ושוב דוד לוי נעלב. בסרט החדש עליו (“דוד מלך ישראל השנייה", הוט 8), עולה ריח עז של גזענות מושרשת שהופנתה כלפיו כל השנים. הוא נחשב למטאור פוליטי בשנות ה־80, ובסרט נטען שהמסלול לתפקיד ראש הממשלה היה כמעט סלול עבורו, והיה מצליח אף לכבוש אותו, אלמלא גזענות בציבור ובמפלגתו, הליכוד, שמנעה ממנו להגיע לתפקיד הנחשק.
לטענתו ולטענת סביבתו, ירידת הערך שלו בעיני הציבור הייתה בעיקר בעקבות בדיחות דוד לוי. מדובר בז'אנר שהיה נפוץ בזמנו, של וואן־ליינרים שלעגו לחוסר שליטתו בשפה האנגלית ולמוצאו. לפי הבדיחה, הוא הבין מילולית שבשביל לקבל קפה “און דה האוס", הוא צריך לעלות על הגג, וכשישב עם אשתו לארוחת בוקר, אחרי שהיא שאלה איפה הסכין, הוא שאל “מי בא? מי בא?". ברור. כי הוא מרוקאי.
ה"פספוס" בקריירה של לוי הוא אירוע זניח לעומת ההומור הדוחה שהשתולל פה בעבר. אם נוסיף לתרבות ההומור הקלוקל גם את ההטרדות המיניות, ובכלל היחס המפלה כלפי נשים, ההדרה של להט"בים מהמרחב הציבורי, גזענות כלפי ערבים ועוד, נגיע למסקנה שהיה פה עצוב ורע לפני שנולדנו, והכל היה פשוט מגעיל עד שהגענו.
אומרים שהולך ופוחת הדור, אבל לפי ההומור הוא רק הולך ומשתכלל. בדיחות גזעניות אסורות כיום לשימוש, ובדיחות מילוליות נותרו בפיהם של קרובי משפחה סאחים ומתישים. החיקויים של ערן זרחוביץ' ב"ארץ נהדרת" הרבה יותר חכמים מאלה של טוביה צפיר - לא בהכרח בגלל איכות המחקה, אלא בגלל הטקסטים ששמים בפיו.
אנשים נוטים להתרפק על העבר רק משום שהוא היה פעם, אבל לא בהכרח משום שהוא היה נכון או טוב יותר. “ניקוי ראש" לא הייתה חתרנית, נוקבת וקורעת מצחוק כמו שעושים ממנה - היא פשוט הייתה התוכנית היחידה. אם היו מעלים היום את “מלכת אמבטיה", לא נראה שלמישהו היה אכפת, כמו אז, כשהקהל הוריד אותה מהבמה במחאה אחרי מספר קטן של הצגות.
בקולנוע שלטו סרטים מיזוגיניים עם עלילות אינפנטיליות כולל סדרת “אסקימו לימון" המביכה עם דמותה של העולה החדשה, סטלה המגמרת, שחיכתה בביתה לשלושה צעירים חרמנים שעשו עליה תורות במה שקרוי “סרט נעורים". שלטה פה תרבות של זוועות וגסות רוח בפוליטיקה, בקולנוע ובטלוויזיה. ישראל הייתה מקום רדוד וגס, בלי קשר לפוליטיקאי ממוצא כזה או אחר.
לכן לוי אולי יכול לקבול על האיכות והרמה - אבל לא על ההגחכה. דמם של פוליטיקאים מותר בעיני עיתונאים וסאטיריקנים. מוצא מזרחי היה אולי רק עוד רכיב בלעג. גם יצחק שמיר היה מושא לחִצי פרודיה. לשמעון פרס הודבקה תדמית הלוזר, אף על פי שהיה האדם היחיד בישראל שכיהן הן כראש ממשלה והן כנשיא.
ההומור על חשבון פוליטיקאים הוא בילט אין. מי שאינו מסוגל לסבול שצוחקים עליו, שלא ייכנס לכנסת. וכי למה ציפתה אוסנת מארק אחרי שהתנהלה בצווחות אימים באולפנים? שמינויה למנכ"לית משרד החדשנות המדע והטכנולוגיה יעבור ללא חיקוי ראוי ב"ארץ נהדרת" וביקורת ציבורית נוקבת? ואדרבא, אם היא כל כך התאימה לתפקיד, מדוע ויתרה עליו?
הבכי וההתקרבנות של פוליטיקאים פתטיים אפילו יותר מאלה של סלבס שמתלוננים שכתבו עליהם דברים לא יפים ברשת. אנשים מחפשים רק הרמות, עידודים וקיצורי תורים, כאילו היו ילדים עם חסך בחיבוקים. לוי הגיע לרמות הגבוהות ביותר בהנהגת המדינה, חתן פרס ישראל למפעל חיים, כיהן כחבר כנסת, שר הבינוי והשיכון, סגן ראש הממשלה ושר החוץ. וכן, לעגו לו משום שהיה דמות פומפוזית ושונה בנוף הפוליטי.
במקום סרט מתקרבן אפשר להציג אותו כסיפור הצלחה ישראלי לא ייאמן. עולה מרבאט במרוקו שמצליח לכבוש את ההנהגה בישראל, למרות סטיגמות ודעות קדומות. יש רק תפקיד אחד שאותו לא מילא - ראש ממשלה.
זה לא סיפור של פספוס אלא של הצלחה פנטסטית. הוא וחלק ממשפחתו מתפרנסים מהקופה הציבורית כל חייהם. בנו חבר כנסת וסגן שר בעברו וראש עיריית בית שאן. על בתו, אורלי לוי־אבקסיס, קצרה היריעה מלפרט ולספר על מעלליה האופורטוניסטיים המדהימים כחברת כנסת ושרה מגוחכת לשוויון חברתי.
לאדם אין על מי להלין אלא על עצמו, והפוליטיקאי - ראוי שלא ילין כלל. אלא, אולי, רק על מנהיג מפלגתו, שהעליל עליו בפייק ניוז הראשון והאפקטיבי ביותר בישראל, שהוא ו"חבורת פושעים" השתלטו על הליכוד והפיצו קלטת לוהטת, שלא הייתה ולא נבראה.