העליות הראשונות לארץ ישראל נחשבות לעליות הכי "אידיאליסטיות", הכי "ציוניות" (גם אם העלייה הראשונה הקדימה את הציונות של בנימין זאב הרצל). רוב העולים לא היו פליטי פוגרומים אלא באו לתקן את מצבו של העם היהודי המפוזר בשבעים גלויות.
גם כשיצאו מתחת עולו של הצאר הם לא היגרו למדינות רווחה דמוקרטיות במערב ולא חיפשו עושר, אלא תיקון עולם ותיקון מצבו של העם היהודי. הם בחרו בחיי מחסור, בעבודת פרך, בקדחת וברעב כדי להגשים את חלומם במולדת היהודים.
כך הוקם בארץ ישראל לפני מאה שנים "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור". חלוצים סוציאליסטים שהונעו בכוח רעיונות סוציאליסטיים וציוניים־לאומיים, הקימו קומונות שיתופיות ועבדו בחציבה, בסלילת כבישים ובבניין בכל רחבי הארץ. בין ראשי הגדוד נמנו אנשי העלייה השנייה, מקימי ארגון השומר מניה וישראל שוחט, יצחק שדה והחלוץ מהעלייה השלישית מנחם אלקינד.
תחילה הם ראו עצמם נתונים למרות ההסתדרות בהנהגתו של דוד בן־גוריון, אך במהרה נתגלעו מחלוקות אידיאולוגיות, וגדוד העבודה החל להתחרות על הנהגת ציבור הפועלים בארץ ישראל. אנשי השומר בגדוד, מניה וישראל שוחט, גם הקימו מחתרת בתוך הגדוד, "הקיבוץ החשאי", ובן־גוריון ראה בפעילותם סכנה לשלטונו ולשלום היישוב כולו.
המצב הכלכלי הקשה, האבטלה, הרעב וחילוקי הדעות האידיאולוגיים הביאו בתוך שנים אחדות לפילוג בגדוד - בין אנשי העלייה השנייה והשלישית לבין אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד - וכבר אז הוגדר הפילוג כמחלוקת בין "שמאל" ו"ימין". אחד ממנהיגיו הכריזמטיים והדומיננטיים של האגף השמאלי־רדיקלי של הגדוד, מנחם אלקינד, נטל עמו את משפחתו ועשרות מחבריו וב־1926 חזר איתם לרוסיה. הם הקימו שם "קיבוץ" בחצי האי קרים, "וייו נובה" שמו. באספרנטו: "דרך חדשה".
רבים ממנהיגי המחאה הפוליטית נגד הרפורמה המשפטית הם אנשים שתרמו רבות למדינת ישראל. השקיעו עשרות שנים בצבא, בכלכלה, באקדמיה ובמערכות השלטון. רובם שייכים לשמאל הציוני והם חשים עתה כאילו המדינה, שהם נתנו לה את מיטב שנותיהם, נחטפה בידי ימין אנטי־דמוקרטי, דתי, משיחי, מתנחלי - והם יוצאים למלחמה. רובם מתנגדים לאלימות ויודעים להתוות גבולות חוקיים למאבק שלהם, וגם כשהם מותחים את גבולות המאבק הדמוקרטי אל הקצה, הם מקפידים שלא לחצות אותו.
אבל מקצתם לא מבינים שהם כבר חצו אותו כשהם קוראים להפרת חוק. במודעות שלהם כתוב: "לעצור את המדינה. להציל את הדמוקרטיה. לא ללכת לעבודה, לא לתת שירותים או לשלוח ילדים לבתי הספר"; ובמודעה אחרת: "עוצרים את המדינה - עוצרים את הרכב בכביש ל־15 דקות".
ואני מבקש לומר לכם כך: "חופש ההפגנה אינו חופש לעצור את המדינה. שום מדינה דמוקרטית אינה צריכה להסכים לכך. חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות. חופש הביטוי אינו מגן על החופש למנוע מיולדת להגיע לבית החולים. חופש הביטוי אינו מגן של החופש למנוע ממכבי אש להגיע למקום שריפה... חופש ההפגנה אינו מגן על החופש לעצור את המדינה ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל".
ולפני שמישהו צועק "פאשיזם! דיקטטורה!" אני מבקש לציין כי זהו ציטוט מדויק מפסק דין של השופט אהרן ברק בשבתו בראש הרכב של בית המשפט העליון שהאריך עד תום ההליכים את מעצרם של מארגני הפגנות וחוסמי כבישים בתקופת ההתנתקות. פסק הדין ניתן בירושלים ב־21 ביולי 2005. כלומר – מתנגדי רפורמה שקוראים להפרת חוק קשה ולחסימת כבישים, יש לעצור עד תום ההליכים. כך לשיטתו של בית המשפט העליון ונשיאו הנערץ עליהם, שלמען קיום ההפיכה המשפטית שלו הם מוכנים לצאת למלחמה.
ומקצת־מקצתם (ואני מקווה שהם באמת רק קומץ) - יצאו מדעתם. הם מייחלים למלחמת אזרחים, קוראים לאחוז בנשק, לרצוח ראש ממשלה. כאלו הם עו"ד דוד חודק, אל"ם בדימוס זאב רז ודומיהם. וראוי כי המחלקה היהודית בשב"כ תקצה חלק נכבד מסוכניה להשתלבות בחוגי הבית ובבתי הקפה של החבורה המסוכנת הזאת, כפי שעשתה בחוגי הימין בימים שקדמו לרצח רבין. כבר עכשיו נשמעים קולות של מתנגדי הרפורמה המאיימים לא לשלוח את ילדיהם לשרת בצה"ל, וקצינים בכירים במילואים צועדים אל ירושלים, עדיין בלי נשק.
אבל תופעה מדאיגה לא פחות מתבטאת בהכרזותיהם של כמה כלכלנים, אקדמאים, אילי הון והייטקיסטים חד־קרנים, הקוראים לחבריהם בארץ להוציא את כספיהם מהבנקים בישראל, ולמשקיעים הזרים להימנע מהשקעות כאן, כי ישראל עומדת להפוך לדיקטטורה.
אהוד קינן, פרופסור לכימיה, הסביר: "רוב המדענים המוכשרים שפועלים כאן יעזבו. אלו אנשים שנמצאים תמיד במרחק שיחת טלפון אחת ממשרה בשכר הרבה יותר גבוה. לי הציעו כמה פעמים משרה בשכר גדול פי עשרה ממה שהשתכרתי בארץ וסירבתי. אם הייתי כעת מדען צעיר, ברגע שמחריבי הדמוקרטיה היו מצליחים להפוך את המדינה, הייתי לוקח את הסטודנטים שלי, את המשפחה ועף מכאן. האלטרנטיבה תמיד קיימת".
עינת גז, מייסדת ומנכ"לית פאפאיה גלובל, הודיעה על הוצאת פיקדונות החברה מהארץ. אדם פישר, מנהל קרן השקעות גדולה, מאיים לרשום את החברה שלו בארה"ב. והגדיל מהם לעשות החד־קרן ומייסד ורביט, תום ליבנה, שהצהיר כי הוא מתכנן להפסיק לשלם מסים בישראל ולרדת מהארץ בעקבות הרפורמה המשפטית.
רבות כבר נכתב על מהלכים אלו, שהם כמובן פוליטיים ולא אקדמיים או כלכליים. אנשי שמאל מובהקים משתמשים בדרגותיהם הצבאיות, בהשפעתם האקדמית, בכספם או בכספי המשקיעים שהם מנהלים – כדי לפגוע במדינה מתוך תקווה שבנימין נתניהו, יריב לוין ושותפיהם ייבהלו וימשכו ידם מהרפורמה.
הם כמובן עושים זאת רק בשם המאבק על הדמוקרטיה ובשם אהבתם למדינה, אבל בתנאי שזו מדינה שהם יכולים להמשיך לשלוט בה. הם מנסרים את הענף שהם יושבים עליו. הם שורפי האסמים, אבל האסמים שלהם כאן והעץ שלהם עוד נטוע באדמת הארץ. מי מהם שכבר חצה גם את הקו הזה ומאיים לרדת מהארץ – אינו אלא "נפולת של נמושות", בניסוחו של יצחק רבין.
יכול אדם להיות פרופסור או חד־קרן וגם להיות נמושה ציונית. כל עוד מדינת ישראל מתנהלת לטעמו, וגם אם אין להם רוב בעם (הם סומכים על התקשורת, האקדמיה והמערכת המשפטית שישלטו בארץ על פי רוחם), הם מוכנים להישאר בארץ ולנופף בדגל הפטריוטי. אבל כששלטונם העקיף אינו מובטח עוד, מסתבר כי החיים בארץ ישראל, במדינת ישראל, אינם עבורם תנאי בל יעבור. אפשר לרדת, לשגשג כלכלית או לפרוח אקדמית בארה"ב. או בגרמניה. "האלטרנטיבה תמיד קיימת".
לא היו עלובי נפש כאלו בין מתנחלי גוש קטיף וצפון השומרון גם לאחר שמדינתם בגדה בהם, עקרה וגירשה אותם מבתיהם והתעללה בהם לאורך שנים. הם נותרו פטריוטים ללא־תנאי. הם המשיכו לשרת בצבא ולא ירדו מהארץ. רבים מהם הלכו והקימו יישובים חדשים בשממות הנגב. אבל אנשי השמאל המאיימים לרדת מהארץ אם תתגשם הרפורמה המשפטית – אינם כאלה. הם אינם מוכנים לחיות במה שלהגדרתם אינו דמוקרטיה. מדינת היהודים מבחינתם אינה הכרח. הם פטריוטים על־תנאי.
מנחם אלקינד וחבורתו מהשמאל הקיצוני של גדוד העבודה העדיפו קומוניזם על פני ציונות. גם הפטריוטיות שלהם הייתה על־תנאי. הם ירדו מהארץ, הקימו "קיבוץ" ברוסיה, וכמעט כולם - ואלקינד בהם - נרצחו בטיהורים של יוסף סטלין. רק בודדים הצליחו לחזור ארצה.