פעם, בתוכניות האקטואליה שסיכמו את השבוע, הייתה פינת קאלט שהמתנתי לה בשקיקה. תחת הכותרת “סיכום עולמי", או משהו בסגנון, נהגו עורכי אותו משדר לדחוס לתוך 60 שניות, על רקע מוזיקה דרמטית, רגעים פיקנטיים ממה שהתרחש ברחבי הגלובוס בשבעת הימים שחלפו מאז שודרה הפינה הקודמת. 

לרוב, בין תחרות ארמונות בחול באוסטרליה, שבה הוצגו מבני ענק עוצרי נשימה שנבנו על חוף הים, לנדידה מרהיבה של אלפי פינגווינים לכיוון אזור אטרקטיבי קפוא, שובץ גם קטע מסרטון שבו נראו חברי פרלמנט מחליפים ביניהם מהלומות, בדרך כלל בקוריאה הצפונית, במדינה מזרח תיכונית נשכחת או בישות חצי קיקיונית אי־שם במזרח אירופה.

לעתים רחוקות נראו בפינה זו מהלומות שהפכו להתכתשויות רחבות היקף בין עשרות פוליטיקאים בבית נבחרים כזה או אחר. זה היה מחזה מרהיב אך עגום, שבמהלכו עשרות נבחרי ציבור, חנוטים בחליפות תפורות היטב, זינקו זה לעבר גרונו של זה. הכל באנרכיה מוחלטת ועם זאת מעט מהנה, לפחות עבור הצופה שנמצא קילומטרים רבים מהאירוע. 

אז, באותם זמנים קדומים ורחוקים, זה נראה כמו משהו בדיוני ואפילו קצת מצחיק. איך אנשים מאבדים כיוון, חוטפים ג'ננה מוחלטת ובן רגע מגיעים לכדי אובדן עשתונות ויוצאים במהלך לא נשלט שמסתיים בפציעות ובביזוי בית הנבחרים. זה קרה כמעט תמיד במקומות שבהם המשטר רעוע והמדינה ענייה ומושחתת. 

כמה מגוחך היה לראות אותם בפעולה: במקום לחוקק חוקים שייטיבו עם מצבו של העם, הם העדיפו לפרק בחבטות את הנבחר היושב בכיסא השכן. לכן, כך חשבתי לעצמי, האומות הללו מעולם לא התרוממו ורק שקעו עמוק יותר לתהום. 

פעם זו הייתה בדיחה שנלקחה כאילו מעולם אחר, אבל עכשיו אצלנו, לא להאמין, זו כבר מציאות עצובה. בשידורים החיים מהכנסת ומהוועדות השונות רואים פעם אחר פעם אלימות מילולית חריפה וגסה. שפה דלוחה, עלבונות אישיים ובעיקר התכתשויות בגובה דשא. זה עניין של זמן עד שהאלימות המילולית תהפוך לעימותים פיזיים מרובי משתתפים. 

חלק מיושבי המליאה מבקשים להשפיל את האחר. חברי הכנסת שכחו שהם אמורים לייצג את העם. הם שכחו שהם צריכים להוות דוגמה עבורנו, האזרחים. הם שכחו שהם שם בשבילנו ולא לטובת עצמם, ובעיקר שכחו שתפקידם הוא לשדרג את חיינו ולא לשנמך את השיח. זה די מדהים שנציגים חדשים, שעדיין לא קרעו זוג נעליים בהליכה במסדרונות הכנסת ובקושי הצביעו פעם אחת באולם המליאה, כבר מטנפים בקצב, בלי הפסקה ובמקצוענות של תגרנים מהעולם העברייני. 

אני תוהה אם על זה חלמו חבר או חברת הכנסת כשהחליטו לפנות למסלול הפוליטי. על פתיחת פה בלי מעצורים, ליהוג גס ולגלוג על קולגות? האם זו הייתה הפנטזיה שלהם כילדים קטנים, כחיילים, כסטודנטים צעירים, כתלמידי ישיבה? 

בעבר דיברו כאן על שליחות. כיום זה אפילו לא מסתכם בפעולה לטובת הסקטור שבחר בהם. רק בריונות, והעיקר שישמעו אותם. שיאמרו ויאייתו את שמם במדויק: ברשתות החברתיות ובאולפנים. 

תקשורת המיינסטרים העוצמתית נגררת מותשת אחרי הרשתות החברתיות, משדרת ומאדירה את ההתנהגות הזו. במקום להתעלם ולטמון את המגדפים עמוק בבוידעם באזורים הכי נשכחים של התודעה הציבורית, היא מעצימה את הברוטליות. 

ואותם נבחרי ציבור, ששמם נישא בפי כל, הבינו שפיצחו את השיטה והם מתמסרים למוצא הקל. לעזאזל, למה לעבוד, לחוקק, לפתור בעיות ולהתרוצץ כל היום אם אפשר ללכלך על קולגה, לצעוק עליו ולהיות מוזמן לראיון מיוחד בשלל הערוצים? איך לכל הרוחות חבר כנסת נהיה שם נרדף ליכולת להתעמר ולייצר טקסטים מרושעים?

והמכות? בתוך כמה שבועות, מוכן להתערב איתכם. מעניין אם בקרוב ישדרו בקוריאה הדרומית ובעיראק, במסגרת תוכנית שבה יערכו מעין סיכום עולמי, כמה דקות מהדיונים בפרלמנט הישראלי ובהן יראו שני חברי כנסת בירושלים מרסקים זה לזה את הראש באגרופים שלופים. ואז, בסיום השידור רווי הדמים, יישב הצופה מקוריאה הדרומית על הספה בביתו וימלמל לעצמו מבועת: “איזה חיות יש להם שם בפרלמנט בישראל. מזל שאצלנו זה לא כך". 