לפני פרוץ המונדיאל פרסמתי כאן טור שדיבר על חוסר היכולת להפריד בין הטורניר הזה ופוליטיקה. ועוד לא שיערתי אפילו את מידת הערבוב בין התחומים, שבה השתכשכנו לאורך החודש האחרון. אחד הדברים הבולטים ביותר בהקשר הזה היה הקמפיין המתמשך, שנעשה בעידודה הברור של המדינה המארחת, למען הפלסטינים. זה בלט בעיקר בהקשר של נבחרת מרוקו, ששחקניה ואוהדיה נהגו לחגוג ניצחונות כשהם עטופים בדגלי פלסטין, אבל הדגלים האלה כיכבו גם במשחקים של תוניסיה, ערב הסעודית וקטאר עצמה.
מבחריין ועד ירושלים: העולם הערבי חוגג את ההישג של מרוקו במונדיאל
למעשה, הם הפכו לסוג של סמל ערבי כללי. מה שיצר קונפליקט בסיסי עבור צוות השידור הישראלי במונדיאל, שהעביר הביתה את התמונות. איך אתה מתייחס להנפת דגלי פלסטין, אקט פוליטי ברור, כשאתה מסקר משחק כדורגל? ועוד לקהל ישראלי. הפתרון, שכנראה נגזר מהנחיה ברורה מלמעלה, היה התעלמות. פשוט, לא דיברו על זה. החלטה הגיונית, לכאורה. למה שפרשן כדורגל יתבטא בנושא כל כך נפיץ פוליטית. אבל היא יצרה סיטואציות אבסורדיות של ממש, שנוגעות לנושאים הכי בוערים של הקיום שלנו.
כששדרנים ישראלים מפליגים - בצדק - בשבחי נבחרת מרוקו, ומתעלמים במפגיע מהעובדה שעל רקע הדברים נראים אותם שחקנים בדיוק מתעטפים בדגלי פלסטין, ההתעלמות הזו מגוחכת. כי הדגלים האלה מכוונים היישר אלינו. מדובר בפרובוקציה ברורה, שנועדה להעביר לעולם מסר פוליטי: פרי פלסטיין. ולכן כישראלי, בלי קשר לעמדתך הפוליטית, אתה לא יכול שלא להתייחס למראות. הטענה שלי היא לא כלפי המרוקאים - זכותם למחות, אלא כלפי מדיניות בת היענה שלנו.
ובמובן הזה, שידורי המונדיאל היו רק דוגמה למגמה רחבה בהרבה. בנימין נתניהו כבר התווה את הנוסחה, בחתימה על "הסכמי אברהם". הוא טען שההסכמים האלה דוחקים את הבעיה הפלסטינית לקרן זווית, ומייצרים עבורנו כביש עוקף לעולם הערבי. אבל זה לא רק נתניהו. גם “השמאל" הישראלי כמעט לא התייחס לסוגיה הפלסטינית בקמפיין הבחירות שלו, והעדיף להתמקד בנושאים עקרוניים בהרבה, כמו השמפניות של שרה. והנה, הגיע המונדיאל כדי להזכיר לנו - דווקא מרחוק, יחסית - שהפלסטינים לא הולכים לשום מקום. וזוכים לסולידריות ערבית מרשימה.
נכון, אפשר להתווכח על השאלה עד כמה הנפת דגלים היא תחליף לתמיכה מהותית. ועדיין, ברור לגמרי - גם מתוך חוויות המפגש השליליות של אוהדים ישראלים עם ערבים בקטאר - שאנחנו עוד רחוקים מאוד ממזרח תיכון חדש. ואז אפשר להיזכר במדינות כמו מצרים או ירדן, שמצויות איתנו בשלום כבר שנים ארוכות, אבל בדעת הקהל שלהן ישראל עדיין נתפסת כאויבת לכל דבר.
מה שמוביל לדיון פנים־ישראלי חשוב אחר, שאותגר בידי הנפת הדגלים בקטאר. הדיון העדתי. ההצלחה של נבחרת מרוקו במונדיאל ריגשה לא מעט ישראלים ממוצא מרוקאי. אלה לא היו רק הניצחונות על הדשא, אלא גם הקהל הצבעוני והשמחה המגרבית המידבקת. האמת? כבן ליוצאי פולין אני יכול רק לקנא בהזדהות הזו ובגעגוע לארץ המקור. בשבילי נבחרת פולין היא, במקרה הטוב, משעממת. אבל איך אמור להתמודד ישראלי ממוצא צפון אפריקאי, שנסחף על גלי השמחה המרוקאית, עם העובדה שהקהל המרוקאי חוגג בהנפת דגלי פלסטין? בייחוד אם הוא מחזיק בדעות ימניות, כמו רבים מיוצאי מרוקו, וחושב שאין בכלל דבר כזה - עם פלסטיני? ואיך מיישבים בין הגעגוע המאוד אופנתי כרגע לעם המרוקאי ה"חם", “מקבל האורחים", וה"מסתדר מצוין עם היהודים" (המירכאות לא מבטאות ציניות, אלא זה ציטוט של דברים הנשמעים תדיר בסביבתי), לבין העובדה שהם בוחרים לחגוג עם סממן שלא יהיה מוגזם לכנותו כאנטי־ישראלי?
אולי זה רק מיקרו־קוסמוס להיסטוריה הכללית של יהודים במרוקו, שכוללת גם הרבה מאוד עידנים קשים, לצד תקופות של דו־קיום. ואולי יש כאן גם תמצות דרמטי לקלאש הנצחי של יוצאי ארצות האסלאם בישראל, בין הסולידריות התרבותית שלהם עם ארצות ערב ובין האיבה הפוליטית כלפי אותן מדינות בדיוק. בכל מקרה, את התמונות שהועברו אלינו מקטאר אי אפשר יותר להדחיק. בדיוק כמו את הבעיה הפלסטינית עצמה.
על הסכין
- לאור הפרידה המסתמנת במונדיאל הזה מדור הסופר־סטארים העולמיים, כמו מסי, רונאלדו ודומיהם, הייתי מייחל לתובנה שתישאר מהטורניר הזה, בזכות הקבוצתיות. כי המונדיאל הוכיח שרק נבחרות שידעו לשחק כנבחרת, ולרסן את האגו של כוכביהן, הגיעו רחוק. אבל אני חושש שהתובנה הזו מנוגדת לכיוון הכללי שהעולם שלנו צועד אליו.
- "מכתב ההייטקיסטים", ששלחו בכירים בשוק ההייטק לבנימין נתניהו, והביעו בו דאגה מהשלכות החקיקה העתידית ועמדות שותפיו לקואליציה, הוא מסמך מקומם. כי הוא נשען על העובדה שההייטק מגלגל סכומי כסף גדולים - ומכניס הרבה מסים למדינה - ועל כן דעתם של בכיריו חשובה יותר מזו של אנשים העוסקים בתחומים פחות רווחיים.
- באיחור ניכר הגעתי לסדרה האוסטרלית “גליץ'" (נטפליקס), ששלוש עונותיה עוסקות בגל של מתים היוצאים ערב אחד מקבריהם ושבים לחיים. בניגוד לסדרות אחרות מהז'אנר, "גליץ'" היא לא יצירה סנסציונית שבנויה רק על מהלכים דרמטיים, אלא מדגישה מאוד גם את הפן האנושי והרגיש של ההתרחשויות העל־טבעיות האלה, ובזה כוחה.