חוזליטו בן 80

"המוסף", תוכנית התרבות הרבגונית והאקלקטית, שודרה בערוץ 8 במשך שתי עונות משנת 2000 עד 2002 ונחשבה חריגה ופורצת דרך; היום היא לא הייתה מוצאת מסך. לא היו בה תחרויות בישול ולא אמרו קראנצ'י וקריספי. אף על פי שהייתי שם, אינני יודע מדוע ירדה.

האם בגלל מלחמת החורמה שניהל נגדה הרגולטור של הכבלים בטענה שלא היה לערוץ מנדט להפיק תכנית שהכילה אירוח עם מנחים ולא הייתה דוקו פרופר; או משום שהייתה יקרה, יוקרתית ושאפתנית, העיקה על תקציב הערוץ והכבידה על התנהלותו. כפי שקורה לעתים היכן שפילים רומסים כפריים, היא ירדה. יש מי שיטענו שהתנהלותי המיזנתרופית על המסך ומאחוריו, לא תרמה לבריאותה. פאק דם, כמו שאומרים היום בעברית.

בפינה שלנו ב"המוסף", שנקראה "המבקרים", הייתה לרונאל פישר ולי זכות נדירה לרדוף אחרי סיפורים ואנשים שעניינו אותנו. בהתחלה לעגו לנו על שגמגמנו והיינו כבדים, נוגים ולא טלוויזיוניים בעליל; בהמשך התהפכו: "אתם חייבים לעצמכם את 'המוסף' של שבת", כתב רענן שקד ב־4.4.2002 ב"ידיעות אחרונות", "ולו אם תישארו עד סיום כתבתם המרשימה כל כך של מיברג ופישר, שנסעו לספרד בעקבות חוזליטו...הוא חי ובועט בעצמו בעיירת שכוחת אל אי־שם (או כמימרתו הפואטית של פישר, 'פשוט החור של התחת').

"מה חוזליטו, מי חוזליטו - לא יכולתם לבקש בחירה רלוונטית פחות לישראל 2002, אבל את מיברג ופישר עניין למצוא את חוזליטו, ולאחר שמצאו אותו, בנו סביבו פיסת טלוויזיה נהדרת...מיברג ופישר, המתנהלים על המסך, כהרגלם, בגמלוניות דובית מעוררת אמפטיה - מבוכתו ומצוקתו הפרטית של כל אחד מהם מול המצלמה תומכת בזו של חברו כפיסח המסייע לעיוור - מלווים את חוזליטו בסיבוביו בעיירה, ברגעי האושר והשפל הקטנים המרכיבים את חייו הנוכחיים.

ביתר הזמן הם שואלים שאלות מהוססות בעברית, זוכים לתשובות חדות כתער ומתזמרים רבע שעה, שמתקרבת והופכת לשירה טלוויזיונית כמעט. כאשר חוזליטו מחזיק עצמו בכוח שלא לפרוץ בבכי לקראת סוף הכתבה, אני מוכן להתערב כי אף עין שניה מול המסך הביתי לא תיוותר יבשה".

יום אחד בלשכתו שבה נפגשנו לעתים ונהגנו להגות בחלומות רטובים והישגיים של עורכים וכתבים, הביע אמנון רבי, עורך מוסף "מעריב" בשנות ה־90, עניין בחוזליטו, ילד הפלא הספרדי שהיה גיבור עם עולמי עם קול זמיר, עד שהתבגר ונעלם לרבי.

ב־1960 הופיע חוזליטו בישראל באדיבות אמרגן־העל גיורא גודיק. זה היה מסעיר יותר מביקור שחקני "דאלאס" אצל מנחם בגין, שחבש סטטסון חגיגי. למחרת חזרתי עם מידע עדכני: חוזליטו חי וקיים באוטייל, עיירה קטנה בספרד, אחרי שעופר בבלי משגרירות ישראל במדריד איתר אותו. "סדין אדום". כפוף לעידן השפע של הפרינט, כמה ימים לאחר מכן יצא איתי מיכה קירשנר "להביא" את חוזליטו. כך היינו, להביא בעברית. לא אמרנו "אינטנס" אף על פי ששמחנו שהיה לנו "פרמישן", ורבי לא אמר "או מיי גאד". זה היה בפסח 1996. רונאל ואני חזרנו לחוזליטו עם צוות "המוסף" ב־2002.

פגשנו את חוזליטו, ששמו בבגרותו היה חוזה או דון חוזה למרות קריאות "חוזליטו" מהיציעים, בבר אפלולי. גבר קטן מידות, כמעט מיניאטורי, לבוש בחליפת קורדרוי ירוקה ועל ראשו כובע קורדרוי ירוק ומעוך. כדי להרוויח גובה, הוא נעל מגפיים שחורים גבוהי עקב. קשה היה לזהות בפנים הגבריות את פני התינוק הזורחים. שמו המלא הוא דון חוזה חימנז פרננדז, והוא היה חביב, מאיר פנים, תרבותי ואוטודידקט רחב אופקים. הספרדית שלו הייתה בדיאלקט האנדלוסי, בכל מילה רביעית נקשה הלשון בחך באפקט של פקק נחלץ מבקבוק יין.

מי שהיה הזמיר הספרדי הענוג, הילד של כולנו, הבשיל לחובב ציד ואחד הצלפים הידועים בארצו. עד שנשלח לכלא, היה ברשותו אוסף גדול של כלי נשק נדירים. עם שחרורו מהכלא הוחלט בשלטונות כי האוסף הנדיר יימסר לפיקדון. מותר היה לחוזליטו לבקר את כלי הנשק שלו, אבל אסור לו להחזיק אותם בביתו.

על ביקורו בישראל הוא אמר, "היה לא קל, אבל אני יודע להחזיר אהבה למעריצים. שרתי 'הבאנו שלום עליכם' א־קאפלה וזה שפך את הקהל. לא יודעים את זה, אבל מעולם לא שרתי בפני קהל בספרד. העדפתי לנסוע למקומות רחוקים. היחיד שהיה יכול להכריח אותי להופיע בספרד היה גנרליסימו פרנקו, אבל הכנסתי לכלכלה הספרדית כל כך הרבה כסף שהוא עזב אותי. אני האומן הספרדי הצעיר היחיד שפרנקו פטר משירות צבאי".

מראש ויתרנו על חובת אימות עובדתי של גרסת חוזליטו. הוא סיפר על עצמו וחייו שהיו מטורללים למדי, וחוץ מזה, באנו לשמוע אותו מספר על עצמו. זה לא היה תחקיר מהזן שפישר התמחה בו. מה שלא סתר את העובדה שלעתים הבטנו איש ברעהו בהרמת גבה.

"במשך 14 שנים סירבתי להופיע בפני פרנקו והוא לא הכריח אותי. הוא שלח את אשתו איתי להופעות בעולם, כדי שהיא תהיה זו שתעלה על הבמה ותגיש לי זר פרחים. הייתי מודע לדיקטטורה, כי הופעתי בצ'ילה של פינושה. ביום הראשון של המהפכה בקובה הייתי במטה הכללי עם פידל קסטרו וצ'ה גווארה. כשדעכו האש והיריות, פידל רצה שאופיע איתו, כמו קמע. סירבתי. דווקה צ'ה הבין אותי ואמר: 'אל תדאג, אני אגן עליך, לא יקרה לך כלום'. זה היה בסוף 1959 והייתי בן 12. נשארתי איתם במטה חודש וחצי, כי אי אפשר היה לצאת.

"הכרתי חלק נכבד מהאנשים החשובים בעולם. האפיפיור, צ'רלי צ'פלין, ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון, שהוא ואני היינו חברים טובים. את צ'ה אהבתי, אבל פידל תמיד נראה לי כמו ליצן. חבל שאינני יכול להראות לכם את הרובה שג'ונסון נתן לי במתנה. ווינצ'סטר מזהב טהור שיוצר במיוחד עבורי בידי חרש הנשק של הבית הלבן".

לעתים רחוקות בלבד קורה שמישהו שלא פגשת מעולם מתחבב עליך במהירות שיא. כשזה קורה, עליך לבדוק היטב את הנסיבות המיידיות של חייך, כיצד קמת בבוקר ולמה. אנשים סקפטיים ומכווצי אישונים היינו, והיה ברור לנו שדון חוזה מסתובב בחיים עם מזוודה בעלת תחתית כפולה כמנהג מרגלים: למעלה הלבנים ולמטה האקדחים והסכינים. הילד, שהיה נטול השכלה פורמלית, נבע ידע והקרין אינטליגנציה רגשית. הוא ציטט חופשי את לורקה ואת אוסקר וויילד. הוא היה מודע לממדיו, אבל לא מהנפוליאונים הטווסיים העומדים על קצות הבהונות כדי להיראות גדולים. מסע החיים שלו נרשם בתחתית עיניו בחשד עמום לסביבתו, אבל הוא נלחם לדכא אותו.

בשנים שבהן היה הגוזל שהטיל ביצי זהב, היה אינטרס משפחתי, לאומי וכלכלי לשמור עליו. כשגדל והפך לטווס וקול הזמיר הבתולי שגירד שכבות סטרטוספרה, הפך נמוך ומשיי יותר, עם פחות R ספרדית מתגלגלת ויותר דבשה בגרון, הוא היה חלק מהתל"ג הספרדי.

"עדיין נכנסים מיליונים מהשכרת סרטים לתחנות טלוויזיה, קלטות וידיאו ושאר ערוצים. מכיוון שאין חוזים חתומים, מנצלים אותי. יש לי קבלות שהשירים שלי מכניסים מיליונים בתמלוגים. אני נאבק על זכויות היוצרים, כי שם הכסף הגדול. מדובר ב־17 סרטים, מי יודע כמה תקליטים ואלפי שירים. אם ניכנס לאוטו וניסע לוולנסיה או לכל עיר אחרת, יעצרו אותי ויבקשו חתימה. ב־1969 השתתפתי בסרט האחרון, התנדבתי לצבא ושירתי שמונה שנים במלחמה באנגולה".

את הפרק האנגולי בחייו הוא תיאר פעמיים באופן מטושטש במיוחד. קשה היה להבין כיצד התגלגל אל־תירה־בזמיר בעל האפיל האוניברסלי למלחמת שחרור באנגולה. מה הוא לא ראה, לא הבין, לא הביא בחשבון? או אולי חיפש זירה רחוקה מעיני מעריציו לירות בה באנשים ולא בחיות. מהעיתונות בארכיונים ספרדיים עלה שחוזליטו היה מאוכזב ושבו"ז מדעיכת תהילתו כאשר הפלומה התחלפה בנוצות ומניצולו בידי אחרים, והתנדב ב־1977 ליחידה פורטוגזית שיצאה לדכא את המרד באנגולה.

"ניצלתי את שמי והמוניטין שלי ואת העובדה שנחשבתי צלף מוכר אצל אוגדות צלפים וירי ספורטיבי והצלחתי לחדור כצלף לקבוצת יורים. אבל הקדשתי את זמני לציד ולא למלחמה (זה היה הרגע שבו פיתח רונאל טיק חריף בלחי). במדינה שנמצאה במלחמה הקדשתי את זמני לציד, וזה הביא עליי צרות רבות.

"ביום שהצבא העביר את העצמאות לשחורים, נשארתי שם והתחבאתי. המפקד של היחידה הפורטוגזית חיפש אותי במלנגה כדי להוציא אותי בטיסה האחרונה. נשארתי עם השחורים ולא רציתי לעזוב. אני הכי שמח כשאני נמצא בכפר של שחורים באפריקה, שלא יודעים קרוא וכתוב, שאין להם תרבות מערבית, מקום שלא הגיעה אליו הציוויליזציה. עם האנשים האלה אני קושר קשרי ידידות אמיצים למרות שאיננו מדברים את השפה".

ב־28.8.91 התרסק חוזה אחרי שנים ארוכות של הוללות. הוא היה נשוי למאריף גבלדון פראייה, מורה ואישה נאמנה שניצבה לצדו בימים קשים, אבל כמו גברים אחרים בני גילו ומזגו, הוא החזיק בצד מאהבת בת 18 בשם רות בוסקה. סיפור שהסתבך וכלל את אחיה של בוסקה וסדרת אירועים בשולי החוק. באוגוסט 91' חוזליטו נפל.

עם רות ואחיה בן ה־25 ויסנטה הוא יצא לבלות בעיר בב.מ.וו של ויסנטה. השלושה התכוונו להגיע לחבר, הצועני שמו, בעל הפאב "הרוצח". חוזליטו ובוסקה התמקמו בפאב ללילה של אלכוהול וקוקאין. ויסנטה הסתלק. השפעתו של הצועני על חוזה הייתה רעה. חודש קודם לכן הוא שכנע אותו להופיע באוטייל עם שתי להקות בריטיות שאין חובה לציין את שמן. ההופעות היו כישלון חרוץ וחוזליטו הפסיד 2,000 דולר.

בערב הגורלי תכננה החבורה ללכת להופעה, אבל חוזליטו לא הגיע. בשלוש וחצי לפנות בוקר הזעיקו השכנים את המשטרה כאשר שמעו את ויסנטה צורח: "הצילו! הוא רוצה להרוג אותי!". ויסנטה סיפר לשוטרים שבעקבות ויכוח אלים עם חוזליטו, איים הזמר על חייו. על פי ויסנטה, הוא מצא את חוזליטו ורות במצב קשה, כנראה ממנת יתר של קוקאין.

כאשר התעמת עם הזמר, שלף חוזליטו אקדח ואיים להרוג אותו. השוטרים מצאו בב.מ.וו שקית ובה 85 גרם קוקאין, 7,000 דולר ואקדח עם כדור בקנה. לפי חוזליטו, הוא נקלע למכונית שלא הייתה שלו עם שלושה אנשים שהיו להם תיקים במשטרה. האחרים שוחררו בערבות ואת חוזה דנו לחמש שנות מאסר. הוא ריצה שלוש שנים ושוחרר.

"אני נקי מסמים ושילמתי את חובי לחברה. אדם צריך ללכת לכלא ולהשתחרר כדי שישלמו לו מיליון פזטות לדקה; לא בשביל לשיר אלא כדי שידבר. באחד הראיונות האלה בשידור חי, פניתי אל המלך חואן קרלוס ושאלתי אם מישהו תרם לספרד אחוז אחד ממה שאני הכנסתי.
"את כל חיי, מאז שהייתי ילד, הקדשתי לעבודה קשה. לא שתיתי אלכוהול, לא עישנתי סיגריות ועד גיל 40 לא ידעתי איך נראה סם. חשבתי על זה שבגיל 50 או 60 אולי אמות משטף דם במוח".

מאריף גבלדון חימנז ישבה על מסעד כיסאו של חוזה ונטלה את ידו בידה. זה מאוד אירופי לחיות עם בעלה והמאהבת בלי לערב בית דין רבני. גבלדון אמרה לנו את מה שחוזליטו, כנראה בגלל גאווה, סירב לספר. שאין לו כסף. הוא ידוע ומפורסם אבל המאבקים המשפטיים חיסלו את חסכונותיו. זה הסביר את המבוא לפגישה איתו, שכלל דרישה לתשלום, סמלי יש להודות, על נכונותו להצטלם. היו זמנים שבהם דרישות כספיות כאלה, רכישת ראיון, עוררו התלבטות אתית ומוסרית במערכות ערוצים. במקרים מסוימים גברה ההישגיות על הטעם הטוב. אינני זוכר במדויק, אבל נדמה לי שחוזליטו עלה לערוץ 8 1,500 דולר במזומן.

את אווירת הנכאים שירדה על הדירה הקטנה אחרי גילוי הלב של גבלדון, הציל האיש עצמו כאשר הזדקר ואמר, "אני רוצה להזמין אתכם לארוחת צהריים במסעדה האהובה עליי. אני מתעקש לשלם", אמר, "אל תעליבו אותי". זה היה משעשע בלי להיות מגעיל. הסבטקסט רעם יותר מהמילים. בדרך החוצה נתן לנו חוזליטו בקבוקי יין. "זה היין שלי", אמר, "זה יין שעושים מהענבים שאני מגדל בחווה".

מגדל ענבים, יין שלו, חווה. העלילה תפחה. התברר שדון חוזה מבקבק 100 אלף בקבוקים בשנה. לרגע אחד נדמה היה לנו ששרלטן מיתולוגי לקח אותנו לסיור ביקום חלופי. עני, אבל עם חווה. פת לחם, אבל 100 אלף בקבוקים. הזמיר נסק כעיט.

במסעדה "אל וגאנו" הפיק חוזליטו תצוגת אש מרהיבה. אנשים הסתודדו בהשתאות. בעל הבית יצא מגדרו. חוזליטו הגיש: צדפות טריות; לחם קלוי עם שום; פרוסות סלמון טרי; לנגוסטים צלויים על גחלים. חוזליטו השגיח שהיה קשה לנו לפצח את השריון בידינו והורה למלצר לפצח עבורנו את השרימפס במטבח. שתינו יין לבן של דון חוזה שהמינגוויי היה מכנה "יין צונן וטוב". הזמיר הפך למוכתר. Jefe. שייח'. מא"ז. בעל הבית. במסעדה קיבלה הפגישה תפנית הורמונלית.

"בגיל 14 המנהלים דרשו שאקבל חדר נפרד כדי שמישהי תוכל להיכנס בארבע בבוקר ולצאת מבלי שאף אחד יראה אותה. מאז שהייתי ילד נשים רדפו אחריי. לא התנגדתי. "בספרד תמיד קינאו בי. תמיד הייתה צרות עין. גם העם, גם התקשורת. כשהייתי חזק, הסתייגו ממני; כשנפלתי, באו לזרות מלח על הפצעים, לראות איך הכוכב הגדול נפל. אני מצטער שאני צריך לדבר ככה על המדינה שלי. הייתי מאוד רוצה להיות במצב שבו אני נמצא מחוץ לספרד. הייתי רוצה להיות בארץ אחרת, להתגעגע, לבכות ולהצטער שאני לא נמצא כאן".

אף שפגשתי אותו פעמיים, לא הצלחתי להחליט אם פגשתי את האיש הנחמד ביותר במזרח ספרד או את אחד הנוכלים החביבים בהיסטוריה. אינני יודע אם הוא עני מרוד או עשיר מופלג. אבל נדמה שחוזה התכוון לטוב כאשר סימן לנו להתקרב אליו כדי להסתודד. העניין עם הבחורות, צ'יקאס בפיו, היה ניסיון להבעת ידידות. כך נהג אלביס - שחוזליטו טען שמכר יותר תקליטים ממנו - עם חבריו בדיקסי מאפיה שליחכו שאריות שנפלו משולחנו.

הוא רוצה לסדר לנו בחורות, אמר בבלי הירושלמי וסומק קל פרח בלחייו. חייכנו במבוכה. היוזמה הייתה סהרורית ולא לקחנו אותה ברצינות. דון חוזה שוחח בטלפון ואחר כך נהגנו אחרי המרצדס שלו מחוץ לכפר בין הגפנים כדי לראות אותו בכובעו כאציל כפרי בעל אדמות. בסופה של דרך עפר ניצב בית חווה גדול מאבן עם קורות עץ ולידו בריכת שחייה ריקה. הוא צוחק עלינו, אמר מישהו בעברית, כנראה אני, הסיפור על חרפת רעב הוא קשקוש. אבל היינו מאוהבים. ביקשנו ממנו לשיר את השיר הנפלא ההוא על ברצלונה. קולו כבר לא היה צלצול פעמונים מתוק, אבל הוא עדיין זמר מוצלח.

חוזליטו זרח מאושר בעלבתי כאשר הצ'יקאס, לא ספרנו כמה, הגיעו. נפרדנו ממנו בחיפזון ובחיבוק מרפרף. הוא נעלם באבק דרך הגישה לחווה מוקף צ'יקאס ומעט מופתע. הכל היה ברוח טובה ואף אחד לא נפגע. חוץ מהטעם הטוב.