לנאום ההיסטורי שנשא נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בקונגרס האמריקאי היו משמעויות שלא באו לידי ביטוי בדיווחים ובפרשנויות שפורסמו על האירוע. לא חולצת הטישירט שזלנסקי מקפיד ללבוש כאות הזדהות עם הסבל של אזרחי מדינתו הייתה הסיפור. גם לא הצהרות התודה הנרגשות לארצות הברית על הסיוע שלה לצבא האוקראיני בעמידתו האמיצה והמצליחה נגד הכובש הרוסי.
מה שהיה משמעותי פי כמה היה מראה חברי הקונגרס משתי המפלגות מתרוממים ממושביהם, מוחאים כפיים וקוראים בקול רם ובהתלהבות קריאות עידוד ותמיכה באורח הבכיר מאוקראינה. המראה הזה שיקף תמיכה של מעצמת העל במדינה מותקפת, שאלפים מאזרחיה נרצחו עד כה. לא ברור איזו תועלת יפיק נשיא אוקראינה זלנסקי מהופעתו בבית הנבחרים האמריקאי, אך ארצות הברית כבר יצאה נשכרת מהאירוע.
המחזה הזה חשף את ארצות הברית במיטבה. המעמד הזה בקונגרס הבהיר לכל שארצות הברית היא כיום מעצמת העל היחידה שעדיין מקדשת את המחויבות לדמוקרטיה, לחופש ולחירות האדם. ערכים שהם היסוד לקיומה והבסיס לעוצמתה הפנימית. בשנים האחרונות הפכה ארצות הברית ליעד לביקורת, באמצעי התקשורת המקומיים וגם בעולם. אי אפשר להכחיש שבדברי הביקורת הייתה מידה של אמת עקב אינפלציה, יוקר מחיה, תקריות ירי ומקרי אלימות.
אבל מתברר שכל זה לא פגע במעמדה היסודי של ארצות הברית כמעצמת על שהיא מעוז הדמוקרטיה הוותיק, האיתן והבטוח. בעימות עם ראש מדינה תוקפני כמו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין התגלה שאין תחליף לארצות הברית. גם ג’ו ביידן, שאותו עיתונאים ופרשנים אוהבים לכנות “ישנוני” או “מגמגם” - מוכיח נחישות ותקיפות נגד תוקפנותה של רוסיה ואכזריותו של פוטין. הופעתו של זלנסקי בגבעת הקפיטול הייתה עלבון לפוטין. היא הוכיחה שאין ראש מדינה שבכוחו להשפיל את פוטין ולבודד אותו כפי שביידן עשה ועושה.
עוד דבר טוב עובר בימים אלה על ארצות הברית: מעמדו של דונלד טראמפ מתאייד. המגמה הזאת מתחזקת בקרב הרפובליקנים. אין כמעט בכיר רפובליקני שלא התבטא באחרונה בגנותו של טראמפ. גם אם המלצת ועדת החקירה של ההסתערות על הקפיטול להעמיד לדין פלילי את טראמפ לא תבוצע, הוא נראה באחרונה חבוט, מושפל. יותר ויותר מתברר שארבע שנותיו כנשיא בבית הלבן היו מעידה שתתפוס שורות מעטות בהיסטוריה של ארצות הברית.