מגזימים, מפריזים, מנפחים. הכוונה לדוחו"ת על הגידול בגילויי אנטישמיות בעולם ובארצות הברית. דוחו"ת שבעקבות יום השואה הבינלאומי התפרסמו בימים האחרונים בהבלטה והרחבה באמצעי התקשורת בישראל. ההגזמה באה לידי ביטוי במיוחד לדעתי בפרשנויות, בהערכות ובמסקנות שמסכמות באופן מודגש את הדוחו"ת האלו. זה לא נעים וגם חוצפה להטיל ספיקות בנתונים על ממדי האנטישמיות שעליהם מתבססים הכותבים. נתונים שהושגו בסקרים, שקיימו ארגונים ומוסדות, בהשקעות ומאמצים.
אבל מול הנתונים קיימת מציאות יומיומית, שצריך להיות מודע לקיומה ומי שלא רק מודע לה, אלא חי בתוכה, מרגיש ופוגש אותה, מבחינת "בתוך עמי אני יושב" לא יכול להשתחרר מספיקות והרהורי הסתייגות מנכונות ואמתיות של הנתונים. גל הפרסומים של דוחו"ת על הגידול בתקריות וגילויי אנטישמיות, במיוחד אלו המתמקדים במגיפה הזאת בארה"ב, גם מעוררים הרגשה כאילו שהארגונים שיזמו את הסקרים וטרחו כל כך לחשיפתם התקשורתית גילו פתאום ורק עכשיו את קיומה של הצרה-הצרורה ששמה אנטישמיות. זאת מגיפה שתמיד הייתה וגם תישאר.
כמו בכל מגיפה, גם האנטישמיות עוברת תמורות, מנוכחות שולית לגיחה הרסנית למרכז, מתקריות בודדות להתפרצות של תקריות. אין ספק וברור שבשנים האחרונות, האנטישמיות הרימה ראשה, זקפה את קומתה המכוערת, ניפחה שרירים והכי גרוע ומסוכן - חדרה למרכז הזירה החברתית.
זה נכון ומורגש במיוחד בארה"ב. עוד נשוב לדון בגורמים ובסיבות לכך קודם אני מבקש לחלוק ולערער על הפרשנויות והמסקנות, שפורסמו באחרונה תחת כותרות בוטות, שנקראות כמו סכנה ואיום לחיי היומיום של יהודי הקהילה בארה'ב. "ילדים בניו יורק ובטורונטו פוחדים לצאת לרחוב עם כיסוי ראש", זעקה כותרת של דו"ח על הגידול באנטישמיות שפרסם לפני שבועות אחדים ארגון יהודי ידוע בארה"ב. זאת לא רק הגזמה. זה פשוט לא נכון. אני מכיר מקרוב והייתי עד ראיה ושמיעה לאירועים מיוחדים שמתקיימים בקהילה היהודית בניו יורק, במיוחד במיגזר החרדי-חסידי, שמיועדים במיוחד לבני נוער, אירועים שמשתתפים בהם מאות ילדים ונערים צעירים, לא מעטים מהם עם ציציות ופיאות בחוץ שצועדים לאירועים ומהם הביתה ולא ידוע על מקרה אחד שילד הותקף פיזית או היה יעד לגידופים.
אני מקיים קשרים הדוקים עם רבנים, מחנכים ועסקנים קהילתיים בניו יורק. לא שמעתי מהם אף פעם תלונה על מקרה של ילד או ילדה שחזותם החיצונית מעידה על יהדותם או על שייכותם למגזר החרדי - חסידי. בכלל, המסקנות המתלוות לדוחו"ת על הגידול באנטישמיות בארה"ב שיהודים ויהודיות פוחדים לצאת לרחוב בזהות שחושפת את יהדותם הן מוגזמות באופן פראי.
הרכבות התחתיות בקווים בין ברוקלין, קווינס וברונקס למנהטן מלאות כל בוקר וערב באלפי יהודים חרדים וחסידים שנוסעים למקומות עבודה במנהטן. רבים מהם מגודלי זקן ופיאות, לא מעטים מנצלים את שעת הנסיעה לעיון בספרי קודש. לא ידוע, לא מדווח, לא נידון אף מקרה אחד, אף תקרית אחת של ניסיון פגיעה בנוסעים אלו. אין דבר כזה פחד לצאת לרשות הרבים, להתהלך ברחובות בזהות חיצונית שמעידה על מוצא יהודי או חרדי. הפחד הזה קיים רק בדוחו"ת על הגידול בגילויי אנטישמיות.
בבתי החולים במדינת ניו יורק מהם הידועים כבתי חולים יוקרתיים, עובדים היום הרבה רופאים חובשי כיפות במספרים שלא היו ידועים לפני שנים. (הם מטפלים גם ביהודים לא דתיים וגם בסינים, פורטוריקנים ושחורים).
דו"ח מטעם ההסתדרות הציונית שפורסם בשבוע שעבר הוכתר בהצהרה של יו"ר הארגון יעקב חגואל, "העשור הקשה מאז השואה. אנחנו נמצאים בבעיה אמיתית". בעשור האחרון היו עליות בשיעורי גילויי האנטישמיות בארה"ב. בראשית שנות ה-70 של המאה שעברה, בעקבות חרם הנפט, נרשמה עליה משמעותית בגילויי אנטישמיות בארה"ב. התפרצות מגיפת הקורונה לפני שלוש שנים, גרמה לגידול משמעותי בגילויי איבה נגד יהודים. "הבעיה האמיתית" קיימת מאז ומתמיד.
אברהם פוקסמן, מי שעמד בראש הליגה נגד השמצה כמעט יובל שנים, אומר ונחשב כבר סמכא בעל מוניטין עולמיים בנושא האנטישמיות אומר, "אנטישמיות תמיד הייתה באמריקה ותמיד תהיה. היא תמיד פעלה אבל בהחבא, במסתורים, גורמים גזעניים קיצוניים פעלו אבל מחורים שחורים. בשנים האחרונות האנטישמיות חדרה למרכז". פוקסמן תולה את האשם לכך על הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שבהתבטאויות גזעניות נגד מיעוטים, נגד מהגרים, נגד זרים, עודד גורמים גזעניים קיצונים להרים ראש, לצאת מהמחבואים, לחדור למרכז ולהפוך את האנטישמיות כמעט לאופנה.
אחד הגורמים המרכזיים שעודדו, חיזקו את האנטישמיות ומזינים את נוכחותה בארה"ב הן הרשתות החברתיות. גורם חדש שלא היה קיים בעבר. בני אדם יושבים כלואים בבתיהם, מדוכאים וזועמים על עוניים ומצבם הכלכלי הקשה ומוציאים את תסכוליהם בהצהרות. בהתבטאויות של שנאה, של גידופים וריחוק נגד כל מי שנראה להם שונה מהם, זר לאורח חייהם. ויהודים הם בדיוק מה שרבים ממשתמשי הרשתות החברתיות אוהבים לגדף, להצביע כאשמים בצרותיהם. הרשתות הפכו בארה'ב לתופעה מסוכנת, הרסנית שלא נראה לה פתרון פרקטי. לדברי מומחים, הרשתות החברתיות אשמות ביצירת והתפשטות האלימות בארה"ב. תופעה מצמררת שמתבטאת בתקריות ירי של יחידים שיורים לתוך קהלים ורוצחים בדם קר בני אדם. שלוש תקריות ירי כאלו שגרמו לרצח של אזרחים אירעו בשוע שעבר בארה"ב.
הדוחו"ת על הגידול באנטישמיות בארה"ב כוללים נתונים ועובדות על ביטויי אנטישמיות בקמפוסים בארה"ב. בכנס של ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית שהתקיים בשבוע שעבר באוסטין טקסס, סיפרו והעידו שליחים ושליחות ישראליים שפועלים בקמפוסים על מקרים רבים של סטודנטים וסטודנטיות יהודים שנחשפו לגילויי אנטישמיות וסובלים מגידופים ופגיעות במיוחד מצד סטודנטים פלשתינים. האמת היא, שגם ביטויי אנטישמיות בקמפוסים אינם תופעה חדשה. היא קיימת ובועטת שנים רבות.
אבל שוב, התופעה המגונה הזאת הייתה קיימת, גם באוניברסיטאות יוקרתיות, העיבה על חייהם של סטודנטים וסטודנטיות יהודים. אבל שוב, בהחבא, בשולי השוליים. מי שחיזק ומזין אותה הם הסטודנטים הפלשתינים, שרואים את עצמם כנציגי העם הפלשתיני שבעיניהם הוא מדוכא וזקוק לביטויי אהדה שמבחינתם הנכון והיעיל בהם הוא הפגנת שנאה ליהודים ויהודיות שנמצאים בסביבתם בקמפוס, שיהדותם מייצגת את ישראל.
ההתנהלות החוליגנית של הפלסטינים בקמפוסים אינה תופעה אנטישמית, גם לא אנטי ציונית. זו אלימות לשם אלימות. הם מנצלים את חופש הביטוי והדיבור שאין בשום מדינה ערבית כדי להפגין את האלימות שבהם.
האנטישמיות בארה"ב היא בעיה אמיתית. יותר מזה, צרה נוכחת ומעיקה, שאיננה מתכוננת להיעלם. אבל בשום אופן איננה סכנה או איום על קיום הקהילה היהודית בארה"ב. גם ואפילו לא על מנהגים ונוהגים חיצוניים החושפים את יהדות שומרם. אין לי נתונים ומספרים לבסס את המסקנה, הקביעה הזאת. אבל היא איננה מבוססת על פרשנות והערכות. המציאות היא ההוכחה לקיומה ולאמיתותה. המציאות היא, קהילה יהודית פורחת, משגשגת, רובה הגדול מבוסס כלכלית, היהודים הם סיפור הצלחה בכל מקצוע או עיסוק ותחום שבחרו לעסוק בהם. במיוחד האויב הגדול ההיסטורי של האנטישמים, המיגזר החרדי-חסידי בקהילה בארה"ב גדל ומשגשג כמותית. בסך הכך האנטישמיות בארה"ב היא כישלון חרוץ. המאבק נגד האנטישמיות צריך וחייב להתרכז ולהתמקד במאמצים לשמור אותו ככישלון.