משהו: נר שישי היום, בדיוק ביום שישי, ליל שבת. יפה, חגיגי, אבל הרבה אנשים נרגשים יותר מכך שנר שמיני יוצא השנה בליל חג המולד.
נגד דמוקרטיית הרוב
בשעה חמש בבוקר שמעתי דפיקות בדלת וצעקות: “לפתוח מיד! משטרה".
ידעתי שזה יגיע, הלב נפל לי לתחתונים. ידעתי שתכף אגרר לחדרי חקירות ולתאי מעצר.
האמת היא שחששתי מכך כבר שבוע קודם לכן, כאשר פרצה בישראל הפיכה צבאית למען הדמוקרטיה. המהותית. טנקים עמדו בכל הרחובות. חמושים פרצו לכנסת והודיעו על פיזור הכנסת, כי רוב חברי הכנסת מייצגים את הרוב ואינם מהותיים. שתי חברות כנסת אשר מחו בצווחות נורו מיד, וכך הובהר לכולם שהמהפכנים רציניים בכוונותיהם. השאר הוכו בהלם ופונו מן המקום.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
“הצבא תופס את השלטון!", הכריז בכל תחנות הטלוויזיה ראש מועצת המהפכה הדיקטטורית למען הדמוקרטיה המהותית. הוא גם ענה בקיצור למראיינים, שלא הסתירו את נחת הרוח שלהם.
המסר של המנהיגים החדשים היה: “לא ניתן לישראל להפוך לדמוקרטיה שבה שולט הרוב, אנחנו ממנים בראש המדינה את מועצת המהפכה הצבאית המהותית, שמורכבת מקצינים בכירים, ראשי זרועות הביטחון לשעבר, יועצים משפטיים בחסדי שמיים, שומרי סף מגוונים ומומחה למוסר ולאתיקה".
כשהורידו אותי מהניידת לתא המעצר, יחד עם עצורים אחרים שנאספו מבתיהם, עברתי דרך קהל סוער במימון המונים של הקרן לישראל החדשה, שזעק משולהב: “האלמנטים האנטי־מהותניים לכלא!".
בחדשות הודיעו שהיועצת המהותנית לממשלה אישרה את המעצרים. במאמר מערכת ב"ניו יורק טיימס" שיבחו את ההפיכה. באזורים בארץ שבהם רמת ההכנסה גבוהה נשמו לרווחה והניפו את דגל המהפכה, שהוא דגל ישראל בלי פסים, שהם הדתה, ובלי מגן דוד, שהוא מדיר. דגל טהור שכולו מהותנות.
על המכוניות הופיעו מדבקות “תחי המהפכה!", “סוף לפושעי הדמוקרטיה הלא מהותית" ו"דמוקרטיה מהותית זה אני".
על הגשרים חגגו בהפגנות תמיכה. בעיתוני הדמה הופיעו מאמרים: “כן למהפכה", “לשבור את אויבי הדמוקרטיה המהותית", “ישראל האמיתית שבה לשלטון המהותי" ו"כולנו עם המהפכנים". שלטונות המהפכה הודיעו מיד על טיהורים ברחבי הממשל ועל מאסרי אויבי המהפכה.
הוקם משרד הפילוסופיה של המהותיות. מונתה הממונה על המהות, והמחלקה לדמוקרטיה מהותית בשב"כ הפכה מהר מאוד לשם מטיל אימה על כל אזרח ישראלי שנחשד בהצבעה למפלגות שזכו ברוב.
ידעתי שאני על הכוונת. חשבתי שישכחו אותי, או יהיו סלחניים בגלל גילי. הדפיקות בדלת הבהירו לי שזה הגיע גם אליי. כשפתחתי את הדלת, רוטט בתוך בטני, ראיתי את הצלמים והכתבים של שלוש רשתות הטלוויזיה הישראלית הגדולות, ושמעתי את הכתבים מכריזים בקול מלא שמחה: “עוד תומך בדמוקרטיה שבה הרוב קובע דוכא ביד ברזל".
השיחה והקורקינט
אני נוסע ברחובות תל אביב וחולף על פני אדם העומד על קורקינט חשמלי. מראה שכיח בעירנו. אבל רגע, מה קורה כאן? הוא מחזיק בכידון הקורקינט רק ביד אחת, ואילו היד השנייה מתנופפת לה לכאן ולשם. בבת אחת הבנתי: ראיתי אדם נוסע על קורקינט חשמלי ומדבר בטלפון, עם הידיים.
נבהלתי מן הרגע שבו ישאלו אותו בטלפון שאלה שהוא לא יודע לענות עליה, ואז בלהט השיחה הוא יעשה את תנועת הידיים המקובלת כדי לבטא את העובדה שהוא לא יודע את התשובה, זאת אומרת: יפרוש את שתי הידיים לצדדים, ויאמר: אין לי מושג.
בעיה משפטית
השופטים במשפט נתניהו במצוקה. הם בטח שואלים זה את זה: “מה עושים? איך נצליח להרשיע את נתניהו אם העדים אומרים שוב ושוב דברים שלא מאפשרים לנו להרשיע? אין לנו עם מה לעבוד. מה יהיה? איך נמצא שביבי אשם ונשלח אותו לכלא?".
זו מצוקה לא קלה, אבל אני לא מודאג. פסק הדין בסוף יהיה: “לא ניתן להוכיח את ההאשמות בכתב האישום, כי העדים עוינים. לכן על סמך הטמפרטורות היום אנחנו מוצאים שהנאשם בנימין נתניהו אשם".
מיליון איש ברחובות
הזוועות של עיוותי שלטון החוק מתגלות כל יום במשפט נתניהו. פרופ' טליה איינהורן, מושיק קוברסקי, אבי וייס, אלי ציפורי, עו"ד כנרת בראשי ומשפטנים רבים נוספים ממשיכים לחשוף את מה שצריך להוציא מיליונים לרחובות. לא מיליוני מצביעי נתניהו, אלא מיליונים מאלה שטוענים, ואפילו מאמינים, שהם לוחמים למען זכויות אדם.
מה שעשו לנתניהו - וצריך להזכיר: גם לאלוביץ׳ - הוא אימה לכל מי שזכויות אדם חשובות לו. אני מצפה למנהיג השמאל שיכריז: “נוציא מיליון איש לרחובות".
עברית כהלכה
נתניהו מכריז שעוד מעט יהיה שלום עם סעודיה ובכך ייתם הסכסוך הישראלי־ערבי. אם כי לא ייתם הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ואני עוד פעם קופץ. למה הוא אומר דברים כאלה? למה כולם אומרים דברים כאלה? מדוע אומרים “הסכסוך הישראלי־פלסטיני", או “הסכסוך הישראלי־ערבי", בשעה שבעברית נכונה, וגם בערבית, סינית, אנגלית וספרדית נכונות, בכל השפות שבעולם, צריכים להגיד “הסכסוך הפלסטיני־ישראלי", “הסכסוך הערבי־ישראלי". זה המצב: לנו אין סכסוך איתם. להם יש סכסוך איתנו.
למעשה, הסכם השלום הישראלי־ערבי כבר חתום מזמן. אנחנו חתמנו. אין לנו דרישות מהם, ואין לנו סכסוך איתם. הם רק צריכים להוסיף את החתימה שלהם. גם אין לנו סכסוך עם הפלסטינים. אנחנו לא דורשים מהם שום דבר, ולא נתנגד אם הם רוצים להכריז על סוף הסכסוך. להם יש סכסוך איתנו. הם לא רוצים להכריז: תם הסכסוך.
לכן אני קופץ ממקומי בכל פעם שאומרים “הסכסוך הישראלי־פלסטיני".
בגוגל, הביטוי “הסכסוך הישראלי־פלסטיני" נפוץ הרבה יותר. בעצם שולט בשפה לחלוטין. אם תקישו “הסכסוך הפלסטיני־ישראלי", הצירוף יתוקן, ותקבלו, לפחות בכל העמודים הראשונים שעברתי עליהם, רק ערכים שכותרתם “הסכסוך הישראלי־פלסטיני". גם הערך בוויקיפדיה הוא “הסכסוך הישראלי־פלסטיני". למה? הרי דיבור נכון הוא גם ייצוג מציאות נכון. אנא הקפידו לומר: “הסכסוך הפלסטיני־ישראלי", או טוב יותר, כי נכון יותר: "הסכסוך הפלסטיני נגד ישראל". "הסכסוך הערבי נגד ישראל".
פינת השלולית
יושבת הנסיכה מהורהרת מול השלולית בגינת הארמון ושואלת את חברותיה: “אני מנסה להבין, למה יורד לי מכל צפרדע ברגע שהוא מתאהב בחזרה?".