את האמירות ויודעים לייחס אותן למנהיגי העבר. דוד בן־גוריון אמר: ״או״ם שמום״ ו״עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים״, אבל גם “מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים".
גולדה מאיר אמרה: ״יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו“, וגם "מנהיג שלא מהסס לפני שהוא שולח את אומתו לקרב, איננו מתאים להיות מנהיג". מנחם בגין אמר: ״אם יש יפי נפש שמעקמים את האף, אז שהאף שלהם יהיה עקום״, וגם "טובים קשיי השלום מייסורי המלחמה“, ו"האמת אינה תלויה בכוח, והצדק אינו צמוד לרוב“.
אבל היום, כשמצד אחד יש לנו חבורת ״לא סופרים אתכם״ ו״תקפצו לנו״, ומצד שני החבורה שכבר 15 שנה מזהה ״תהליכים״, ״פאשיזם״ ואת ״קץ הדמוקרטיה״, צריך להבין שעם ישראל מקבל חינוך רע. חינוך מניפולטיבי של ססמאות נבובות שמעמיקות בורות במקום ידע. היום, למשל, רבים סבורים שהדבר היחיד שמאפיין את הדמוקרטיה הוא ש״הרוב קובע״. כל שאר הסעיפים לגבי איזונים ובלמים, לגבי הפרדת רשויות ולגבי זכויות - הומאסו על ידי מניפולטורים בשמאל ואחר כך נבעטו הצדה על ידי מניפולטורים מהימין.
הקיטוב הפוליטי והפופוליזם הבלתי נסבל, שמרדד כל נושא במערוך ענק עד שמשטיח אותו לעובי ננו־מילימטר, הם בסיס מאוד גרוע לחינוך. הרי גם מי שהיה תלמיד מצטיין לאזרחות (ולא היו רבים כאלה) לא בהכרח זוכר את פרטי הפרטים של השיטה הדמוקרטית. הבעיה היא שמרוב מניפולציות, הבסיס נשחק, הפך בלתי נראה. מצד אחד חבורה שהכשירה גורמים אנטי־ישראליים באקטיביזם משפטי, ומצד שני חבורה שמתיימרת ״לתקן״ את פקודת המשטרה על ידי עבריין לשעבר, ואת חוק יסוד: הממשלה כדי להכשיר את מי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר בכיר.
עדיין לא ברור מי יהיה שר החינוך בממשלה הנרקמת, או איך ייראה משרד החינוך המבותר. אבל מעבר לכך, חובה לזכור שתפקיד החינוך לא מסתיים במסגרות החינוכיות. מעבר למה שקורה בבתי הספר, העם מתחנך באופן יומיומי על ידי אמירות. לא רק כאלה שמתייחסות לקטטות על תפקידים וביזוי של מפלגות אחרות, אלא כאלה שמטמיעות ערכים נקיים. שמתחזקות מורשת קולקטיבית שגורמת להזדהות רחבה. זוהי הסכנה בקיטוב, במסרים המוקצנים, בספינים שהחליפו את חינוך העם.