רעש הדחפור ההולך ומתקרב אל גבעת רם עורר סוף־סוף את שופטי בית המשפט העליון. שנתיים וחצי אחרי שהובילה את "המבצר" של שלטון החוק לכניעה ללא קרב, והכשירה נורמה שלפיה נאשם בפלילים יכול לכהן כראש ממשלה, העזה השבוע הנשיאה אסתר חיות לסמן קו בחול ולומר "עד כאן". אבל קו בחול לא יעצור את הצונאמי שעומד לשטוף את בית המשפט. למול צונאמי נדרשת חומה.
בית המשפט העליון עשה כברת דרך מאז נרשמה תוצאת ה־11-0, אולי התבוסה המהדהדת בתולדותיו, בעתירות נגד בנימין נתניהו. כמו אז, גם העתירות שהוגשו עכשיו נגד מינויו של אריה דרעי לשר היו הזדמנות פז לבית המשפט להוכיח שהוא אכן עליון על חקיקה שרירותית ופרסונלית של הכנסת, שמונעת לא משיקולי טובת הציבור אלא משיקולים זרים לחלוטין. אבל גם הפעם הנשיאה חיות החמיצה את ההזדמנות להתחיל לבצר חומה.
חיות ותשעת חבריה בחרו שלא להכריע בשאלת חוקיות התיקון שהוכנס בחופזה לחוק יסוד "הממשלה", רגע לפני השבעתה, והסתפקו באמירות ערכיות המגדירות את החוק כ"מוכתם בכתם פרסונלי". בהינתן עילות אחרות לפסול את מינויו של דרעי, הם נמנעו מדיון בחוקיות התיקון שמתיר לעבריין מורשע להתמנות לשר, גם אם נידון למאסר על תנאי. בכך עקפו את השאלה הגדולה המרחפת מעל כולנו: האם בית המשפט יוכל להמשיך לשמש כאיזון וכבלם לגחמות המחוקקים?
רוב עמיתיי בתקשורת בחרו להתמקד בשורה התחתונה של פסק הדין: פסילת מינויו של דרעי לשר. אז כן, בית המשפט מנע כנראה את מינויו של דרעי, לפחות בעת הזאת, אבל אני חושש שמה שייוותר על כנו וימשיך להדהד מהפסיקה הזאת הוא דווקא דעת המיעוט של השופט יוסף אלרון.
בעוד עשרת חבריו נמנעו מלעסוק בשאלת החוקיות של התיקון לחוק שעבר בכנסת, אלרון קבע כי התיקון הוא סביר ותקף לחלוטין. דעת המיעוט של אלרון אומנם לא הכשירה את המינוי אלא החזירה את הדיון ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, אולם מי שיקרא בעיון את דבריו ימצא שהסיבה היחידה לכך היא שהתיקון לחוק לא קבע במפורש שהוא יחול רטרואקטיבית.
מי יעצור את הנפילה
לפי אלרון, אילו נאמר בתיקון לחוק כי הוא חל רטרואקטיבית, היה מינויו של דרעי לשר בנסיבות הללו כשר למהדרין. לשופט אלרון אין בעיה עם חקיקה חפוזה ופרסונלית בעליל של הכנסת, הוא רק מחדד למחוקקים שעליהם להקפיד להגדיר את מועדי תחולת החוק. סביר להניח שבצונאמי החקיקה המתרגש עלינו, יאמצו המחוקקים את עצתו הטובה של אלרון ויכניסו הוראות מפורשות על החלת החוקים למפרע.
לכן בשאלה הגדולה של תוקפו של התיקון שעבר בכנסת, נמנעו 10 שופטים מהכרעה, ושופט אחד הכריע שהתיקון תקף. זה לא 11-0 גדול אבל זה עדיין 1-0 לטובת הממשלה. יש מי שיאמר שזו רק תוצאת מחצית.
במדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, שבה לא ניתן להפעיל את הצבא נגד האזרחים, הרגע הזה, שבו בית המשפט מתכווץ ומרכין את ראשו למול רוב של המחוקקים, הוא הרגע שבו נסללת הדרך לשלטון בלי מְצָרים. בית המשפט הוא הסמכות היחידה שיכולה לעצור חקיקה בלתי סבירה ולשמור על זכויות מיעוטים למול עריצות הרוב. כשהוא נמנע מלעשות כן – אין מי שיעצור את הנפילה במדרון. תשאלו את הפולנים, ההונגרים, הרוסים ועוד מאות מיליוני בני אדם שחיים תחת משטרים חסרי מצרים.
האם ניתן עוד לעצור את הנפילה אצלנו?
המוסד היחיד בישראל שיש בכוחו להציב גבולות למהפכה המשטרית הוא בית המשפט העליון, והכלי היחיד שיש בידיו לעשות כן הוא באמצעות פסילת כל חוק שייחקק באופן שמשנה את סדרי המשטר הדמוקרטי בישראל. כל שימוש של בית המשפט העליון בעילות אחרות, כגון סבירות או מניעות, רק ידרבן את המחוקקים חסרי הרסן לבטל את העילות הללו באמצעות חקיקה חדשה, והפעם – גם רטרואקטיבית. רק גישה נחושה של בית המשפט העליון וביטול חוקים לא חוקתיים ולא דמוקרטיים עשויה אולי לעצור אותנו מנפילה אל התהום שאנו ניצבים על פיה.
בסרט הישן והאלמותי של סידני לומט – "12 המושבעים" – או בתרגום חופשי (ומוצלח יותר, לטעמי) "12 אנשים זועמים", הוא מתאר את הדינמיקה המתחוללת בחדר מושבעים במשפט רצח. בטרם הם מתכנסים, מבהיר להם השופט כי מאחר שמדובר במשפט רצח, שהעונש עליו הוא מוות, הם חייבים לקבל החלטה פה אחד – הרשעה או זיכוי מחמת הספק.
בהצבעה הראשונה מצביעים 11 מהמושבעים בחופזה על הרשעה ומבקשים להתפזר וללכת לענייניהם, למעט אחד: מושבע מספר 8, שאותו מגלם הנרי פונדה. בתחילה הוא לא כופר בפסיקתם, אבל אומר כי מאחר שמדובר בחיי אדם – ראוי לקיים על כך דיון מעמיק יותר. במשך כמה שעות הוא מצליח לערער את השכנוע של כל אחד ואחד מהמושבעים ולעורר בהם ספק סביר, עד שלבסוף כל ה־12 מצביעים בעד זיכוי. זה לא סרט על משפט רצח, אלא על כוחו של אדם אחד, נחוש ואמיץ, להשפיע על דעתם של כל חבריו להרכב - ובכך לשנות את המציאות מקצה לקצה.
דרוש "מושבע מספר 8"
השבוע התברר כי עדיין לא קם בקרב שופטי העליון אותו "מושבע מספר 8" שיפיח בהם אומץ להתמודד חזיתית עם הנורמה החדשה והבלתי מתקבלת על הדעת של הליכי חקיקה פרסונליים ולא מוסריים, שמטרתם ביטול למעשה של הדמוקרטיה וקידום ענייניהם האישיים של פוליטיקאים ספציפיים. זה בדיוק התפקיד שאותו צריכה למלא המחאה הציבורית – בהפגנות, בגילויי הדעת ובמאמרים: לעורר בקרב שופטי העליון את אותו הנרי פונדה, שיצליח אט־אט לשכנע את חבריו לצאת בלי פחד כנגד ההפיכה המשטרית. שנאמר: ללא פחד, אומץ לא יכול להתקיים.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13