אתם מכירים את התחושה שלפעמים בא לכם להיעלם, לא לתקשר עם הסובבים, להסתובב ברחובות ולא לתהות מי מחפש אותי, מה הוא רוצה ומה היה הבום שנשמע לפני כמה דקות? פתאום הבנתי שבני הדור שלי הם האחרונים שעוד הספיקו להכיר את תחושת ההיעלמות. חירות אמיתית, ואפילו בלי לטוס לאי בודד. 

הדור שהגיע אחרי כבר לא מכיר את ההרגשה שאי אפשר למצוא אותך. הם אולי זוכרים זאת מהתקופה שבה לא היה אינטרנט אלחוטי בטיסות, אני זוכרת זאת מהתקופה שבה לא היו טלפונים סלולריים ואינטרנט קפה עלה הון תועפות. הייתי מתחברת אליו פעמיים בשבוע ממקום מפוקפק בדיזנגוף, ששילב גם הימורים, רק כדי שאוכל לשלוח למערכת שעבדתי בה כתבות. יש לי חברות ששומעות את זה ולא מאמינות שזה אמיתי.
פעם נעלמתי בתל אביב. בדיוק עזבתי את בית ההורים, לא היה לי סלולרי וחיכיתי שבוע כדי שבזק יחברו אותי לקו שמספרו היה 5225270 (שידור חוזר, נא לא להתקשר). עד היום אני זוכרת את המספר. מי לעזאזל זוכר היום מספרי טלפון? 

במשך כמה ימים הייתי מנותקת מאדם. צועדת לאורך רחוב גורדון, מדיזנגוף עד הים, הלוך ושוב. מרגישה כמעט כמו בטיול אחרי צבא שמעולם לא עשיתי. מנותקת בעיר שאומנם לא הייתה זרה לי, אבל הייתי צריכה לקחת בה אחריות לבד, בלי להכיר איש. הטלפון הציבורי היחיד ליד כיכר דיזנגוף היה מטונף ועם ריח של אלכוהול. זה היה אז הגיוני שלוקח כמה ימים עד שבזק יחברו אותך לקו טלפון, הגיוני לא לראות אנשים במשך שבוע, כי לא הייתה דרך ליצור איתם קשר.  

יש תחושת חירות בלתי מוסברת כשאיש לא יכול למצוא אותך. לא לשאול איפה את, ומה את עושה, ומה זה הרעש הזה של הילדים ברקע. לפעמים פייסבוק מקפיץ לי תזכורות מפעם של חברים שכתבו לי על הקיר “איפה את, נעלמת". שם החל הסוף שלנו. תום עידן החירות.

כילדה, שנאתי לדבר עם זרים בטלפון. סוג של שילוב בין חרדה לביישנות. בכל פעם שהייתי מתקשרת לחברה הכי טובה שלי ואמא שלה הייתה עונה, הייתי מנתקת. מתקשרת שוב ושוב עד שהחברה הייתה עונה בעצמה. אחר כך המציאו את כוכבית 42 ושיחה מזוהה. אנשים התחילו להיות אובססיביים לגבי זה ורצו לדעת מי מתקשר אליהם, ונאלצתי להתמודד עם חרדת התקשורת שלי, ואז הפכתי לעיתונאית והבעיה נפתרה. 
אבל מסתובב בינינו דור שלא מכיר את ההרגשה של להתקשר בחרדה למספר שכל כך הרבה אנשים יכולים לענות לו. שלא לדבר על הבחורים שהתקשרו אליי והיו מנתקים אם מישהו מההורים שלי היה עונה.

לפעמים, כשהייתי משחקת בגינה מאחורי הבית שגדלתי בו, היינו מתעכבים והיה יורד החושך. ואז האמהות של כולנו היו יוצאות מהחלונות וקוראות לנו לחזור הביתה. מצחיק שגדל פה דור של ילדים שלא קראו להם מעולם מהחלון לעלות הביתה. לאחרונה האחיין שלי החזיק שפופרת של טלפון קווי ותהה איך לעזאזל מנתקים בדבר הזה שיחה. אני מבינה שלעולם לא אצליח להסביר לו כמה מתסכל היה להסתובב חודשים ארוכים עם קטע משיר שאת לא זוכרת מה שמו ולא יכולה לאתר אותו, עד שבמקרה שמעתי אותו מתנגן ברדיו באוטובוס ורצתי לנהג כדי לתפוס בדל מילה. ואז לא שמעתי אותו שוב במשך שנה.

מפתיעה אותי הקלות הבלתי נסבלת של חיים בבניין שכולו זכוכית. השבוע מישהו כתב לי בהודעה פרטית באחת הרשתות, “ממך ציפיתי ליותר". מדובר באדם שלא ראיתי מעולם, אבל בתגובה למשהו שכתבתי הוא טרח לומר לי משהו שמעולם לא שמעתי, מאף אחד. אף אחד לא מצפה ממני לשום דבר אף פעם, אבל הוא, הזר המוחלט, ציפה ממני ליותר. יש אי־שם, מישהו שצופה עלייך. 

סביר שאותו אדם לא יגיד “ציפיתי ממך ליותר" לחברה שלו, לאמא שלו או לחבר הכי טוב שלו. ואם כבר, אני צריכה לומר “ציפיתי ממך ליותר" לאנושות, שעושה תמיד את ההפך ממה שמצפים ממנה. נותנים לה משאבי טבע וטכנולוגיה שתשדרג את איכות החיים שלה, אבל היא הופכת אותם לכלי שליטה. 

הטלפון הפך לבן זוג נרקיסיסט, שלא רואה דבר מלבד עצמו. זה שיודע שלא משנה כמה ננסה להיפטר ממנו, הוא יישב לנו על הווריד עד המוות. “אה, את קוראת ספר? אשלח לך הודעת פוש. שומעת מוזיקה מתקליט? הגזמת, הנה תראי מייל חדש נכנס. רגע, את לא זוכרת איך קוראים לשחקן ההוא? מחקתי לך את המוח כדי שתהיי תלויה כל החיים בגוגל. נו תכבי אותי, נראה אותך. לעולם לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי".