היא מנכשת עשבים קטנים ומסדרת פרחים צבעוניים בתוך אגרטלי פח לבנים. אני מומחה קטן מאוד לעולם הצומח, אבל צבעונים אני עוד יודע לזהות. הזן השני היה כמדומני נוריות. שפע של צבע בניגוד מוחלט ליום האפור שעוטף אותנו. שפע הגוונים שבו צבעה את חיי. רגע, מוטב שאעצור לרגע כדי להקדים ולומר שהפעם, חברים, נדבר על נושא שירומם את רוחנו לקראת סוף השבוע: המוות.
בפרפרזה על האמרה הנפלאה, שלפיה להתבגר פירושו שלעולם לא תוכל לשוב עוד הביתה, אנסח אחת משלי, פחות שנונה, אך ברוח הדיגיטציה שאופפת אותנו: להתבגר פירושו שרשימת אנשי הקשר שלך מתמלאת באנשים שלעולם כבר לא תוכל להתקשר אליהם.
לא מזמן, כשהחלפתי את מכשיר הטלפון שלי, או שמא מוטב לומר שדרגתי, גיליתי בו מספרים שלעולם כבר לא אשתמש בהם. אני לא מדבר על “דוד חשמלאי", שגם אם תחברו אותי לאלקטרודות לא אוכל להיזכר באילו נסיבות נזקקתי לשירותיו. אני גם לא מתכוון ל"שירה מהיח"צ" או ל“קובי מורה לנהיגה", שכן כל אלה, ייבדלו לחיים ארוכים, עדיין עמנו - והמקום היחיד שממנו נמחקו הוא מזיכרוני, כלומר זה שמשתרע בחלל שבין שתי אוזניי ולא צרוב בעזר הטכנולוגי שמונח לרוב בכיסי.
אני מדבר על ג' או נ', שאותם הכריע הסרטן; על ע', דווקא הוא מכולם, שלבו קרס במפתיע; ועל י', שהמראה האחרון בחייו היה זה של פגוש הרכב שפגע בו. כולם נסתלקו מעמנו כשהספרה 4 רשומה בטור העשרות למניין שנותיהם, ועוד לא מניתי קרובי משפחה מבוגרים שהלכו בדרך כל בשר.
כשאתה צעיר, שם ומספר שלא יענו עוד לעולם הם בגדר קוריוז. בעשור הבא נוספים אליו בני הדור הקודם שמתחילים להיאסף אל אבותיהם - וכך הלאה, עד שמבט חטוף בפנקס הטלפונים של אמי, שתחגוג בחודש הבא (ובלי טלפון נייד) את יום הולדתה ה־94, מגלה שהאנשים החיים בו הפכו למיעוט בסכנת הכחדה: על כל שם ומספר של מי שמסוגל עדיין לענות, יש בין חמישה לעשרה כאלה שמוטב לנסות לתקשר איתם, לכל היותר, בעזרת לוח עם אותיות ומספרים וכוס (אם אתם בעניין).
בחזרה אל “נערת הפרחים" שלי, שעמלה עתה על ניכוש עשבים קטנים שצמחו בשולי החלקה. אני מאמין קטן מאוד בדברים שאין הוכחות ממשיות לקיומם, לכן אתמקד רק בעובדות שאין עליהן עוררין: היום השלישי של חודש פברואר (3.2) הוא יום פטירתם של אבותינו. שלי לפני 13 שנים, שלה - כחלוף עשור בדיוק. עד כמה בדיוק? ובכן, הם דייקו את המועד אפילו לאותה השעה: שלוש אחר הצהריים.
קטונתי מלדעת אם יש חיים לאחר המוות, אבל אם יש משהו כזה, אז סבא מנחם וסבא שלמה, כפי שנקראו בידי ילדינו, יושבים להם בפאב עדן, חולקים בקבוק יין (שאותו שניהם אהבו) ומביטים בהנאה בחוט האחרון שקשרו בחייהם ובמותם, זה שבינה לביני.
“אביך היה עץ זית", אמרה לי עת הסתלק מאיתנו באקזיט מרשים ומפתיע, כמה ימים לפני יום הולדתו ה־85. מבלי שתפרש, ידעתי שהתכוונה לכך ששורשיו, “צבר" מודל 1925, היו נטועים כה עמוק באדמת הארץ, עד שרגליו המגוידות נראו אך כהמשך טבעי שלהם.
“ימלאו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה", ציטטתי אני את מילותיו של יורם טהרלב, עת ספדתי לאביה: טייל מושבע בחייו, שגם בעידן של תוכנות ניווט היה רוכן בשקידה על מפות טופוגרפיות, כדי שלא יטעה חלילה במסלול שאליו יקיץ עם שחר.
מנהגי האבלות שלנו שונים. היא מדליקה נרות ומפזרת פרחים, בעוד אני מזכיר את מתיי בעיקר במחשבות. מעולם לא אמרתי קדיש על מתיי, ואני אפילו לא עונה בקול, כמנהג המקום: “אמן, יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעלמי עלמיא", אחרי שאומר הקדיש קורא: “בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן". אני אוהב להכיר כל מילה, אבל לא מסוגל להאמין. גם כאשר אני משלים מניין, איני עושה זאת כמצווה שהיא בין אדם למקום אלא כמעשה הראוי בין אדם לחברו.
תם הטקס
היא ממשיכה לקרובי משפחתה שטמונים באותו בית עלמין, במושבה, שהייתה פעם קטנה, בין עמק חפר לחוף הכרמל, ואני מנצל את העובדה שהיכרותי עמם הייתה רופפת ומשוטט לי קצת בין המצבות. בראשי מתנגן הבלוז הכנעני שכתב אהוד בנאי לזכרו של מאיר אריאל: “שלוות עולמים, פרדס חנה כרכור", ועיניי סוקרות את המצבות - מאלה של קורבנות האנופלס, בנות יותר מ־100, ועד למצבות עם כיתוב מעודכן יותר.
בעיקר תופסת את עיניי אחת שעליה הונחו שתי כוסות צ'ייסר ונחקק בשיש: “יא־מאס! אוהבות, הבנות". אשרי האיש שזהו קברו, אני ממלמל בלי קול. הנה לכם תפילה כלבבי. היא שבה מהגושים והחלקות שאליהן הלכה. בצהריים היא תאמר לי: “תודה שבאת איתי", ואני אחשוב רק שמעולם לא אהבתי כמו ברגע הזה.