אילו חייזר היה נוחת פה בראשון האחרון ובוחן את התנהגות עם ישראל מתוך נתוני התנועה בכבישים וניטור שיחות הוואטסאפ, הוא היה מסיק שהתחולל פה אירוע בקנה מידה לאומי. בין השעה ארבע לחמש כל ישראל הייתה פקוקה באופן חריג ביותר. ואז בבת אחת, מהשעה חמש, ירידה משמעותית לא אופיינית בתנועה. הכבישים לא סתם נראו ריקים, הם באמת היו ריקים.
נרשמה 41% ירידה בשימוש בווייז בזמן גמר המונדיאל בקטאר בין נבחרות ארגנטינה לצרפת. באפליקציית מוביט נרשמה ירידה של 35%. בוואטסאפ חלו תנודות בשימוש בהתאם לרגעי השיא במשחק: עלייה של בין 25%־32% בשימוש בוואטסאפ בדקות שאחרי הגולים, ירידה ממוצעת של 28% בזמן המשחק - ועם הסיום חל זינוק של לא פחות מ־105% בשימוש באפליקציה.
מה יש במשחק כדורגל שמשתק מדינה שלמה, ואיך זה שגם אנשים שלא בהכרח מתעניינים בכדורגל הרגישו צורך לאמץ להם קבוצה למונדיאל? ראשית, אהדה לקבוצת כדורגל כלל לא קשורה לאהבה למשחק עצמו, ולמעשה - המשחק שולי בכל העניין. בהשוואה לשאר ענפי הספורט, מדובר במשחק אטי, דל יחסית בהתפתחויות, ובאחד מענפי הספורט הבודדים שלא ניתן ליהנות מהם בלי לאהוד קבוצה מסוימת.
כאשר נתנו לאנשים שלא מתעניינים בספורט לצפות בתחרות שחייה, משחק טניס, משחק כדורגל ומשחק כדורסל, צפייה במשחק כדורגל דורגה כהכי פחות מעניינת. מכאן שהמשיכה למשחק אינה קשורה למשחק עצמו, אלא לצרכים שהמשחק הזה ממלא עבור האוהדים. הקלישאה הידועה שניתן להחליף עבודה, ניתן להחליף אישה, אבל קבוצת כדורגל לא מחליפים, טומנת בחובה תובנה מעניינת – אהדה לקבוצה מספקת הרבה מעבר להנאה מספורט תחרותי.
קחו לדוגמה את הסיפור של אלְדין - בחור צעיר מבוסניה־הרצגובינה שהחל להתעניין בכדורגל אנגלי. הוא עקב אחרי קבוצות, צפה בשידורים, קרא כתבות, אך הרגיש שמשהו חסר. כשהוא הסתכל על האופן שבו חבריו מדברים על כדורגל, הוא הבין שמדובר בחוויה שונה משמעותית, שההתעניינות השכלתנית שלו בכדורגל לא מספקת לו רבע מההנאה ומהריגוש שהוא ראה אצל חבריו.
הוא הבין שבלי לאהוד אחת מהקבוצות – להתרגש איתה מניצחונות, להגיע למגרש, להתאכזב מהפסדים, להתעצבן מהשיפוט נגדה, ללבוש את המדים ולשנוא ואף לתעב כל קבוצה שמשחקת נגדה - החוויה שלו לא תהיה אותה חוויה.
אלדין החליט לשלוח מייל לכל אחד מהמועדונים בארבע הליגות הבכירות באנגליה – 92 מועדוני כדורגל בסך הכל. הנוסח היה: "אני אשמח להבין מדוע כדאי לי לאהוד את קבוצת הכדורגל שלכם". כעבור מספר שבועות התקבל מענה מעשרה מועדונים בלבד – חלקם החזירו הודעה קצרה ולקונית, וחלקם תשובה מושקעת ויצירתית.
בסופו של דבר בחר אלדין בקבוצת אברטון מהפרמייר ליג, אשר בנוסף לתגובה הכתובה שיגרה סרטון שבו הוקלט שחקן בוסני של הקבוצה, מוחמד בשיץ', פונה לאלדין בשפת אמו ומשכנע אותו להצטרף ולאהוד את המועדון. מאוחר יותר גם זכו אלדין ואמו בטיול לליברפול ובצפייה במשחק ביתי באצטדיון גודיסון פארק, בהחלט חוויה מעצבת לכל אוהד כדורגל באשר הוא.
למעשה, אלדין הבין את הקסם האמיתי שמאחורי האהבה למשחקי כדורגל. הוא הבין שללא אהדה לאחת מהקבוצות, הוא לא יצליח להפיק הנאה מהמשחק עצמו. אהדה לקבוצת כדורגל אינה קשורה במשחק עצמו או בהפגנת טכניקות משחק יוצאות דופן, אלא היא קשורה בצורך הרבה יותר בסיסי - הצורך להרגיש שייך, להרגיש חלק מקבוצה.
ניסוי המגבות
הצורך בשייכות הוא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של בני אדם. אחד הניסויים המעניינים שמדגימים עד כמה חזק הצורך שלנו להרגיש חלק מקבוצה, הוא הניסוי עם המגבות בבית המלון. אחד המנהגים האהובים ביותר על אורחים (לא רק בישראל) שמגיעים לבית המלון הוא להתקלח ומיד לזרוק את המגבת על הרצפה. מבחינתם זה אחד הפינוקים שעליהם הם משלמים בבית המלון. הבעיה היא שמבחינת המלון הפינוק הזה יקר מאוד, מכיוון שהוא דורש ניקוי מיוחד הכולל הרתחה וחיטוי של המגבות – שעולה הרבה מאוד כסף.
אחת מרשתות בתי המלון הגדולות ביקשה לעודד את אורחיה לעשות שימוש חוזר במגבות, ופנתה "למצפון הירוק" שלהם, בתואנה שתהליך הניקוי פוגע בסביבה. גישה זו לא נמצאה יעילה במיוחד לשכנוע האורחים. לעומת זאת, צוות חוקרים בראשות נח גולדשטיין מאוניברסיטת קליפורניה הראה שכאשר תולים בחדר שלט ובו כתוב "רוב האורחים שהיו בחדר הזה עשו שימוש חוזר במגבות", נרשמת יעילות גבוהה ב־25%, בהשוואה לפנייה האומרת "בואו נשמור על כדור הארץ".
מדוע זה עבד? כי אנשים אוהבים להרגיש שהם חלק מקבוצה. בעצם האמירה "רוב האורחים ששהו בחדר זה עשו שימוש חוזר במגבות" – יצרנו מוניטין לחדר. גרמנו לאנשים להרגיש שהם חלק מקבוצת האנשים שהיו בחדר המיוחד הזה. הצורך להרגיש חלק מקבוצה היה כל כך חזק עד שגרם לאנשים לציית לבקשה, רק כדי לא לפגוע במוניטין של הקבוצה.
מידת ההזדהות של האוהד עם הקבוצה יכולה להתבטא בלבישת מדי הקבוצה, בצביעת הפנים ועוד. כל אלו סממנים שהיו נוכחים בשבטים שונים כדי לסמן את היות אנשי הקבוצה חלק מהשבט. המדים מהווים חלק גדול מהווי השבט, הם מרגישים שהם חלק ממשהו גדול. ואכן יש עדויות רבות לכך שההתנהגות של היחיד בקבוצה או בתוך ההמון שונה מהותית מהתנהגותו כאינדיבידואל. לקבוצה יש כוח לשנות תודעה, והחיבור הזה לעתים אף מתואר כהיפנוטי ואקסטטי.
מעניין גם לנתח את ההתבטאויות של אוהדי הכדורגל. כאשר הקבוצה מנצחת, רובם יתבטאו בהתנסחות בגוף ראשון ("ניצחנו!"), לעומת התנסחות בגוף שלישי לאחר הפסדים (הם "הפסידו"). המעניין הוא שמידת ההזדהות של אוהדי קבוצות כדורגל עם קבוצתם היא לעתים גדולה יותר אפילו ממידת ההזדהות של שחקני הקבוצה עצמם עם הקבוצה.
אחד הממצאים שחוזרים על עצמם כאשר מדובר בקבוצת כדורגל הוא שלרוב בני משפחה נוטים לאהוד את אותה קבוצה, אלא אם אחד מבני המשפחה רוצה להפגין אקט לעומתי כדי ליצור אנטגוניזם, ואז הוא יתחיל לאהוד את הקבוצה היריבה. האהדה המשותפת בקרב בני משפחה מוגדרת על ידי פסיכולוגים כמו פרופ' אלן פרינגל כמעין "מטבע משותף", אשר מאחד ויוצר תחושה של שיתוף כמו גם "גאוות יחידה". שכיח לראות דור שני ושלישי עדיין שומרים על אהדתם לקבוצה האהודה בקרב בני משפחתם, שהיא במקרים רבים מהיישוב שבו התגוררו (או עדיין מתגוררים) הוריהם ומשפחתם.
רמות הטסטוסטרון
אחד הדברים שלא השתנו עם השנים זה שהמסה של נשים במשחקי כדורגל נותרה קטנה יחסית לגברים. ניתוח התנהגות גברים במגרשים מראה שיש בישיבה ביציע עם אוהדים אחרים סוג של פורקן. זהו אחד הרגעים היחידים במציאות החיים הלחוצה שלנו שבהם זה לגיטימי לקלל, לצעוק, לאחל לשחקן של הקבוצה היריבה איחולים לבביים, להוריד חולצה, לצעוק בוז, לשרוק. למעשה, ניתן למצוא במגרשים עדות לכל האלמנטים שמעורבים ברמות גבוהות של טסטוסטרון, הורמון המין הגברי. מעבר לצורך בשייכות, יש פה אלמנט של התפרקות, הוצאת כל האנרגיות החוצה.
בספרו "הפסיכולוגיה של הממון" כותב גוסטב לה בון שאישיותו של היחיד נטמעת בדעת הקהל השולטת, נוטה לקונפורמיזם וחלשה מבחינה הגיונית. הוא הראה שהתנהגות ההמון היא רגשית מעיקרה, מבוססת על מיתוסים, דימויים וסמלים - ופרויד הוסיף על כך שמדובר בחזרה להתנהגות פרימיטיבית, עדרית, שמשקפת את הדחף הקדמוני. דחפים ותחושות אלו אומנם קיימים בעוד ענפי ספורט, אבל באף ענף ספורט לא נמצא את אותן עוצמות רגשיות ויצריות כמו בכדורגל. לא סתם הצליח הגמר ביום ראשון לשתק מדינה שלמה.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]