מוצאי שבת, לפני קצת יותר משבעה חודשים. הטלפון מצלצל. על הקו מ', חבר קרוב ואהוב שלנו. מה המצב, שאלתי. רע מאוד, ענה לי בצליל שאני לא רגיל לשמוע ממנו, עברנו לינץ'. לינץ'? שאלתי. מה קרה לכם? איפה אתם? בנתניה, ענה בקול מרוסק. היינו בבית חולים עד אמצע הלילה. א' עם פרצוף שבור. גם אני עם לסת שבורה ועם פגיעות בפנים, הילדים הקטנים בטראומה נוראית.
החלטתי לסטות משגרת הנושאים שאני כותב עליהם בדרך כלל בטור הזה, כי הסיפור הזה לא נותן לי מנוח. מ' ואשתו חברים טובים שלנו כבר חצי יובל. פעם גרנו באותו בניין בקיבוץ. מאז, נקשרנו בהם והם בנו. יחד בשמחה ובעצב. מ', 49, אבא לשישה ילדים, הוא מהאנשים הכי טובים שיש, כאלה שאתה מתפלל שיהיו לידך תמיד. יש לו חנות מצליחה, ולצד הניהול שלה הוא מתנדב במד"א כנהג אמבולנס.
הוא היה שותף בהקמתו של ארגון הומניטרי שאיתו הוא מגיע לכל מקום בעולם כדי לסייע בהתמודדות עם אסונות טבע, הוא טס לאפריקה – הכל על חשבון הזמן הלא פנוי שלו ובלי לקבל אגורה – כדי להדריך מדינות עולם שלישי בהתנהלות במצבי חירום. הוא פעיל בעמותה שמקימה בתים חמים לחיילים בודדים. הוא עוסק בעזרה מסוגים שונים למשפחות רווחה, ובלי קשר לכל זה - הוא קצין בדרגת רב־סרן שנותן למדינה 100־120 ימי מילואים בשנה, חלקם בחו"ל. אני מספר את כל זה כדי להבהיר שמדובר בבחור שכולו נתינה וטוב, האיש הכי רחוק בעולם מקטטות, מאלימות, מניבולי פה או מהרמת יד על מישהו.
אם אתם עוקבים אחרי החדשות, אתם יודעים שהסיפור של מ' הוא סיפורם של יותר מדי ישראלים. אנשים תמימים שלא עשו רע לאיש, שמצאו את עצמם על לא עוול בכפם קורבנות לאלימות קשה, שמשלמים מחיר פיזי ונפשי כבד, ושמייחלים למערכת אכיפת חוק שתחזיר את השפיות ואת השקט לרחוב. אין לי מושג מה תוכניותיו של השר החדש לביטחון לאומי. אני כן יודע שבלי משטרה נחושה יותר, בלי חקירות מהירות יותר, ובלי ענישה מחמירה יותר, שום דבר לא ישתנה פה. והסיטואציה שבה אזרח שיוצא לרחוב לא יכול להיות משוכנע שהוא יחזור הביתה שלם, צריכה להיות במקום דחוף יותר מכל סוגיה אחרת שמוצבת לפתחו של השר איתמר בן גביר ושל משרדו.
השבוע, אחרי שראיינתי ברדיו את אחותו של החייל שהותקף ברמת אביב ג' על ידי חבורת נערים שריססה אותו בגז מדמיע, חשמלה אותו בשוקר חשמלי, ואז חרצה בסכין יפנית חתך בראשו, צלצלתי למ' והצעתי לו לדבר. לשחזר מה קרה לו. לשתף במחיר הפיזי והנפשי שהמשפחה משלמת. לתאר את ההתנהלות העצלה של המשטרה. לספר מה הרגיש כשהשוטרים החליטו לחקור דווקא אותו כחשוד.
הלינץ'
"זה היה ביום שישי בצהריים", פתח. "הייתי עם הילדים בים. אחר כך נסענו להורים שלי בנתניה כדי להגיד שבת שלום, ומשם היינו אמורים לצאת להרצליה לעשות שבת אצל גיסי". מ' נהג ברכב, כשלצדו יושב א' בנו - לוחם ביחידה מובחרת, לבוש אזרחי, שהנשק הצה"לי שלו מסוג מיקרו־תבור עליו - ומאחוריו שני ילדיו הקטנים, אחד בן 7, השני בן 12.
"הגעתי לרחוב המרכזי. זה כביש עם שניים וחצי או שלושה נתיבים. הנתיב השמאלי משמש לחניה, ובמקביל לאחת המכוניות שחנו בו היה רכב שחנה בחניה כפולה, כשהדלת שלו פתוחה והיא חוסמת את הנתיב היחיד שהיה פנוי. מכיוון שאי אפשר היה לעבור, עצרתי וחיכיתי משהו כמו דקה וחצי עד שהוא יסיים להתארגן ויסגור את הדלת. חשבתי שאולי הוא קושר שם ילד בפנים או משהו כזה.
"בינתיים עוד מכוניות נעצרו מאחוריי, וכמה מהן התחילו לצפצף. הבחור סגר את הדלת. אני התחלתי להתקדם לאט־לאט, ואז בדיוק כשהייתי במקביל אליו, הוא בא לפתוח שוב את הדלת. מכיוון שהייתי עם חלון פתוח, אמרתי לו 'תיזהר, תיזהר', שלא יפתח את הדלת עליי. ואז הוא מרים את הראש, מתקרב אליי, ואומר לי 'לא חבל עליך? יש לך ילדים קטנים'. והוא מתחיל לקלל, ואז בום. הוא מכניס לי פיצוץ לראש. אגרוף ישר לפנים. לא מכה קטנה. זה היה אגרוף של בנאדם שמתאמן. שבעה חודשים אחרי זה, אני עדיין עם בעיה בראייה מהמכה הזאת, ועם ירידה בשמיעה. הייתי בהלם. עפו לי המשקפיים.
"בינתיים הבן שלי קפץ החוצה מהרכב כדי לנסות לעזור לי, ובתוך שנייה, איך שהוא פתח את הדלת, התנפלו עליו פתאום איזה שבעה או שמונה חבר'ה שיצאו מהבית קפה הסמוך, כנראה חברים של הבחור שהתחיל הכל, והתחילו להכות אותו. ואני מנסה לצאת החוצה, והבחור שלידי תופס לי את הדלת מבחוץ ולא נותן לי לפתוח אותה, ותוך כדי זה הוא ממשיך להכניס לי אגרופים. הצלחתי להוריד את חגורת הבטיחות, משכתי הנדברקס, איכשהו ניסיתי לתפוס לו את היד, ואז הגיע עוד חבר שלו, שהצטרף גם הוא עם יריקות ועם אגרופים.
"ובתוך כל הבלגן הזה אני מצליח לראות מהצד השני את א' כשכולם עליו. הכנסתי הילוך, התקדמתי טיפה קדימה, והצלחתי לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. מישהו מהחבורה שם ניסה לפתוח את הדלת האחורית, אבל למזלי שני הילדים הקטנים, שהיו מבוהלים בטירוף, נעלו את הרכב מבפנים. אחר כך הגדול יותר סיפר לי שהוא הגן על הקטן, כי הוא לא ידע מה יקרה. איך שאני יוצא מהרכב, ורואים את זה בסרטונים שהשכנים צילמו ושאחר כך הגיעו אליי, קופצים עליי שבעה או שמונה צעירים, מפילים אותי על המדרכה וממשיכים לתת לי אגרופים.
היה שם מישהו עם קסדה, כנראה בנאדם שעבר שם במקרה, שניסה להגן עליי. ואני די מטושטש, גם מהמכות וגם בגלל שמאז האגרוף הראשון אני בלי משקפיים. אבל אני מצליח לראות בתוך ההתקהלות השנייה, זו שמסביב לא', ששניים תופסים אותו מאחורה ומנסים לחטוף לו את הנשק. קפצתי לכיוונו, וחיבקתי אותו חזק עם הנשק, כשהם מושכים לו אותו. מישהו היה עם הנשק שלו ביד, כשהחגורה עדיין על הצוואר של א' - והם מנסים להוציא לו אותו. אחד תופס אותו מאחורה, שניים מפוצצים לו את הפנים, ואחד מושך את הנשק ממש. הנשק כבר לא היה צמוד אליו. הוא היה באוויר. הוא היה קשור אליו רק עם הרצועה.
"מתישהו, בתוך כל זה, הרגשתי פתאום ברך חזקה שמישהו הכניס לי מאחורה באגן. אחר כך, בבית חולים, אבחנו שם סדק בעצם. אני לא יודע מה קרה, אבל ברגע אחד הכל נגמר וכולם נעלמו. אני לא יודע כמה זמן לקח הכל. לפי הסרטון זה היה משהו כמו שלוש דקות. לי זה נראה הרבה יותר, אבל אני לא באמת יכול להעריך. אני הייתי בטוח שאנחנו גומרים שם. שאנחנו לא יוצאים משם חיים. תחשוב שמכה אחת מכל מה שחטפנו שם, במקום הלא נכון, והייתי יכול למות או לגמור נכה חס וחלילה. היינו שם שניים מול משהו כמו 15. רואים אותם מצוין בסרטונים. ואני מדבר איתך על אירוע שמתרחש בכיכר העצמאות בנתניה. המרכז של המרכז של העיר".
המחיר
"כל העסק הזה נגמר קרוב לכניסת השבת. שוטר שהגיע למקום לקח מאיתנו במשך חמש דקות תלונה על מה שקרה, ונסענו להרצליה, שם הייתה שאר המשפחה. היה לי חשוב מאוד לנסות להוציא את הילדים הקטנים כמה שיותר מהר מהסיוט הזה. מעבר לכאבים בכל הגוף, האף של א' לא הפסיק לדמם. הוא גמר חבילות של טישו עם דם. כשראינו שזה לא מפסיק, נסענו לבית חולים. היינו שם כמעט כל הלילה. שמונה שעות לקח לרופאים לעצור את הדם שנזל מהאף של הילד. א' יצא מהאירוע הזה עם לסת תחתונה שזזה, עם חתך עמוק בלחי ועם שברים בארובות האף. הוא יצטרך לעבור ניתוח כדי לתקן את זה. יש לו בעיות של שינה ושל נשימה. הכל זז לו שם בפנים. זה חוץ מהטראומה הנפשית הגדולה. הוא חטף מכות יבשות בכל הגוף, בצלעות ובעיקר בפנים. הם פשוט החזיקו אותו ופוצצו לו את הפרצוף.
"לי נשברה הלסת, איבדתי 40% מהשמיעה באוזן שמאל, יש לי סדק באגן, נשברו לי שתי שיניים, נשברו לי שתי אצבעות ברגל, ויש לי פגיעה בראייה בעין שמאל, כמו וילון כזה שאני מרגיש בעיקר בשעות החשיכה. ועוד לא הגענו לקטנים שצרחו בהיסטריה. בהתחלה ניסיתי להגיד להם 'הנה, תקפו אותנו אבל ניצחנו'. זו הייתה המחשבה הראשונה שהייתה לי כדי להרגיע אותם. הם בכו, בעיקר הקטן, שכל הזמן אמר 'ראיתי איך מפילים את אבא על הרצפה'. זה היה לו קשה. לראות את האבא החזק שלך חוטף ככה מכות. שמע, זה היה יכול להיגמר בדברים שאין להם תקנה. אם הייתי מקבל את הכיסא שם מהבית קפה על הראש, הייתי יכול לסיים את האירוע הזה עם נכות קשה. תראה בסרטון, מכים אותי שם סביב השולחנות והכיסאות של המסעדה. מספיק שמישהו היה מוריד לי עוד מכה על הראש עם משהו, ואני לא רוצה לחשוב איך זה היה נגמר. אני מסתכל בחדשות על אירועים כאלה, כמו בחניה בהרצליה, כמו בנתיבי איילון, כמו ברמת אביב, ונחרד".
כאמור, למעלה משבעה חודשים עברו מאז. הילדים של מ', שהיו עדים ללינץ', מטופלים אצל פסיכולוג. "יש אצלם תופעות שלא היו קודם. הם בוכים הרבה. הם באים הרבה לישון איתנו במיטה. זה לא היה לפני זה. אנחנו כולנו בטיפול. וצריך לדעת שמי שאין לו כסף, לא יכול להתמודד עם זה לבד. הכל פרטי. קופת חולים לא מממנת. גם המדינה לא, כי זה לא פיגוע טרור. גם חברת הביטוח לא, כי זו לא תאונת דרכים. אתה נופל בין הכיסאות. ים של כסף. אם אין לך כיס עמוק, ואם לא הייתה לי יחידת המילואים שלי שעזרה מכל הלב, אתה לא יכול להתמודד עם זה לבד".
המשטרה
מ' מסר, כאמור, עדות קצרצרה ראשונה בשטח במסגרת תלונה שהגיש בפני השוטר שהגיע לזירה. כעבור יומיים, הלך ביוזמתו לתחנת משטרה במקום מגוריו - גם כדי להוסיף עוד פרטים, וגם כדי שבנו יוכל לצרף תלונה משלו. "כל כמה שבועות הייתי מתקשר למשטרת נתניה כדי לנסות לברר מה קורה עם זה, ולא הצלחתי לקבל מידע. אחרי חודשיים בערך, הצלחתי להגיע אל מפקד התחנה, שנתן לי את הטלפון של החוקר שאחראי על התיק. התחלתי לצלצל אליו וכל פעם אמרו לי שהוא יחזור אליי, ושהתיק בחקירה ושיעדכנו אותי כשיהיה משהו חדש.
"במקביל, ניהלתי בעצמי חקירה. אמא שלי התחילה להעביר אליי סרטונים שאנשים צילמו ושנשלחו בקבוצות וואטסאפ של השכונה. רואים שם את כל המעורבים. הלכתי עם הסרטונים האלה מחנות לחנות וממסעדה למסעדה ושאלתי אם מישהו מכיר את האנשים האלה, שנראים בתמונות כשהם מתנפלים עליי. מסרתי למשטרה שני שמות, יחד עם מספרי הטלפונים שלהם. מסרתי גם פרטים של שכנה שפנתה אליי מיד אחרי האירוע ואמרה לי שהיא ראתה הכל מההתחלה ועד הסוף. השבוע התקשרתי אליה והתברר שרק בסוף נובמבר, חמישה וחצי חודשים אחרי האירוע, צלצלו אליה. הייתה עוד שכנה שגרה מעל המקום של האירוע וראתה הכל, אבל אמרה לי שהיא מפחדת להעיד. היא אמרה לי 'אלה משוגעים, עבריינים, הם עוד עלולים לעלות אליי איזה לילה. אני מפחדת על החיים שלי'. היא ראתה מהחלון שלה הכל. היא ירדה למטה איך שהכל נגמר ואמרה לי 'זה מטורף, אני לא יודעת איך אתם חיים בכלל'. אישה מבוגרת. ביקשתי ממנה להעיד. היא אמרה לי 'לא, לא, אני מפחדת. רק ירדתי לראות שאתם בסדר'".
אם הסיפור הזה לא נשמע לכם מספיק מטורף עד עכשיו, השלב האחרון שלו, לפחות לפי שעה, הגיע לפני כמה שבועות. "צלצלו אליי ממשטרת נתניה ואמרו לי שהם רוצים לעשות השלמת חקירה. הייתי מבסוט. סוף־סוף אני שומע שחוקרים. שתבין, מאז האירוע לא יצרו איתי קשר. אני מגיע לתחנה והחוקרת אומרת לי 'אנחנו צריכים לחקור אותך באזהרה'. חשבתי שאני לא שומע טוב. היא אומרת 'מכיוון שבסרטון רואים אותך מרביץ, אנחנו צריכים לבדוק. אולי זה אתה בכלל התחלת הכל'. הייתי בהלם טוטאלי. פתאום, חצי שנה אחרי שאני מתלונן ומביא להם את החומרים ואת שמות התוקפים שהשגתי בכוחות עצמי, וכל מה שעברתי אני והילדים שלי, ברגע אחד אני מבין שאני בכלל החשוד.
"הרגשתי מושפל. הייתי על מדים. באתי במיוחד ממילואים בצפון. אמרתי להם 'אם ככה זה מתנהל, אנחנו במקום לא טוב. ממש במקום לא טוב'. ואני מוצא את עצמי נחקר כמו חשוד. כאילו כל התקיפה הזו אולי בכלל באה ממני. עם כל הטקסט המוכר של החוקר – 'אתה חשוד בתקיפה', 'אתה רשאי להתייעץ עם עורך דין' וכל זה. ואני שואל את החוקר 'מאיפה הגעתם לזה בכלל? איך מכל הסיפור הזה אני התוקף?'. והם מראים לי סרטון מהאירוע ואומרים לי 'רואים אותך מרביץ. הנה כאן אתה מרים יד'. אני אומר להם 'תסתכלו בסרטון מה קורה חצי שנייה קודם. אני מרים ידיים כדי להתגונן, אחרת אני מת'. בסוף הם אמרו לי שמבחינתם הם אולי לא היו חוקרים אותי, אבל הם חייבים.
"בשלב מסוים הם שואלים אותי פתאום 'למה אתה מדבר על חטיפת נשק? לא היה שם בכלל נשק'. אני שואל אותם 'אתם רציניים? הבן שלי היה שם עם הנשק הצה"לי שלו. תסתכלו בעצמכם על הסרטונים'. בקיצור, הייתה לי תחושה שמשהו בחקירה הזו דפוק. ואני נתתי למשטרה את כל הקרדיט בהתחלה. אני זוכר שכשהגעתי להגיש את התלונה, אמרתי לחוקר שיש עיתונאים שרוצים לדווח על זה, להוציא את הסיפור החוצה. הוא אמר לי 'תעשה מה שאתה רוצה, אבל תיקח בחשבון שזה יכול לפגוע בחקירה'. אמרתי לעצמי 'אני עובד לפי הספר. אם זה פוגע בחקירה, אני שותק ואני סומך על המשטרה שתעשה את העבודה שלה'. אין לי מושג איפה עומדת החקירה הזו. לא מעדכנים אותי בכלום. אני לא יודע את מי הם חקרו, אם חקרו. זה אירוע שקרה בחודש יוני ועד עכשיו לא שיתפו אותי בשום דבר".
השבוע בדקתי עבור מ' איפה עומד התיק. במקום שהמשטרה תעדכן אותו, עדכנתי אותו אני שהחקירה הסתיימה והתיק הועבר להחלטה של יחידת התביעות של משטרת ישראל, כדי שתחליט מה עושים בו. כמה חשודים יש? במשטרה בחרו שלא להשיב לשאלה הזו. ומילה אחרונה לסיום, לטובת מי שמבקש המחשה לחומרת המצב. החשודים באלימות הקשה לא נעצרו לרגע, והם עדיין מסתובבים חופשי. מ' ומשפחתו ביקשו ממני להופיע בטור הזה בעילום שם. הם מפחדים. וזה כל הסיפור על רגל אחת.