ביסודו של הקרב נגד הממשלה – הקרב על מערכת המשפט, על דת ומדינה, על כל מה שהקואליציה החדשה הודיעה שתעשה ועוד תודיע בהמשך שתעשה – ביסודו של הקרב הזה טמון פחד גדול: הפחד מפני עתיד שלא מבשר טובות למתנגדי הממשלה. הפחד מפני עתיד שבו ישראל תיראה אחרת, פשוט כי אוכלוסייתה תהיה אחרת. אפשר לומר שמה שאנחנו חוזים בו עכשיו זה קרב מאסף, לפני שיהיה מאוחר מדי. אפשר לומר שזה קרב שמטרתו להבטיח שגם בעוד 20 או 50 שנה עוד יהיה בישראל מקום לקבוצות שאינן שייכות לקבוצת השלטון. אפשר לומר שזה קרב נואש בתקווה לשנות את המגמה, גם אם לא ברור איך בדיוק אפשר לשנות אותה.
מה שבטוח, גם אם לא נאמר בקול רם, זה שהאופוזיציה לא לגמרי מאמינה שתחזור בקרוב לשלטון. וגם אם תחזור, זה יהיה רק במסגרת קומבינה לטווח קצר. האופוזיציה לא לגמרי מאמינה, משום שאין לה סיבה להאמין: הדמוגרפיה לרעתה, הנתונים לרעתה, הזרמים מושכים את תומכי הקואליציה המכהנת במעלה הנהר. הזרמים מרחיקים את מתנגדי הקואליציה המכהנת במורד הנהר. אין שום חדש בנתונים: לשלוש קבוצות בישראל היהודית נתוני ילודה גבוהים. החרדים, הדתיים, המסורתיים־דתיים. אלה שלוש קבוצות שמצביעות בשיעור גבוה, כמעט במלואן, למפלגות גוש הימין. מצביעות וגדלות. בעיקר החרדים. מספר הילדים החזוי לאישה חרדית, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הוא 6.64 (נתוני 2020).
גבריאל גורדון מהמכון הישראלי לדמוקרטיה חולק על הנתון הזה. הוא טוען ששיעור הילודה בקרב נשים חרדיות בירידה ועומד על 6 ילדים לאישה. הבדל משמעותי, אבל הפער מול נשים חילוניות משמעותי הרבה יותר. שיעור הילודה בקרב נשות המחנה המתנגד לממשלה עומד על פחות מ־2 ילדים לאישה חילונית, ועל 2.24 ילדים לאישה מסורתית־לא־דתית.
כמובן, הסיפור הדמוגרפי של המחנות הפוליטיים מורכב יותר. יש מעבר של דתיים שנעשים חילונים, וגם זזים לכיוון המרכז ואפילו השמאל. יש עלייה ממדינות שונות, שחלקה פונה להצבעה למרכז־שמאל (סיבה חשובה לתמיכת חלק מגוש הימין בצמצום חוק השבות). יש שינוי מתגלגל במבנה של השדה הפוליטי שמזיז בוחרים קצת לכאן ולשם בהקשר לשאלה מי מתמודד בכל מערכת בחירות (איילת שקד כן או לא, אביגדור ליברמן בימין או בשמאל, בני גנץ ומתן כהנא יחדיו, ועוד ועוד). אבל התמונה הכוללת, ארוכת הטווח, היא של מחנה אופוזיציה שניצב מול קיר שלא ברור איך מטפסים מעליו.
אפשרות אחת – חבירה למחנה הערבי. אבל לא ניכרת תשוקה גדולה לחבירה כזאת. בין השאר, משום שגם המרכז היהודי־ישראלי לא בדיוק מעוניין בחבירה למי שמבקשים לבטל את הזהות היהודית של ישראל. אפשרות שנייה – שכנוע קבוצות ממחנה השלטון לעבור צד. המאמץ מתרכז בקבוצות של מצביעי ימין חילונים או דתיים שלא מרוצים מהעננה החרדית־חרד"לית המטילה צל על הממשלה. בינתיים, זה מאמץ ללא תוצאות. מי שנשארו עם המחנה עד כה כנראה מוטרדים יותר מהאפשרות של שלטון משותף עם מנסור עבאס מאשר מהאפשרות של חוק איסור חמץ מורחב.
ובמילים פשוטות: הם מוכנים לבלוע את הצפרדעים של גפני, כדי להימנע מהצפרדעים של עבאס או של מרב מיכאלי. מכל זה נובעת מצוקה. לא מצוקת הרגע – מה יקרה עכשיו. מצוקת העתיד – מה יקרה אחר כך. וזו כמובן מצוקה גדולה הרבה יותר, כי על מצוקת הרגע אפשר לומר שלא נורא, כשנחזור לשלטון נשנה בחזרה. יאיר לפיד אומר לפעמים דברים כאלה, אבל הקהל שלו לא נרגע (ומן הסתם גם לפיד עצמו לא נרגע), משום שהמחשבה על חזרה לשלטון נראית קצת תלושה מהמציאות החברתית והפוליטית השוררת כיום. איך יכולה קבוצה עם 2 ילדים לאישה לחזור לשלטון, אם לשם כך היא צריכה לנצח קבוצה עם 6 ילדים לאישה?
כל זה קצת מוקדם כמובן. החילונים והלא דתיים הם עדיין רוב בישראל. רוב משמעותי. אבל כאשר בוחנים את הרכבי המשנה של קבוצות, לפי הכנסה, השכלה, מקום מגורים, עדה – המציאות נעשית ברורה יותר, ומבחינת האופוזיציה גם מאיימת יותר. היא מוכרחה לבצר את מעמד בית המשפט, היא מוכרחה להשאיר על כנם מוסדות שיקפידו על זכויות המיעוט – משום שהיא בדרכה להיעשות מיעוט, אולי לשנים ארוכות, אולי לתמיד.
ואולי לא. צריך לצרף הערת אזהרה שאולי לא. תחזיות דמוגרפיות נוטות להתקלקל מול המציאות. לפני 15 שנים האמריקאים חשבו שאוטוטו יש להם רוב דמוקרטי יציב לעשורים רבים. הם חשבו זאת משום שהניחו שמה שהיה הוא שיהיה – ההיספאנים המתרבים יישארו במחנה הדמוקרטי. אלא שההיספאנים חשבו אחרת. גם ישראלים שמזדהים היום עם מחנה אחד יכולים לשנות את דעתם בעתיד. אלה דברים שקורים כאשר המציאות משתנה, כאשר קואליציות מתפצלות ומתחברות על רקע מציאות משתנה.
הנשיא ריצ'רד ניקסון הבין זאת בסוף שנות ה־60, כאשר חיבר את הדרום האמריקאי למפלגה הרפובליקנית. למי שלא זוכר: זאת המפלגה שכבשה והכניעה את הדרום במלחמת האזרחים. אבל הזמן חלף, המציאות השתנתה, המפלגות השתנו, והבשילו התנאים לחבירה של הדרום למפלגה של אברהם לינקולן.
מה תהיה המקבילה הישראלית של שינוי כזה? לפני זמן לא רב הוצגה שאלה בסקר נרחב בציבור החרדי שזה נוסחה: "האם אתם מסכימים או לא מסכימים לטענה 'צריך שהמפלגות החרדיות יחזרו לברית הפוליטית עם מפלגות המרכז־שמאל'?". אולי חזרה לברית כזאת תהיה המקבילה הישראלית לחבירת הדרום למפלגה הרפובליקנית. כמה מהחרדים רוצים בה? לא רבים מהם. בין אחד לשניים מכל עשרה. כלומר, זה כנראה לא יקרה בקרוב.
החתונות שלנו
כדאי לשים לב לממצא הזה: הוא מסמן שינוי משמעותי, מתמשך, שהשלכותיו רבות. הוא מסמן התרחקות של ציבור גדול משני דברים. קודם כל – מכל מה שמדיף ריח של "רבנות", ומכל מה שיש לו קשר לרבנות. ויותר מזה – מכל מה שמדיף ריח של "יהדות", ומכל מה שעלול להשתמע ממנו הקשר יהודי. הנתונים עוד גולמיים, לפני עבודה יסודית של בדיקה ושקלול, אבל כבר עכשיו יש מהם הרבה, והם חדים מספיק כדי שאפשר יהיה להציג משהו.
אז הנה התחלה על קצה המזלג: מה היו חילונים בישראל עושים לו ניתנה להם האפשרות החוקית להינשא כראות עיניהם. וכדי לתאר את משמעות התוצאות במדויק, נציג את השאלה כפי שהיא מופיעה בשאלון: "אם אתה או מי מילדיך ירצו להינשא, איזו מסגרת היית בוחר לנישואים (בהנחה שכל האפשרויות האלה יהיו קיימות ומוכרות באופן שווה על פי החוק)?".
הנוסח חשוב, משום שיש בו כדי להשפיע על התוצאה. לא שאלנו "מה תעשו?", אלא "מה הייתם עושים אילו?". שאלנו על מצב היפותטי, שכרגע איננו נראה באופק. קשה להניח שממשלת נתניהו־דרעי־גולדקנופף־סמוטריץ' תהיה הממשלה שתכשיר נישואים אזרחיים בישראל.
מצד שני, לשאלה מה בני אדם היו עושים אם וכאשר תהיה אפשרות, ישנה בהחלט השפעה גם על השאלה מה יעשו אם לא תהיה אפשרות.
היא מלמדת על סנטימנט של ישראלים מול כמה אפשרויות שניתן להעלות על הדעת. היא מלמדת על סנטימנט שגם אם אי אפשר לממש, יש לו השלכות אפשריות אחרות. לדוגמה, להינשא בחו"ל. או להחליט שבהיעדר האפשרות הרצויה לנישואים, חיים ללא נישואים. או עוד כל מיני אפשרויות.
עכשיו הביטו בגרף. יש בו כמה דברים שצריך לשים לב אליהם. הראשון: הוא מציג תוצאות לשתי קבוצות שונות. הראשונה – קבוצת היהודים בישראל שמגדירים את עצמם "חילונים", בסולם שבו הקטגוריה הבאה היא "מסורתיים לא דתיים". השנייה – קבוצת היהודים בישראל שמגדירים את עצמם "חילונים לחלוטין", בסולם שבו הקטגוריה הבאה היא "חילונים קצת מסורתיים".
אלה קבוצות דומות כמובן, אבל לא זהות. אפשר להתרשם שהחילונים קצת יותר שמרנים מהחילונים "לחלוטין" כי חלק מהחילונים הם גם "חילונים קצת מסורתיים". כך או כך, הבדלים יש, אבל לא גדולים. תשאלו: מה גודל הקבוצות הללו באוכלוסייה היהודית? בין בערך 30% (חילונים לחלוטין) לבערך 40% (חילונים). בשני המקרים, זו הקבוצה הגדולה ביותר של יהודים על פי הגדרה עצמית על סולם הדתיות.
מה מספרים לנו החילונים הללו? קודם כל, שהם לא אוהבים את הרבנות. אפשר לראות את הפער הגדול מאוד בין מי שרוצים חתונה במסגרת הרבנות, לבין מי שרוצים חתונה יהודית שאינה במסגרת הרבנות. אבל… כאן צריך לשים סימן אזהרה: האם מה שהמשיבים אמרו כאן נוגע לחתונה יהודית שמתקיימת פיזית ברבנות, או לחתונה שמתקיימת במקום אחר, אבל עדיין באמצעות רב המאושר על ידי הרבנות? קשה לדעת.
נוסח השאלה שאנחנו מציגים כאן לא מאפשר לדעת בוודאות אם כולם הבינו את השאלה כמו שהתכוונו שיבינו אותה. אז למה בחרנו בנוסח הזה? האמת היא שאנחנו בוחנים כמה נוסחים, כדי לבחון את ההבדלים ביניהם (אם תיכנסו להשיב עכשיו, כנראה שתמצאו נוסח קצת אחר).
ובכל זאת, שווה להביט בהבדל בין השיעור המאוד קטן שאומרים "רבנות" לבין השיעור ההרבה־יותר־גדול שאומרים "חתונה יהודית לא ברבנות".
נדמה שיש כאן עדות לעוצמת ההתנגדות שמעוררת המילה "רבנות". אחרי שננתח גם גרסאות אחרות של השאלה, נוכל לדעת בצורה יותר ברורה. ובכל מקרה, גם אם אתם לא בטוחים בזה, וסבורים שכל מי שאמרו "רבנות" או "יהודית" התכוונו בשני המקרים לחתונה יהודית שמוכרת על ידי הרבנות, יש לכם סיבה להתרשם מהנתונים.
כך, משום שאפילו כאשר מצרפים את כל מי שרוצים חתונה יהודית כלשהי מקרב החילונים בישראל, מגלים שהשיעור הוא, איך לומר, לא גבוה. מחצית מהחילונים היו בוחרים חתונה אזרחית (36%) או חיים ללא חתונה (14%). מה"חילונים לחלוטין" מדובר כבר על כמעט שישה מעשרה שהיו בוחרים חתונה אזרחית (43%) או בלי חתונה (16%). זאת בעצם הכותרת: יותר ממחצית החילונים בישראל לא רוצים חתונה יהודית.
נוסיף עליה עוד נדבך: הפער בעניין הזה בין "חילונים" לבין "מסורתיים לא דתיים" גדול מאוד. וגם הפער בין "חילונים לחלוטין" לבין "חילונים קצת מסורתיים" גדול מאוד. בענייני נישואים, הקבוצה החילונית ביותר היא קטגוריה (גדולה) כשלעצמה. מקרב ה"חילונים קצת מסורתיים" וה"מסורתיים לא דתיים", שיעור קטן יחסית (חמישית או פחות) היו בוחרים בחתונה לא יהודית.
למה החילונים לא רוצים חתונה יהודית? שאלה טובה. אפשר להמשיך אותה בשאלה נוספת: האם "לא חתונה יהודית" בהכרח אומר גם לא סממנים יהודיים בחתונה? כלומר, האם לא חתונה יהודית, אבל כן חופה, טבעת, שבירת כוס או שלא חתונה יהודית ולא חתונה עם סממנים יהודיים? לא שאלנו, ובהזדמנות אחרת שווה לשאול כי יש לזה משמעות.
בכל מקרה, למה החילונים לא רוצים חתונה יהודית? אולי משום שהם מבינים חתונה "יהודית" כחתונה שיש לה הקשר של רבנות, והם לא אוהבים הקשרים של רבנות. אולי משום שעצם ההקשר של "יהודית" כבר לא נוח להם, מסיבה פוליטית או חברתית או תרבותית. כך או כך, זה נתון משמעותי. וגם אם נביא בחשבון שאחרי איסוף של שאלונים נוספים ולאחר שקלול מדוקדק הוא קצת ישתנה, עדיין יהיה מדובר בנתון משמעותי. כמובן, המסקנות שתסיקו ממנו לא יהיו בהכרח דומות.
חלק יאמרו: אסון – צריך להדק את הפיקוח, כך שרק נישואים באישור הרבנות יתפסו, אחרת הסוס (החילוני) יברח לנו מהאורווה (של נישואים שאנחנו, הישראלים המסורתיים־דתיים, רוצים לסגור). אחרים יאמרו: אסון – תראו למה מביא אותנו הממסד הדתי. בגללו, לא רק שיהודים מתרחקים מרבנות, הם מתרחקים מיהדות. עובדה, המוני חילונים מעדיפים לא לקיים חתונה יהודית בכלל.
אחרים יאמרו: מה הבעיה – חתונה היא עניין אישי של כל אחת ואחד, וזה לא עניינכם איזו חתונה אנחנו רוצים. עוד אחרים יאמרו – הדרך לפיצול עם ישראל סלולה. עוד מעט לא יהיה מנוס מרשימות של מותרי ופסולי חיתון גם של יהודים במדינת ישראל. עוד אחרים יוסיפו ויאמרו – צריך לפתוח בקמפיין נמרץ לעידוד חתונות ברבנות. אחרים־אחרים יאמרו בחזרה – לא, מה שצריך זה קמפיין נמרץ לעידוד חתונות יהודיות (אבל לא בהכרח ברבנות).
בקיצור, הנתונים הם נתונים. המסקנות הן מסקנות. אין קשר ישיר שמוביל מנתון מסוים למסקנה אחידה. הנתונים לא פותרים את הדילמה או הוויכוח או האתגר. הם בסך הכל מצע לניהול של ויכוח, ולחשיבה על דרכים להתמודדות עם אתגר. מהו האתגר? גם על זה אפשר כמובן להתווכח, אבל ננסה הצעה מהשרוול: האתגר הוא מדינה שמצד אחד יש בה קבוצות גדולות ששואפות לחזק את הביטוי של יהדותה, ומצד שני שחלק משמעותי מאוד מאוכלוסייתה מבקש שטקס מרכזי בחייו יהיה טקס שאיננו "יהודי". זה אתגר חברתי, זה אתגר זהותי, זה אתגר רעיוני. אנחנו די רחוקים מהתמודדות איתו.
זוהר על העץ
מי שהוכיח השבוע עד כמה אנחנו רחוקים מהתמודדות עם האתגר שהוזכר כאן הוא שר בממשלת ישראל. לפעמים גם שרי ממשלה כמותו הם סתם חפיפניקים. מחליטים לעשות משהו בלי לבדוק בצורה מסודרת, בלי לחשוב על ההשלכות, בלי לעצור ולנשום לפני שמשגרים הודעה לעיתונות. נדמה שזה מה שקרה לשר התרבות מיקי זוהר. אחרי 24 שעות שינה את הטון. אמר שהייתה אי־הבנה ובפועל נדמה היה שהוא יורד מהעץ. אחר כך התברר שאולי בכל זאת לא. או כן. מה יקרה ל"שבת ישראלית" עוד קשה לדעת. מה שבטוח זה שמהלך מתוכנן, מסודר ומובן לא היה כאן.
ובכל זאת שאלה מעניינת נותרה תלויה באוויר: למה עשה את מה שעשה? למה התכוון – ההכחשות של זוהר לא בדיוק משכנעות – לקצץ את כנפיו של המיזם "שבת ישראלית"? נציע שלוש הצעות. ראשונה – הוא חושב שבוחרי הליכוד אינם צרכני תרבות, ולכן הוא פוגע בעיקר במצביעים של מפלגות אחרות. זה כנראה נכון במידת מה. בוחרי הליכוד הולכים למוזיאונים פחות מבוחרי יש עתיד. ומצד שני, שבת ישראלית היא לא רק מוזיאונים, אלא עוד כל מיני דברים, שיש הרבה מאוד מבוחריו של זוהר שנהנים מהם. בכל מקרה, זה קצת עצוב לראות שר תרבות שלא כל כך אוהב תרבות.
שנייה – הוא חושב שזה מה שהדתיים בקואליציה מצפים שיעשה. לא בטוח שהוא צודק. שהרי מי שסגרו לו את האתר הארכיאולוגי לא בהכרח ילך במקום זה לבית כנסת. הוא ילך לים או יעשה מנגל על המרפסת. מיזם "שבת ישראלית" סיפק לישראלים שאינם שומרי שבת אלטרנטיבה שמנהיגים דתיים צריכים לשמוח בה. הוא לא יהפוך אף שומר שבת למחלל שבת, וגם לא אף מחלל שבת לשומר שבת.
שלישית – זוהר רצה לעצבן. קודם כל לבטל את מה שעשה קודמו, במסגרת "כל מה שעשו לפניי היה גרוע, גם אם היה טוב". וגם במסגרת "כל מה שמשרת בעיקר בוחרים של אחרים צריך לבטל כי אם הם מפגינים נגד הממשלה לא מגיע להם לקבל צ'ופרים". אפשר כבר לומר שהמשימה הזאת עלתה יפה. זוהר באמת הצליח לעצבן, ובכך מן הסתם סייע לתדלק את המחאה נגד הממשלה. חיפשתם הוכחה שזו ממשלה של קיצונים? הנה היא כאן. אפילו מוזיאון שפתוח בשבת זה יותר מדי להם.
דבר אחד הוא בטח לא רצה: לצאת קצת טמבל. העובדה שיצא קצת טמבל רעה לזוהר וטובה לציבור. אולי בזכותו השר הבא ייזהר קצת יותר, יחשוב עוד חצי דקה, לפני שישגר את ההודעה על שינוי צפוי במדיניות משרדו.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, וכן בנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המכון לדמוקרטיה, המכון למדיניות העם היהודי וגאלופ.
[email protected]