תיאודור "טדי" רוזוולט היה נשיא ארצות הברית לפני קצת יותר ממאה שנים - ונחשב לאחד הטובים בהם גם בחלוף השנים. רוזוולט היה רפורמטור ששינה במו ידיו את יחסי הכוחות בין רשויות השלטון. האירוע המכונן היה רצונו להתגייס למען המועסקים בתעשיית הסיגרים. בקצרה: עשירים חמדנים העסיקו מייצרי סיגרים בשכר אפסי ובתנאי עבודה מחרידים: ילדים הועבדו במשך 20 שעות ביממה בתוך דירות שהוסבו לבתי מלאכה מאולתרים. עבדו עד אפיסת כוחות, ישנו כמה שעות והתעוררו לעבודה מחודשת. רוזוולט החליט להירתם למאבק ואפילו הצליח להוביל חקיקה בבית הנבחרים, אבל החוק בוטל על ידי בית המשפט שהיה בשליטתם של בעלי הממון.
גם בימינו יש לא מעט שחיתות במערכות הציבוריות, אבל בימים ההם היא הייתה מובנית בתוך המנגנון: משרות ציבוריות נקנו בכסף, משפטים הוטו לטובת העשיר, והמהגרים הרבים שזרמו לאמריקה המתפתחת נוצלו כמעט בכל אשר פנו. רוזוולט החליט לשנות את יחסי הכוחות. לא ייתכן, סבר, שמי שמונו לתפקידיהם מכוח השתייכותם לאליטה כלכלית־חברתית, יגברו על החלטת הרוב בבית הנבחרים שמייצג את רצון העם.
נניח לרוזוולט המנוח ונדלג מלחמה עולמית אחת קדימה, אל הפוסט־טראומה הגדולה בתולדות האנושות, זאת שלאחר מלחמת העולם השנייה, שהייתה גם המלחמה הדמוקרטית הראשונה.
אם קודמתה שיקפה שאיפות הישרדות אימפריאליסטיות של שליטים בעלי דם כחול, הרי שמלחמת העולם השנייה הייתה מלחמת העם. נהוג לומר שהיטלר נבחר באופן דמוקרטי, אבל הניסוח הפשטני מטעה: היטלר לא ממש נבחר באופן דמוקרטי אלא עלה לשלטון תוך ניצול המנגנון הדמוקרטי. נקרתה בדרכו ההזדמנות לנתב אי־יציבות פוליטית - בשילוב של אלימות ברחובות ומהלכים חלקלקים ברייכסטאג - להצרת המרחב הדמוקרטי כך שיוביל לבחירה מחודשת בו, עד שכבר לא היה אפילו במראית עין.
יחסי הכוחות בין רשויות השלטון נוצקו בתבנית שהולידה הפוסט־טראומה. מכונני השיטה הבינו שהדמוקרטיה עלולה להשתבש באופן כה קיצוני, עד שמוכרחים לחזק את כוחם של מנגנוני הבקרה, כך שחלק מסמכויותיהם יאפשר הצרת צעדיהם של פוליטיקאים תאבי כוח, הגם שאלה נבחרו באופן דמוקרטי.
אפשר למתוח קווי דמיון בין שנות ה־30 של המאה הקודמת לשנות העשרה וה־20 של המאה הנוכחית: בני המעמד הבינוני־נמוך מרגישים שהשיטה הדמוקרטית אינה משרתת אותם כהלכה: הם נאלצים לעבוד קשה כדי להזדקן בכבוד מינימלי, ילדיהם אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש דירה - ומולם חיים בני העשירים את החיים הטובים, רק מפני שנולדו למשפחות הנכונות. מדובר בהלך רוח נוראי: אם הדמוקרטיה אינה מאפשרת לכולנו הזדמנות שווה, מה לי נפקא מינה?
הלך הרוח הזה עובר כחוט השני בין רוב מנהיגי הימין החדש ברחבי העולם: ראינו את זה אצל תומכי טראמפ בארצות הברית, ראינו את זה בקרב מצדדי הברקזיט בבריטניה, ראינו מה קורה בפולין והונגריה - והרשימה עוד ארוכה, כי בניואנסים מקומיים כאלה ואחרים אפשר לכלול בה את רוסיה, טורקיה, הפיליפינים ועוד. המשותף כמעט לכולם: הטפה לשמרנות דתית נוכח חוסר יכולות להכיל את הפרוגרסיביות; שנאת זרים או מיעוטים; פופוליזם צווחני; שוביניזם; ומאבק במוקדי כוח כמו התקשורת ומערכת המשפט.
רוצה לומר: למי שמבקש להתווכח על מידת כוחה של המערכת המשפטית עשויים להיות טיעונים לא רעים, בין שהוא מבקש לפרמט אותה או להגן עליה בכל מחיר. אם הייתי צריך לתרום את השקל שלי לדיון, הייתי אומר שאני בעד התגברות מערכת המשפט על המערכת הפוליטית, אבל - וזה "אבל" גדול, עצום ורב - כל עוד מערכת המשפט מאפשרת כניסה וקידום לכל החפץ לכהן בשורותיה (ומתאים מבחינת השכלתו וכישוריו, לא מבחינת אמונותיו ודעותיו).
בתרגום לישראלית: אי אפשר עוד למנות רק שיבוטים גנטיים, עדתיים, דתיים, לאומיים ופוליטיים, לשופטים בישראל. אני למשל מתעב את העסקנות החרדית (בניגוד לרחוב החרדי שאני דווקא מחבב) - אבל אם מספר השופטים שהם במקרה גם חרדים ממוצא ספרדי, נמוך באופן קיצוני לעומת משקלם באוכלוסייה, מה הפלא שהם יוצאים למאבק במערכת המשפט?
אני זוכר את נאום "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות" שנשא מי שהיה אז שר המשפטים והיום הוא יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה. 90% מהביקורת שהשמיע שיקפו נאמנה את המצב - ולא צריך להגיע עד בג"ץ: כל מי שביקר ב"היכלי הצדק" העלובים למראה, המיוזעים, הצווחניים והקורסים של בתי משפט השלום ברחבי ישראל, יודע שמשהו רקוב במערכת שלהגנתה אני מתגייס היום.
למה מתגייס? לא מפני שלא בא לי לטלטל אותה כהוגן, אלא מפני שאת הטלטלה הזאת צריך לבצע מתוך דאגה ובאהבה - ולא כשהמוטיבציה היא הטיית משפט על רקע אישי, או כזאת שיונקת השראה מחברי מרכז הליכוד שעונים לשאלתה של לימור לבנת "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים?" ב"כןןןןןן!" מהדהד (אפרופו יועמ"שים כמשרות אמון).
מי שרוצה להציע רפורמה עמוקה במערכת המשפט, יבורך, ממש כך. הבעיה היא שמה שמונח לפנינו עתה אינו רפורמה אלא קומבינה - חס וחלילה לא היטלר, אבל גם לא רוזוולט.