ביום שבו הוצאו אתל ויוליוס רוזנברג להורג ב־1953, נהג המחזאי ארתור מילר לביתו בניו יורק. הוא לא ידע אם היו אשמים או חפים מפשע, אבל נחישותה של אמריקה להוציא אותם להורג הבהילה אותו. התנועה התנהלה לאטה, ולמילר היה פנאי להתבונן בנהגים סביבו. ההוצאה להורג הוקדמה לשעות אחר הצהריים כדי לא לפגוע בקדושת השבת. זאת הייתה ההתחשבות המקסימלית שאמריקה הסכימה להעניק למי שנקראו "מרגלי האטום".
הנהגים סביבו נראו משועממים ומפוהקים בסופו של שבוע עבודה. הם הקשיבו לרדיו, חלקם ודאי הקשיבו לחדשות. לא היה מישהו בניו יורק שלא ידע כי אמריקה עומדת להוציא להורג את האנשים היחידים שקיבלו גזר דין זה בנסיבות כאלו במהלך המלחמה הקרה. מילר חש משטמה גדולה כלפי שוויון הנפש של הנהגים סביבו, שרק רצו להגיע הביתה למשקה ראשון. אכזבתו הגדולה הייתה מהנשיאים טרומן ואייזנהאואר, שבמשמרת שלהם סירבו לחון את הרוזנברגים או לדחות את ביצוע גזר הדין. מבוצר בכעסו, העדיף מילר לשכוח כי טרומן השליך שתי פצצות אטום על יפן והרג כ־200 אלף אזרחים; אייזנהאואר היה מפקד הפלישה לנורמנדי, איש צבא שלמד לחיות עם כך שניצחון גובה חיי אדם.
30 שנה לאחר מכן, ב־1983, כתב מילר את זיכרונותיו מאותו יום בירחון "ואניטי פייר". גם ממרחק הזמן, לא שכח כעסו על הרצחנות האמריקאית. הניתוח שלו של ההוצאה להורג והשפעתה על יהדות אמריקה, היה מנומק, מעמיק וחד: "לא יכול הייתי להיות בטוח שהרוזנברגים היו חפים מפשע מאשמת מסירת מידע על פצצת האטום לרוסים", כתב מילר, "אבל לא היה לי ספק כי הלך הרוחות בעיתונות ובבית המשפט חרץ את גורלם: האווירה הייתה כזאת שכל גזר דין פחות מעונש מוות לא בא בחשבון. בגלל הזוג רוזנברג, כך הוצגו הדברים, איבדנו את המונופול שלנו על הנשק הגדול בהיסטוריה לטובת הרודנות הגרועה ביותר בהיסטוריה.
"האש היוקדת של האנטי־קומוניזם באמריקה הייתה אמורה למנוע מכל שופט שקול וקר רוח להתקרב לעונש המוות. כאשר עד התביעה הראשי הוא אחיה של אשת הנאשם המרכזי, עליך לחשוב ארוכות ולהתלבט קשות לפני שאתה מאמין לו".
יוליוס היה ראשון. הוא נלקח מתאו בידי השומרים, והרב שהיה איתו ברגעיו האחרונים הלך לצדו ומלמל פסוקי תהילים. עד הרגע האחרון לא ויתרו ב־FBI על האפשרות שהתוודעות למותו הקרב תגרום ליוליוס להודות בריגול למען הסובייטים ולמסור את הפרטים של סודות האטום שהעביר. מותו הבלתי נמנע, קיוו ב־FBI, ימחיש ליוליוס את סופניותו של הרגע ויאייר במלוא קדרותה את יתמותם של בניו מייקל (8) ורוברט (שנתיים). אתל אשתו, ידע יוליוס, הייתה חזקה ממנו ולא תאמר מילה אחרי מותו. אפילו החבורה הנכלולית ביותר בתולדות המשפט האמריקאי לא האמינה באמת במעורבותה הישירה במסירת סודות אטום. קביעת סדר ההוצאה להורג הייתה אקורד אחרון של רשע וניסיון לפצח את השניים על סף מותם.
יותר מכל דבר אחר, יותר מווידוי של הרגע האחרון, היה חשוב לרשויות להוציא את השניים להורג. פעמים נדירות בלבד נרשמה חדוות מוות בוטה ונחושה כל כך במערכת משפטית. שום דבר לא יכול היה לעצור אותם מלהוריד את השלטר. גם לא החלטתו של בית המשפט העליון, חמישה נגד ארבעה, לעכב את ההוצאה להורג בכמה חודשים, למועד שבו שב בית המשפט והתכנס אחרי פגרת הקיץ. ביום ההוצאה להורג, שעה שהרוזנברגים ודורשי טובתם היטלטלו בין ייאוש לתקווה, נכנע שופט העליון סטינסון ללחץ הפרקליטות ולערמומיות המשפטית של עו"ד רוי קון, והזעיק את שופטי העליון לישיבה שבה בוטלה ההחלטה להמתין עד אוקטובר ולבצע את גזר הדין במועדו.
דקות ספורות לפני השעה שמונה, לפני שירד הלילה ועמו כניסת השבת ועל רקע טענת הסנגוריה שלא יעלה על הדעת להוציא יהודים להורג בשבת, נקשר יוליוס רוזנברג לכיסא החשמלי. כובע העור שאליו מחוברות האלקטרודות החשמליות, נחבש על המקום בראשו שגולח כדי לאפשר מגע טוב, פניו כוסו, והזרם שחלף בגופו הרג אותו בתוך שניות מעטות. אחרי שפונתה גופתו מהחדר, נלקחה אליו אתל רוזנברג. האישה נמוכת הקומה עם פני נערה עגולים ופה קטן קפוץ בנחישות, נקשרה לכיסא. הרופא שבדק אותה אחרי ניסיון ההריגה הראשון, גילה שהדופק בצווארה עדיין פעם. הזרם השני היה חזק וארוך יותר, ובסופו היתמרה מראשה של אתל עננת עשן קטנה.
ברחבי העולם, במקומות שבהם גדשו מפגינים את הרחובות, התייפחו אנשים וחרקו שיניים בתסכול. ללוויה הגיעו מעטים בלבד, והנציגה היחידה של המשפחה הייתה סופי, אמה של אתל, אישה שבריאותה הנפשית הייתה מעורערת ושהאשימה את יוליוס באחריות למות בתה וסירבה לאמץ את נכדיה מייקל ורוברט. קשה היה להאשים את הנעדרים מהלוויה, חברים לדרך ושותפים אידיאולוגים לאכזבה מהקפיטליזם והעדפת הקומוניזם, על שהדירו רגליהם. סוכני ה־FBI תיעדו במצלמות את האבלים.
הימים ימי "הסכנה האדומה" ומשטר הרדיפה של הסנאטור מוויסקונסין ג'ו מקארתי, עם רוח גבית של ה־FBI והתעלמות בוטה מהזכויות הכתובות בחוקה. השמאל האמריקאי היה חברתי ומעמדי וניסה לשקם את אמריקה, שגבה נשבר ב"משבר הגדול". שמאל שנלחם נגד הפשיסטים בספרד, הדפיס עיתונים ופמפלטים והתאסף באומץ ובהתרסה תחת עיניהן הבולשות של הרשויות.
כל אחד מאיתנו נושא איתו, טמון היטב בקרקעית מצפונו, אסון לאומי או משבר אמונה המסמנים עבורו את היום שבו נפרצו הסכרים ובקעים גדולים החלו נפערים בנאמנות עיוורת, בלגיטימיות השלטון ובפטריוטיות נטולת חשד. אצל חלקנו זה העיוורון של מלחמת יום כיפור. אחרים לא ישכחו את "אלטלנה" ואת רצח רבין. מפוני סיני ועזה לא יסלחו לממשלה, ואחרים אינם מעכלים את כפר קאסם, קיביה ודיר יאסין. הוצאתם להורג של אתל ויוליוס רוזנברג ב־1953 התנחלה בי כנושא שאינו נותן מנוח.
הטריגר, כך נדמה לי, היה המפגש הראשון שלי לפני 50 שנה, עם שלט שניצב בקצה חורשה בקיבוץ יד חנה שאליו הגעתי כחייל נח"ל. על השלט היה כתוב: "חורשה זו ניטעה לזכר אתל ויוליוס רוזנברג, שהוצאו להורג בידי המקרתיזם האמריקאי ביוני 1953 על לא עוול בכפם". השלט היה התרסה פרטית - מעטים חוץ מחברי הקיבוץ חלפו על פניו - במה שהיה הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל. השנים שבהן חלפתי על פני השלט הובילו אותי להתעמק בסיפורם של הרוזנברגים. לאף אחד בחברה הקטנה שבה חיינו לא היה ספק בחפותם של הרוזנברגים. אחרת לא היו נוטעים את השלט. מהקיבוץ לא נותר זכר. במקומו קם יישוב קהילתי שהוא שכונת וילות פרברית. עצים בודדים מסמנים את המקום שבו עמדה החורשה, אבל השלט נעקר ונעלם.
אני שב אל הפרשה, אף שהייתה לה נעילה נחרצת וחד־משמעית שאינה מיטיבה עם המאמינים. 70 שנה אחרי הוצאתם להורג, נותר לעסוק רק בניואנסים. בתהיות פילוסופיות בדבר מוסריותו של עונש המוות ובהחלטה להשתמש במוות כגורם מרתיע לכ־350 אמריקאים שעסקו באופן פעיל בריגול לטובת ברית המועצות.
"אחת מהבטחותיו הרציונליות של הסוציאליזם", כתב מילר ב־1983, "סופה של שנאת יהודים, גססה זמן רב עד שמתה. ראיתי אותם בעיני רוחי, ילדיה של מזרח אירופה ורוסיה - צעיפים מכסים את ראשיהם וגברים מזוקנים - שחייהם מוכי הפוגרומים דחפו אותם לזרועותיה של המהפכה הרוסית כמענה לתפילותיהם... הבנתי את הצרכים המיוחדים של יהודים, תשוקתם המורכבת שגם הם פטריוטים אמריקאים. ברגע שהם האמינו שאמריקה תחזיר להם אהבה, חששתי שהם ישפכו את מררתם על הרוזנברגים משום שהוציאו ליהודים שם רע".
אי אפשר היה למצוא סטריאוטיפ יהודי קולע יותר גם אם היו מחפשים. מראהו האינטלקטואלי הממושקף והמקריח של יוליוס. המיניאטוריות הלא מאיימת של אתל. באומה שנוהגת לנדוד אל האנטישמיות על בסיס מחזורי, צילומיהם של אתל ויוליוס בעיתון הזמינו יחס שאינו על בסיס עובדתי. על נטייתם ופעילותם הפוליטית לא היה ויכוח. הם רצו להחליף שיטה פוליטית אחת באחרת והתגייסו לפעולה. להאשמה של יוליוס בריגול היה רקע עובדתי מוצק, שבשל רגישויות ביטחוניות שונות עיקריו נמסרו לתביעה אך לא הוצגו במשפט.
פרימת כדור הצמר החלה עם מעצרו של מדען אטום בריטי בשם קרל פוקס בידי ה־5MI. מפוקס הגיעו החוקרים אל דיוויד גרינגלאס, ששירת כשומר בלוס אלמוס, המתחם המדעי בניו מקסיקו שבו נבנתה פצצת האטום על ידי רוברט אופנהיימר וחבורתו. גרינגלאס, שריגל עבור מפעיל סובייטי, הוציא מלוס אלמוס נוסחה מסובכת להפקת אורניום באיכות צבאית מאורניום רגיל, תוכניות לבניית מעבדה אטומית ואת הנוסחה לביקוע האטום. גרינגלאס היה אחיה של אתל רוזנברג וגיסו של יוליוס, וכאשר נתפס מיהר לחתום על עסקה עם חוקריו: תמורת מידע על הרוזנברגים ייגזר על גרינגלאס מאסר קצר יחסית, 15 שנה.
בגלריה האנושית הססגונית והמעורבת של משפט מרגלי האטום, אין ויכוח כי גרינגלאס היה הפושע האמיתי; אדם מתועב ששלח את אחותו ובעלה אל מותם עבור בצע כסף והקלה בעונשו. ב־2009 התיישב גרינגלאס מול מצלמות "60 דקות" והכתב בוב סיימון. הוא היה מחופש, כך שלא היה אפשר לזהות אותו. בראיון שחיזק את שאט הנפש מהאיש, אמר גרינגלאס כי לא עמד בפני דילמה; בבחירה בין חייו וחיי אשתו וילדיו, הוא העדיף אותם על פני אלה של אחותו. הוא חי בשלום עם החלטתו ואינו מתחרט עליה. הוא אמר לסיימון שאתל לא הייתה שותפה לריגול וכי רוי קון שם מילים בפיו.
איש הקשר בין גרינגלאס לרוזנברג היה אדם בשם הארי גולד, גבר נעים הליכות, מבוהל ומבולבל שמסר לחוקריו גרסאות שונות על מעשיו. היה זה גולד שהגיע ללוס אלמוס וקיבל מגרינגלאס את המסמכים הסודיים ומסר אותם לרוזנברג. הטענה המרכזית של ה־FBI הייתה שנחשפה רשת ריגול שהעבירה לסובייטים תוכניות שקיצרו באופן מהותי את תהליך הגעתם לייצור פצצת אטום. נאשם נוסף, מורטון סובל, שנשפט עם הרוזנברגים, הואשם במסירת מידע צבאי ותעשייתי חסוי. סובל נשפט ל־30 שנות מאסר וריצה 19 מתוכן.
אחרי שהכחיש את העבירות שיוחסו לו במשך 57 שנים, הודה סובל בן ה־91 בשנת 2008 כי הוא ויוליוס רוזנברג ריגלו לטובת ברית המועצות במלחמת העולם השנייה. "אתם יכולים לקרוא למה שעשינו ריגול", אמר סובל בראיון ל"ניו יורק טיימס", "אבל אני מעולם לא חשבתי על כך במונחים כאלה". סובל העיד כי אתל הייתה מודעת לפועלו של בעלה אבל לא נטלה בו חלק. אשמתה היחידה הייתה העובדה שהייתה נשואה לרוזנברג.
בעוד ג'ו מקארתי היה ליצן מסוכן שזיהה את החשש האמריקאי מפני פצצה סובייטית ורכב עליו, האיש הרע היה יד ימינו והמושך בחוטים, עורך דין שאפתני ונטול מעצורים בשם רוי קון. כבנו של שופט ליברלי שאותו שנא, עשה קון לעצמו שם של לוחם ללא חת בקומוניזם. הרוזנברגים היו בעיניו אקסמפלר נחות של יהודים, אנשים מרקע של עוני, חסרי מוסר ומסוכנים פוליטית, עילה ברורה לאנטישמיות. מפעל חייו של קון היה להוציא אותם להורג. לשם כך הוא סחט שופטים, ניסה לאיים על ראש ה־FBI אדגר הובר וניהל את החקירות של הוועדה נגד פעילות אנטי־אמריקאית של הסנאט. עם אירווינג קופמן, השופט שישב בדינם של הרוזנברגים, ניהל קון דיאלוג סודי שאסור בחוק.
"מלאכים באמריקה", מחזהו של טוני קושנר שעובד למיני־סדרה טלוויזיונית ב־HBO, עם אל פאצ'ינו בתפקיד קון ומריל סטריפ בתפקיד אתל רוזנברג, מתעד את ימיו האחרונים של קון בבית החולים שבו גסס מאיידס. בגרסת קושנר, מככבת אתל בהזיותיו של קון כמי ששבה לצפות במותו בנקמה על ששלח אותה ואת בעלה לכיסא החשמלי. שעה שגסס בבית החולים, נשרפה וטבעה היאכטה של קון, רישיון עריכת הדין שלו נשלל אחרי שהורשע בשיבוש חקירות, עיוות דין וסחיטת שופטים. משפטן נוסף שכיהן בוועדה של מקארתי היה בובי קנדי, שההיסטוריה, מסיבות מובנות, נתנה לו הנחה גדולה על עברו המוכתם.
מאמצע שנות ה־40 עסקו ה־FBI וה־OSS, הסוכנות שממנה צמח ה־CIA, בפענוח מסמכים סודיים של הסובייטים. המבצע המתמשך נקרא VENONA ובמהלכו פיצחו האמריקאים את הסודות השמורים ביותר של ברית המועצות. מסמכי "ונונה" הצביעו בוודאות על כך שיוליוס רוזנברג עמד בראש רשת ריגול פעילה ואפקטיבית של אמריקאים. שם הקוד שלו היה "אנטנה", והמסמכים לא הותירו ספק בדבר העובדה שהרשת מסרה לרוסים מסמכי אטום. מפעילו הסובייטי פליקסוב חשף ב־1987 את הקשר בין רוזנברג ל־KGB. היה היגיון מבצעי בהחלטה האמריקאית לא לחשוף את "ונונה".
פרטיו של המבצע הסודי החלו להתפרסם בשלבים: עם פרסום "תכשיטי המשפחה" של ה־CIA ב־1995, התפוררות ברית המועצות וחשיפת ארכיון ה־KGB. התשובה לשאלה אם חשיפת "ונונה" בעת משפט הריגול של הרוזנברגים הייתה עוזרת או מזיקה להם, אינה קלה. מצד אחד לא משאירים המסמכים ספק בדבר אשמתו של יוליוס, האשמה אשר ייחסה לו התביעה. אבל אפשר שאותם מסמכים היו מצילים את אתל. המסמכים מוכיחים את מעורבותה בעסקי הריגול של בעלה אך הם מציגים את תפקידה כבירוקרטי בלבד, סיוע לוגיסטי והדפסה. אין בהם כדי להצביע על מעורבותה הישירה בריגול.
מקור נוסף לאשמת רוזנברג הייתה האוטוביוגרפיה של ניקיטה חרושצ'וב, שבה כתב המנהיג הסובייטי כי שמע פקיד גבוה ב־KGB אומר לסטלין כי המידע שהגיע מרוזנברג סייע משמעותית לקיצור הדרך לפצצה סובייטית. הרוזנברגים הוצאו להורג תחת חוק הריגול מ־1917, שלפיו מותר להוציא להורג מרגלים "בעתות מלחמה". דרישת התביעה להוציא אותם להורג הייתה לא חוקית, ואלמלא השופט קופמן שדעתו השלילית הייתה ברורה מהרגע הראשון, ספק אם הייתה התביעה מקבלת את מבוקשה.
ארתור מילר: "מסתבר כי הגנרל לזלי גרובס, שעמד בראש 'פרויקט מנהטן', אמר שנה אחרי ההוצאה להורג כי המידע שאתל ויוליוס העבירו לרוסים היה בבחינת סיוע שולי בלבד למרוץ הסובייטי לבניית פצצת אטום".
