בנימין נתניהו, מלווה בפמליה נכבדת, טס ביום שלישי לרבת עמון כאורחו של המלך עבדאללה השני. היה מעניין לראות כיצד כל אחד משני הצדדים, לשכת ראש הממשלה הישראלי מזה וארמון המלוכה הירדני מזה, מדווחים לציבור שלהם על הפגישה בין שני המנהיגים. כיצד הם בוחרים את המילים, ומה מעדיפים לספר ומה להסתיר.

ברבת עמון מתוחים מהרכב הממשלה החדשה בירושלים. הם עוקבים באדיקות אחר המתרחש בפוליטיקה הישראלית וחוששים כי תהליך ההקצנה שעובר עליה ידרוס גם אותם. יגרום להתלקחות רבתי בהר הבית או יתגלגל להריסת הרשות הפלסטינית. המלך היה רוצה לקבל את נתניהו בזרועות פתוחות, אבל האווירה אינה מתירה זאת. לא רק ברחוב, אלא גם בין הארמון עצמו לממשלות ישראל בשנים האחרונות. דבר כאן אינו אישי. אף את שני קודמיו הוא לא חיבב במיוחד. הם עלו אליו לרגל, בזה אחר זה, הצטלמו יפה, אבל לא סיפקו שקט בהר הבית, ובשטחים המתיחות גאתה.

לו הדבר היה תלוי בירדנים הם היו מותירים את המפגש חשאי, אבל הניחו שדבר קיומו ידלוף קרוב לוודאי מירושלים, ועל כן לא היה בידם מנוס מלפרסם הודעה ברוח צורכיהם. שני הצדדים נועדו יחד שעתיים וחצי, ולאחר שסיימו, פנה כל אחד לציבור שלו כדי למסור דבר מה. כך יצא שהודעת הארמון ההאשמי עסקה כמעט רק בעניין הפלסטיני. הודעה לשכת נתניהו, לעומת זאת, לא הזכירה את הפלסטינים אפילו ברמז. המלך קרא להפסיק את האלימות בשטחים הפלסטיניים. נתניהו, מצדו, סיפר כי שוחח עם מארחו על סוגיות אזוריות. המלך הזכיר כי ארצו תומכת בפתרון שתי המדינות, הכולל חזרה ישראלית לקווי 67'. נתניהו שיבח את הידידות ארוכת השנים בין שתי המדינות.

יועציו של נתניהו מסרו לעיתונאים כי הפגישה התנהלה באווירה טובה. אפשר להוסיף ולומר כי היא שחררה כמה מתחים שהיו תלויים ועומדים ביניהם מאז השיב המלך לעצמו את מובלעות צופר ונהריים, אבל ביחסים הדיפלומטיים, אווירה טובה בתוך החדר היא אמת לשעתה.
מההודעה הרשמית שפרסמה סוכנות הידיעות הירדנית נעדרו תמונות עדכניות של המפגש. בכך ביקשו המארחים לרמוז כי אינם רואים בו מסיבת תה, אלא שיחת עבודה חמורת סבר.

שבוע בלבד חלף מאז נבלם השגריר שלהם בידי שוטר בהר הבית. זמן קצר מדי מכדי לתת לישראלים פרס תדמיתי. חוץ מזה, הם מצפים לראות כיצד יחלפו החודשים הקרובים, ובמרכזם רמדאן. רק אם יעברו בשלום, אולי נקבל תמונות. אפשר גם איזה חיבוק.

עמימות באל־אקצא
כבר שנים אומרת ישראל לשכניה הערבים כשהם מגיעים אליה נרעשים, כי אין מה לדאוג, היא תשמור על הסטטוס קוו בהר הבית. למרות זאת, הם נותרים חסרי מנוח. מה נסגר איתם, ומדוע אינם מוצאים מרגוע. התשובה מעניינת, ויותר משהיא מעניינת, היא קשורה ללבו של המאבק על המקום הקדוש. "סטטוס קוו" הוא ביטוי בלטינית שפירושו "המצב הקיים". במקרה הזה, הסטטוס קוו קובע, כי מוסלמים ושאר העדות יחלקו ביניהם את אגפי ההר.

המתחם העליון ובו אל־אקצא הוכרז כמקום קדוש למוסלמים בלבד. לפולחן היהודי הוקצתה רחבת הכותל. כמו שמוסלמים לא יתפללו ברחבת הכותל, כך יימנעו יהודים מקיום פולחן במרחב שמעליו. יהודי או נוצרי או אחר רשאים לעלות להר הבית, ובלבד שלא יעסקו בתפילה או בפולחן דתי. אם יפרו את הכלל, יש להפסיק זאת או לסלקם. מי שאמון על שמירת המשמעת הוא זה המחזיק בהר, כלומר היהודים.

למרות ההבנות הללו, נהגו יהודים לאורך השנים לעלות להר כדי להתפלל בו. בהצהרה כי הסטטוס קוו יישמר, אומרות ממשלות ישראל כי החלוקה בין מוסלמים לאחרים לא תיפגע, וגם לא אחיזתם הרוחנית של המוסלמים בהר הבית. אבל הערבים חרדים מסיפוח זוחל. בעבר עלו כמה מאות בשנה להר, אחר כך אלפים. כיום עולים אליו עשרות אלפים מתפללים יהודים בשנה, וחלקם אף מקיימים בו שיעורי תורה ותפילות יחדיו. מי יודע, אולי בעתיד הקרוב אף ירצו לחלקו ולבנות עליו בית כנסת מאולתר. החרדה הגוברת מניעה את המחאה המוסלמית שנים ארוכות. בעטיה נולדה הסיסמה "אל־אקצא בסכנה".

ישראל אומנם מבטיחה כי הסטטוס קוו יישמר, אבל היא איננה בולמת את האלפים מקיום פולחן יהודי על ההר. מדוע לא תמנעו מהמתפללים לגמרי לעלות להר הבית? הקשו הערבים פעם אחר פעם. הסטטוס קוו יישמר, ענו להם הישראלים. כמו בנושא הגרעין, גם באל־אקצא שומרת ישראל על עמימות. בשני המקרים הליבה נתונה בידיים טובות, אבל מסביב ייהום הסער.

משא ומתן שקט
בית משפט ברבת עמון פסק פיצויים שמנים לאזרח ירדני שנפצע מאש מאבטח ישראלי ונותר נכה. היה זה הפרק האחרון באותה תקרית ידועה מיולי 2017. אחד השליחים הישראלים נכנס לדירה חדשה ופנה לרהט אותה. המובילים הגיעו בשעה טובה, אבל אחד מהם, נער בן 17, אחז מברג וביקש לתקוף את המאבטח. זה חשש לחייו ופתח באש. מהירי נהרג הנער, וכן בעל הבית שהיה בו באותן דקות. נהג משאית התובלה, מאהר פארס מוחמד, נפצע. המאבטח עוכב בידי הירדנים ושוחרר בתום מאמצי תיווך שקטים.

חמש שנים וחצי אחר כך קיבל בית המשפט את תביעתו וקבע כי ישראל תשלם לו פיצוי על פגיעה בכושר עבודתו ואובדן השתכרות. הסכום שנקבע הוא 357 אלף דינרים. קצת יותר מ־1.7 מיליון שקל. פסיקתו של בית משפט איננה מחייבת אוטומטית מדינה זרה. ישראל יכולה לסרב לשלם, אבל היא תקים עליה מחאה קולנית, בגיבוי פוליטי נרחב, שתעורר את הפרשה מחדש. גם הממשל הירדני מעוניין להותיר את הפרשה הרחק מאור הזרקורים. לא במקרה פורסמה הידיעה בהצנעה רבה. בזמנו היא עוררה ביקורת רבה על הארמון.

שתי הבירות יתאמצו להשתיק את הסיפור, ובינתיים יבואו במו"מ עם הנהג הנפגע. ישראל תפעל לשלם לו סכום נכבד, הירדנים יעניקו לכך הכשר, ובכך יקוו כולם כי הפרשה תבוא על פתרונה. מיליון שקלים מקופתנו, ואף שניים, הם הוצאה צנועה. לא סכום שבגינו שווה לחמם את האווירה הבלתי רגועה ממילא.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]