משהו: האם בעתיד ימציאו בינה מלאכותית שאיננה טיפשה?
זוזי, שלום לך שנת 2022 וקללותיה, שנה שבה העולם שקע במלחמה באוקראינה. מלחמה שכולם חשבו שאם תתחיל, רוסיה תמחק את אוקראינה בשבוע, אבל היא נמשכת עד היום. מלחמה שאני לא מבין איך היא תיתכן, הרי אלה אותם אנשים משני צדי הטיל או התותח. זה כאילו חדרה נלחמת עם עפולה. תל אביב עם גבעתיים. המלחמה נמשכה כל שנת 2022 גם אם לא הבנתי, וממשיכה לשנת 2023 בלי שאצליח להבין.
בתחילת 2022 ירד שלג בירושלים, בסוף השנה הקור בארצות הברית הגיע לשיאים של מאה שנה. זו הייתה שנה שבה המשיך משפט נתניהו, אף על פי שהיו לשופטים מאה הזדמנויות להכריז: די כבר עם השטות הזו. כבר בינואר השנה הציע נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק עסקת טיעון. לדעתי, זו הייתה דרך אלגנטית של אהרן ברק לומר “תפסו אותנו, בואו נסיים את העניין מהר לפני שיגלו עלינו עוד".
התגובה לכך הייתה שלעגו עליו ב"ארץ נהדרת". זו הייתה פעם ראשונה שבה תוכנית הסאטירה המרכזית הזו לעגה לעולם בית המשפט העליון, גוף אלוהי בעיניה, פרה קדושה. רק בישראל ורק בסאטירה הישראלית אסור לדקור את המעוות והמסוכן שבתובעים, בשופטים ובבית המשפט. השנה הגיעה אל סופה, ועסקת הטיעון לא בוצעה, ובכל ישיבה של המשפט ישראלים רבים ממשיכים להזדעזע מחוסר היושר ומהאלימות של מערכות החוק.
באפריל הודיעו שישראל פיתחה מערכת יירוט באמצעות לייזר. היהודים כנראה יצליחו שוב לנטרל את הנשק שמיועד להשמיד אותם, אבל במדינות האויב לא יפסיקו לנסות, ורק ישאלו את הגנרלים שלהם: “תודיעו בבקשה כמה כסף אתם עוד צריכים כדי להשמיד את היהודים, למרות ההגנות החדשות שהיהודים ממציאים כל הזמן?".
התקווה שלנו כרגע היא נערה שלא לבשה חיג'אב כהלכה בשנת 2022, נרצחה, והציתה מהפכה באיראן. הלוואי ונראה בשנת 2023 איראן אחרת, איראן אוהבת ישראל, כמו שהייתה לפני שהאייתוללות השתלטו עליה.
התמצאות בערי ישראל 2023
“איך אני מגיע לרחוב משה שמיר?".
“אה זה קל, אתה נוסע כאן ישר עד שאתה רואה פנצ'ר מאכר עם שלט ‘כאן לא משרתים לסביות', פונה ימינה עד שאתה מגיע לאולם חתונות ‘כאן לא עורכים חתונות חד־מיניות', פונה שמאלה עד שאתה מגיע לבית ועליו כרזה ‘למכירה, לא למוסלמים'.
נוסע עד שאתה מגיע לבית שעליו שלט ‘להשכרה. אסור להניח תפילין בשטח הדירה', נוסע עד מסעדה שעליה שלט ‘לא מגישים להומואים', פונה שמאלה, נוסע עד מועדון שעליו שלט ‘הכניסה אסורה למתפללים על פי נוסח ספרדי, תימני ואתיופי', עובר בית חולים ליולדות שעליו השלטים: ‘חדר לידה ליהודיות קומה א', חדר לידה לערביות קומה ב'', קצת אחרי זה יש כיכר, ובה משרד תיווך של מגרשים, שעליו שלט ניאון ‘לא מוכרים ליהודים', ושם כבר תשאל. כולם נחמדים ויענו לך יפה".
ומה בשירה העברית בשנת 2022?
השיר שאפיין ברעננות הלשונית שלו את שנת 2022 הוא “הלו? איפה אתה, אתה פה? פה לא? פה לא? פה? פה", של נונו, אבל לקראת סוף השנה פרץ עוד שיר, עם עוד טקסט מיוחד, שרה אותו שירה מרגלית (מילים: שירה מרגלית ויובל מעיין). הוא מתאר פרידה וזעם על הפרוד. בזמן שאני הייתי צעיר, לא היו כל כך הרבה שירי פרידה, לא נפרדו כל כך הרבה.
השיר הזה נכתב, לדברי שירה, עבור בנות שעברו פרידה, זהו שיר שנכתב כדי שבנות כאלה יוכלו לשיר אותו באוטו בצרחות, זה שיר של ערב בנות, ששונאות את האקס ביחד. לדבריה, אין יותר כיף מזה.
את השיר שרים ורוקדים בלי סוף בטיקטוק, למילים האלה: “סוף סוף, לא תתקן לי ת'עברית, תזייף במכונית. איזה בן אדם מדליק ת'מאוורר במעלית? לא תגנוב לי ת'כרית, לא תחשוב שלא ראיתי, כשהלכתי לשלם התחלת עם המלצרית! לא תקרא לי בכיינית, חלשה ושקרנית! לא תגיד שבשירים שלי אין שום דבר קליט! לא תהרוס לי ת'חיים, את האיפור על הפנים! לך תספר לאחותך, שאפילו אחותי כבר לא סובלת אותך".
המילים האחרונות הן נשמת השיר. המון חיילות שרות זאת ברשתות החברתיות, אהבתי במיוחד סרטונים שבהן חיילות שרות, כאשר ברקע כתוביות עם מילים שהן היו רוצות לומר באמת. אולי למפקד שלהן. למשל: “סוף סוף, לא עולה עוד משפטים, תחרטט במשרדים, איזה בן אדם מחליט לחתום קצונה שלוש שנים? לא תשוויץ עם מחסנית, לא תחשוב שלא ראיתי שהייתי בש"ג יצאת עם המכונית! לא תקרא לי שקרנית! שצית חפשנית. לא תגיד שבשירות שלי אני לא חיונית. לא תהרוס לי ת'חיים, ת'חיוך על הפנים. לך תספר לאחותך, שאפילו אחותי כבר לא סובלת אותך".
התלהבתי. יש דור צעיר בשירה העברית. יודעים לכתוב.
פינת השלולית
בין הספרים של שנת 2022 קראתי גם ספר ששמו “צאי מהאוטו" מאת אינה איזנברג. זה ספר שאהבתי מאוד לקרוא, הוא מתאר חוויות של צעירה שעלתה מברית המועצות בילדותה. תיאורים כאלה מתחילים להופיע יותר ויותר בספרות העברית, והם מרתקים אותי, כי החוויה האישית של הדרמה האנושית הזו היא סיפור ישראלי חשוב.
טוב, לא נאה לכתוב על דברים רציניים כאלה בחלק המדור שמתיימר להיות קצת שטותניקי. נחזור אל הספר. כאשר הסופרת מתארת את ילדותה של גיבורת הספר בגיל 3 בסובייטסקי סיוז, היא כותבת בעמוד 31 משהו ששבה את לבי.
הילדה ליד שולחן האוכל של הנובי גוד, השנה החדשה, ואני מצטט: “קירבתי את הכיסא שלי לכיסא של אמא והרשיתי לעצמי לישון. צפרדעים עם כתרים ביקרו אותי בארמון הקיץ שלי ושיחקנו בכדור מוזהב שלא נפל לשום באר. פתאום צפרדע אחד הפך לנסיך גבוה גבוה, הרים אותי מעל כס המלכות, כיסה אותי בגלימת הנסיכה שלי ונשא אותי לארץ רחוקה וקרה. המסע היה ארוך מאוד. המשרתים אמרו לנסיך שאפשר להעיר אותי ושאלך ברגל, אבל הוא התעקש. כשהגענו למרגלות ההר, הצפרדעים צעקו משהו על אין חשמל ושצריך ברגל, אבל הנסיך שלי המשיך לשאת אותי". כאן היא התעוררה מהחלום היפה.