לפני מאה שנה, ב־30 בדצמבר 1922, הכריזו נציגי רוסיה, אוקראינה, בלארוס והרפובליקות הקווקזיות, ובהן גיאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן, על הקמת ברית המועצות. הקמת המעצמה הסובייטית על חורבותיה של האימפריה הצארית היא אירוע מכונן בהיסטוריה הרוסית, ונקודת מפנה קריטית ביחסים הבינלאומיים. בריה"מ, שהשתרעה בשיאה על פני שישית מכדור הארץ, בשטח הנפרס מהים הבלטי והים השחור ועד לאוקיינוס השקט, נחשבה לאימפריה עצומה. בשנותיה האחרונות היא כללה 15 רפובליקות, לצד עשרות מחוזות ויחידות אוטונומיות שבהן התגוררו כמאה עמים שונים ושלל תרבויות וקבוצות אתניות, שרבות מהן ממוצא סלאבי (ובראשן רוסים, אוקראינים ובלארוסים). מעבר למגוון הדמוגרפי ולמרחב הגיאוגרפי האדיר שלה, בריה"מ נודעה כעשירה במשאבים, באוצרות טבע ובמקורות אנרגיה (ובהם נפט, פחם וגז טבעי).
מאז סוף שנות ה־40 היא גם נחשבת לאחת המעצמות הגרעיניות המובילות בעולם, ובמהלך המלחמה הקרה, כשהיא משתווה בכוחה הצבאי לארה"ב ואף גוברת עליה, היא נתפסה כאיום ממשי על המערב. עם זאת, דרמטי ככל שיהיה האירוע - יובל המאה להקמתה - לדברי פוטין, הוא איננו סיבה לחגיגות. להפך, כשהוא מדגיש את הממד המאחד והעוצמתי של רוסיה, שאותה הוא מוביל מאז שנת 2000, בעבורו, התמוטטות המשטר והגוש הסובייטי בשנת 1991 היא האסון הגיאופוליטי החמור ביותר במאה ה־20. וכך, כשהוא מונע מתוך חזון אימפריאליסטי מגלומני, ראש הקרמלין חותר "להחזיר עטרה ליושנה", ולהרחיב את אזורי שליטתה והשפעתה של רוסיה. בתוך כך, מהלכיו בעשור האחרון, בדגש על סיפוח קרים ב־2014 ומאבקו הנוכחי באוקראינה, הם השלב האחרון בסדרת אירועים המעצבים מחדש את פני אירופה והסדר העולמי. מהלכים אלה מציתים מחדש את המאבק הבין־גושי, מערערים את היציבות הביטחונית ומעצימים את ממדי המשבר בזירה הבינלאומית.
המהפכה שהובילה לברית
בריה"מ הוקמה לאחר ניצחון הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה ואיחוד בינה לבין אוקראינה, בלארוס והרפובליקות הקווקזיות. בנקודה זו חשוב להבהיר כי הייתה זו המהפכה הבולשביקית שהתחוללה ב־1917 אשר שינתה לעד את מהלך ההיסטוריה הרוסית והעולמית. היא הניחה את היסודות לכינון בריה"מ, אירוע מכונן בפני עצמו, שהוביל להקמת המשטר הקומוניסטי והגוש הסובייטי, שפעלו למעלה משבעה עשורים עד 25 בדצמבר 1991. "מהפכת אוקטובר" אף שימשה טריגר מרכזי שהאיץ בהמשך את התרחבותה והתחזקותה של המעצמה הסובייטית בזירה הבינלאומית, וכן את מאבקה הפוליטי והאידיאולוגי של רוסיה הקומוניסטית והדיקטטורית נגד המערב הקפיטליסטי והדמוקרטי.
היה זה ולדימיר איליץ' לנין, מנהיג המהפכה ומייסד המעצמה, שהוביל אותה בשנותיה הראשונות כשהוא "מוכר" לציבור הרחב מצג שווא של עצמאות לאומית לצד עתיד סוציאליסטי מזהיר. כמי שהגה ופיתח את האידיאולוגיה המרקסיסטית־לניניסטית, הייתה לו השפעה עצומה על התפתחות בריה"מ, כמו גם על הטמעת יסודותיה האנטי־דמוקרטיים של תפיסתו האידיאולוגית בקרב סגמנטים קיצוניים בציבור הסובייטי. עם זאת, יוסיף סטלין, שמונה כיורשו לאחר מותו ב־1924, היה למנהיג הדומיננטי של המעצמה הקומוניסטית.
סטלין, שנודע כאחד הדיקטטורים הרצחניים והשפלים בהיסטוריה האנושית, הוא גם מי שהוביל את בריה"מ לפסגת הישגיה ולהפיכתה לאימפריה ששלטה על שטח עצום של 22 מיליון קמ"ר. הוא הקים צבא ענק לצד מערכות ביון חשאי, ופיתח תוכניות חומש לקידום הכלכלה הריכוזית ופיתוח הסקטור התעשייתי־צבאי, שהובילו בתורם להפיכתה למעצמה התעשייתית הרביעית בגודלה אחרי ארה"ב, גרמניה ובריטניה (לדוגמה, בשנים 1928־1938 היקף הייצור התעשייתי הסובייטי גדל פי חמישה, וב־1936 היו 98% מהקרקעות בבריה"מ נתונות בשליטת המדינה). יתרה מכך, כשהוא מוביל להחרפת המלחמה הקרה מול ארה"ב, בין היתר נוכח הניסוי הראשון שערכה בריה"מ בנשק אטומי בשנת 1949, סטלין מיצב אותה כמעצמה צבאית חזקה.
בראייה היסטורית, הבסתו של הנאציזם וקביעת "מסך הברזל" במזרח גרמניה היו בין מהלכיו הבולטים של סטלין, שהובילו לסיפוח שטחים וטריטוריות עצומות בכל רחבי אירופה (דוגמת המדינות הבלטיות ומדינות הקווקז והבלקן). מהלכים אלה, ללא ספק, סייעו לביסוס מעמדה הגיאופוליטי הבינלאומי של רוסיה ולמיצוב מעמדו של סטלין כמנהיג חזק ורב־השפעה בקנה מידה רחב ביותר. כל זאת כשבמקביל סטלין נודע בטרור רצחני שנקט נגד האוכלוסייה הסובייטית, שכלל בין היתר, כליאה והרעבה למוות של עשרות מיליוני אנשים במחנות כפייה, לצד טיהור שיטתי של יריביו והגלייתם של מתנגדיו שפעלו במנגנוני המפלגה והצבא, לשדות המוות בסיביר. כל אלה מטילים עד היום צל כבד על מוסקבה.
רוסיה באירופה
לא בכדי ולדימיר פוטין רואה במורשתו הרצחנית של סטלין את "תור הזהב" של בריה"מ. מעבר להזדהות עם דימויו העוצמתי והישגיו בשטח, לצד גישתו האסטרטגית ומדיניותו הכוחנית שהובילה להשתלטות על עמים ושטחים עצומים ולהרחבת גבולות המעצמה הסובייטית, הסטליניזם נתפס בעיניו כגורם הצלחה. הוא ציר זהות ומקור השראה למהלכיו הכוחניים של ראש הקרמלין, שיובילו להתרחבותה ולהתחזקותה הגיאופוליטית של רוסיה בעת הנוכחית. כמו כן, עבור פוטין, המונע מתוך חזון מגלומני ותפיסה של רוסיה הן כמעצמה "מודרנית" והן כאימפריה היסטורית שנהנתה מעמדת הובלה דומיננטית באירופה במשך מאות שנים - מורשתו של סטלין מספקת לרוסיה עוגן אידיאולוגי לביסוס זהותה כיורשת טבעית שלהן.
עם זאת, ואף שהוא מעדיף להשוות את עצמו פחות לסטלין ויותר ל"פטר הגדול" ול"קתרינה הגדולה", ששלטו באימפריה הצארית שהייתה ב־1917, המדינה הגדולה ביותר עולם בעיניו, הסטליניזם מספק לרוסיה לגיטימציה למדיניותו הלוחמנית ולשאיפתו לשלוט במדינות הסובייטיות לשעבר, ובהן אוקראינה, שהיו חלק אינטגרלי מ"העולם הרוסי". כל זאת תוך שהוא מקפיד למסגר את ההיסטוריה הרוסית ולעצב באופן מתוחכם את הנרטיב הפוליטי שלו באמצעות בחירה באפיזודות מסוימות התואמות את פרשנותו, והצגתן באופן שישפיע על תודעת הציבור ויקדם את מטרותיו האסטרטגיות. לדוגמה הדגשת ניצחון בריה"מ על גרמניה הנאצית, הנחשב בעיני פוטין להישג כביר, הוא אירוע דומיננטי, המאפיל על החשיבות המיוחסת לאזכור יובל המאה להקמת האימפריה הסובייטית. מה גם שקריסתה מוצגת, לדידו, כאסון קולוסלי ולו בשל אובדן טריטוריות ופגיעה במוניטין וביוקרה הרוסיים.
פוטין מכתיב את הטון
התבוננות השוואתית - גם על האימפריה הסובייטית שהוקמה לפני מאה שנה וגם על המלחמה באוקראינה שפרצה לפני עשרה חודשים - מאפשרת להבחין בכך ששני האירועים הגיאופוליטיים האלה "נולדו" על רקע מציאות כאוטית רוויית משברים פוליטיים ואתגרים כלכליים־חברתיים לא פשוטים. עם זאת, ועל אף הפערים האדירים ביניהם, על פניו נראה כי דווקא קריסתה ולא הקמתה של בריה"מ היא הטריגר "האמיתי" המדרבן את פוטין לפעול ללא לאות למימוש חזונו האימפריאליסטי.
הרחבת ממדי העימות באירופה למאבק היברידי (צבאי, פוליטי וכלכלי) רב־ממדי (יבשתי, אווירי וימי), הכולל איום ממשי בשימוש בנשק גרעיני לצד ביצוע מתקפות סייבר, מתקפות טילים ומל"טים על ריכוזי אוכלוסייה ופגיעה בתשתיות קריטיות ברחבי אוקראינה ואירופה (דוגמת המתקפות על צינורות גז ונפט בנורווגיה) - הם חלק מתוכניתו האסטרטגית למימוש יעדיו ארוכי הטווח. הרסניים ככל שיהיו מהלכיו של פוטין עד כה, אין ספק שפוטנציאל הנזק וההרס העתידי שלו הוא עצום, ובפרט כשמדובר במנהיג של מעצמת־על גרעינית ועתירת משאבי אנרגיה, שבמשך 400 שנה שימשה בתפקיד מפתח באירופה כגורם אסטרטגי החיוני לשמירת מאזן הכוחות ויציבות היבשת.
לכן על מנהיגי המערב להתעשת ולהפנים כי עליהם להתוות מדיניות פרגמטית, שקולה ומתוחכמת לבלימת מוסקבה. כזאת המתמרנת בין הימנעות מדחיקת פוטין לשימוש בגרעין והרחבת המאבק לבין חיזוק מסיבי של אוקראינה מול האיום הרוסי – וכן היערכות ליום שיבוא אחרי שפוטין יודח או יפנה את הקרמלין. אומנם רוסיה ממוקמת בפאתי אירופה, אך ראש הקרמלין הוא מי שמכתיב את הטון, הסגנון, הקצב והכיוון של המלחמה - והוא היחיד כיום שיכול לנבא לאן מועדות פנינו.
הכותבת היא מומחית לגיאופוליטיקה ולמשברים בינלאומיים