לנוכח האלימות הגואה והמדאיגה, כולם צועקים שצריך נוכחות משטרתית מסיבית יותר בכבישים וברחובות כדי להדביר את התופעה. האלימות כידוע מתפשטת ברחובות, בכבישים, במסעדות ואיפה לא. נוכחות משטרתית אכן תעזור מאוד, אבל אצלנו אין את המשאבים הדרושים לכך. אנו לא יכולים להעמיד שוטר בכל צומת ובכל כביש. אין לנו את כוח האדם הדרוש, וגם לא את המשאבים הפיננסיים לכך.
כאשר ניו יורק סבלה ממכת אלימות קיצונית, שבעקבותיה אנשים חששו ללכת ברחובות, ראש העיר דאז רודי ג׳וליאני אימץ מחקר שנעשה בבוסטון בנושא התמודדות עם האלימות וגרס כי נוכחות משטרתית תביא לפתרון הבעיה. לג’וליאני היו כוח האדם הדרוש והתקציבים הדרושים. כאמור אצלנו זה לא המצב.
אבל היה ניסיון מוצלח להתמודד עם בעיית האלימות הרבה לפני ג׳וליאני. זה היה בלבנון בשנות ה־60. אחרי מלחמת האזרחים הראשונה בשנת 1958 שרר תוהו ובוהו ברחובות ביירות, המזכיר את מצבנו כיום. שר הפנים הנוצרי הקים אז את יחידת ההתערבות שהתאפיינה בניידות גדולה ובנחישות ללא פשרה.
בכל מקום שהייתה בו התקוטטות או אלימות - היחידה שכונתה “אל פירקה 16” הגיעה במהירות ואספה את כל המעורבים בלי שאלות ובלי חקירות. כל המעורבים הועברו לתחנת המשטרה הקרובה, שם התחיל הבירור. האפקטיביות הייתה בכך שמעורבים פחדו למשמע הידיעה שהיחידה נמצאת בדרכה אליהם. המספר 16 נבחר כדי לקצר את זמן החיוג הטלפוני.
עם הזמן היחידה השרתה פחד, ואנשים התחילו לחשוב פעמיים לפני שפנו לאלימות. כמובן שההצלחה הייתה תלויה בעיקר בניידות הגבוהה של אנשי היחידה, שאפשרה להם להגיע למקום האירוע במהירות ולהרתיע עבריינים. כעבור חודשים ספורים המצב בביירות השתנה לטובה.
כיום למשטרת ישראל יש כלים המאפשרים לה ניידות גבוהה מאוד, בהם יחידת אופנועים וגם מסוקים. עליה לשקול להקים יחידה בדומה ליחידה ההיא, עם נוכחות בכל תחנת משטרה, שתאפשר לכסות שטח גדול ולהגיע למקום האירוע במהירות. אסרטיביות, איסוף מעורבים בלי שאלות ישר למשטרה וניידות מהירה - עשויים לתת מענה למצב האלימות הבלתי נסבל שאנו חווים ביומיום.