מדוע דנה זרמון הפכה ללעג ברשת? זרמון, לפי ויקיפדיה היא: "יוצרת תוכן ואשת עסקים בתחומי הלייף סטייל והאופנה, דוגמנית ומנחה ישראלית". בימים אלה היא גם משתתפת כפאנליסטית אצל ניב רסקין. כשהייתה בהופעה של קולדפליי בלונדון, עם קהל של 100 אלף איש, בעלה אמר לה: "את קולטת שהם בקושי חמישית מכמות העוקבים שלך באינסטגרם?". את הציטוט הזה היא סיפרה בכתבה במאקו. הוא התפעל מרעייתו, והיא נתנה פומבי להתפעלות שלו ממנה.
לזרמון יש כמעט 600 אלף עוקבים. היא נחשבת לאחת מאושיות האינסטגרם הגדולות במדינה. בספרי דברי הימים של הרשתות החברתיות היא תירשם כחלוצה שפעלה והצליחה בתחום, עוד לפני מעיין אדם, אדל בספלוב ועוד. מבחינה מספרית הבעל צדק. אבל מבעד להשוואה הכמותית, חלחלה גם השוואה נוספת, מעניינת יותר מבחינה תרבותית. כלומר, עצם זה שמישהו יכול להגיד באותה נשימה קולדפליי עם אושיית רשת מקומית, פופולרית ככל שתהיה, כמו דנה זרמון, היא תמוהה, גם אם הוא בעלה.
הפער הזה בין ההשפעה התרבותית של להקת הרוק הבריטית, שהצליחה להגיע ללבבות השבורים של דור שלם, לעומת הלוק היומי של זרמון, שמדגימה לעיני מצלמת האייפון שלה איזה ג'ינס תלבש היום - לא נותן מנוח. הכישרון המופתי של כריס מרטין הכותב, המלחין, הפסנתרן והסולן של קולדפליי, שהפך אותה לאחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים ומצליח להביא לוומבלי 100 אלף איש שמשלמים עבור כרטיס כניסה להופעה של הלהקה, רק כדי לשמוע ולראות אותה מקרוב, לעומת עוקבים וירטואליים שכל מה שנדרש מהם הוא ללחוץ על כפתור באינסטגרם, הוא מהמם ממש.
זה רגע קטן שמקפל בתוכו את ההבדל העצום בין העולם הישן, שבו ידענו מי מפורסם ומי לא, מה טוב ומה אינו, והבחנו בין יצירת אומנות לבין שגרה יומיומית - לעומת העולם החדש, שבו אין הבדל בין כלום לשום דבר, כי אין רע ואין ירוד, ובעצם הכל טוב והכל ראוי. וכל ביקורת תבוטל בתואנה שזה מרמור של קנאים בלתי מפרגנים.
גם עלייתה של המילה "פרגון" וקריסת משמעותה של המילה "גאונות" היא תולדה של התקופה. בעבר הפרגון היה שמור למצב שבו מחמיאים לאדם על כישרונו או תובנותיו, ואילו עכשיו אנחנו מצווים לפרגן לכולם כל הזמן, על כל דבר. ובד בבד, כל עניין שטותי וסתמי יכול להיחשב לגאוני, למשל הקריאה "בואו פלאפל" יכולה להיענות בהתלהבות של "וואי, איזו יציאה גאונית, אחי". "שיח ההרמות" שולט, ומי שלא נוטל בו חלק ימודר וצפוי לקבל ריקושטים שליליים של "למה באת להוריד?", "תרים לה, היא עובדת קשה", "תפרגן לו קצת, מה יש?". יש בזה משהו יפה ורדוד, מקסים ובינוני, מחבק ונחות.
אושיות הרשת המרכזיות והפופולריות ביותר הן נשים. יש בזה תיקון עוול שהיה כמעט מוסדי. אחרי שנים ארוכות של אפליה, כיום כל אישה יכולה לנפץ את תקרת זכוכית הלייקים והעוקבים, ובעיקר העוקבות, ולהפוך לכוכבת רשת. התוכן האינפלואנסרי (משפיעני) עוסק ברובו בקוסמטיקה, מוצרי שיער, נעליים, לבוש, מחטבים, איפור ומוצרי טיפוח ובחיי היומיום, בית, ילדים, משפחה.
באופן פרדוקסלי, המשפיענית הפוסט־מודרנית חוזרת להתעסק בתפקידים שמהם האישה המודרנית ניסתה לברוח. היעד שלה היה לפתח קריירה מחוץ לבית, להגשים את עצמה בעיסוק עצמאי בעולם האמיתי, אך גם שם היא נתקלה, בדרך כלל, בבוס גבר. אבל היום היא יכולה להרוויח הרבה יותר עוצמה, כוח וכסף בלי לצאת את ביתה.
בעולמן של המשפיעניות לא די בכך שאין מקום לביקורת - גם אין מקום לאף אחד אחר פרט לעצמן. הן עסוקות בחייהן, בהעדפותיהן, בימי הולדת מוגזמים שהן עורכות לעצמן ובהתחשבנות ילדותית עם מי שלא הגיעה. הן מתות על העוקבות שלהן אבל בעיקר על עצמן. לראיה, גם כשדנה זרמון מוקפת בעשרות אלפי אנשים, בהופעת רוק ענקית, היא מצליחה לראות רק את עצמה ואת בעלה, שגם הוא רק רואה רק אותה ואת מספר העוקבים שלה.
מדובר בחדר מראות סגור במין בועה אסקפיסטית מפוצצת בכסף, שממנה נהנות מספר מצומצם של נשים חזקות וחדשות, שלא ייתנו לאף אחד מאיתנו להוריד להן, או להגיד להן: נשמה, תוציאי רגע את הראש מהחלון, ותגלי שיש חיים גם מעבר לקוד קופון.