1. כשאתה מקלף מהביקורת על המהפכה השמרנית את הדעות שהפכו לפתיח חדשותי בשם הגבורה, החל מ"התוכנית להחלשת בית המשפט" וכלה ב"תוכנית ההרס והחורבן של מערכת המשפט" ו"ההתנפלות של הממשלה הנציונל־כהניסטית על מערכת המשפט הישראלית בניסיון להחריב את תשתיות היסוד של זהותנו הלאומית", אתה נותר עם מסקנה מעניינת: בכל הכותרות ה"אובייקטיביות" האלה מוטמעת הנחת יסוד, שהעורכים לא רואים צורך בהוכחתה - על פיה אם בג"ץ יהיה מאוזן יותר מבחינת השקפת העולם של שופטיו, הוא יהיה חלש ולא יגן על חופש הביטוי ועל זכויות האזרח.
זו דוגמה מובהקת של חזרה על שקר נעדר רגליים מספיק פעמים כדי שאנשים יאמינו שמדובר בעובדה מוכחת, חרף היעדר כל ראיה לדברים והיעדר כל קשר לוגי בין אופי הרפורמה לקטסטרופות שהיא, כביכול, מחוללת.
היכן כתוב ששיטת בחירת שופטים שתייצר איזון וגיוון במערכת המשפט, תחליש אותה? מדוע השאיפה שבית המשפט ישקף את העם כולו ולא רק את מחציתו, היא הרס מערכת המשפט המפוארת שלנו? האם יש בידי מוציאי דיבת הארץ בעולם כולו ראיה אחת מפסיקותיהם של קומץ השופטים השמרנים שכיהנו בבית המשפט העליון, שהם דאגו פחות לחופש הביטוי מחבריהם לכס העליון? האם מנחם אילון, אדמונד לוי, צבי טל, נעם סולברג או יצחק אלרון הגנו פחות מאחרים על זכויות האזרח? האם אדמונד לוי, שהכפיל בערעור את עונשו של שלמה בניזרי, היה חרד פחות מחבריו לטוהר המידות?
ההיסטוריה מציגה תמונה הפוכה: אם הייתה בישראל סתימת פיות אלימה, אם הייתה פגיעה בוטה ביותר בזכויות האזרח בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל - היא הייתה בעת הפגנות "זו ארצנו" נגד הסכמי אוסלו, ושוב בעת גירוש היהודים מגוש קטיף. שתיהן לאחר המהפכה של אהרן ברק.
מעניין גם לבדוק היכן היו אבירי הצדק והחוקתיות למיניהם, חותמי העצומות המאורגנות ואלה המנסים לשרוף את אסמינו הכלכליים על ידי הוצאת דיבת הארץ בגויים, כאשר על חודו של קול אושרו הסכמי אוסלו. זאת, תוך תיקון אד הוק רטרואקטיבי של חוק יסוד להכשרת צירופם לממשלה של הצדיק הידוע גונן שגב וסגן השר אלכס "מיצובישי" גולדפרב, בתמורה לקולות שגנבו מבוחריהם והעניקו לקואליציה, לאחר שבג"ץ פסל את מינוים? היכן היו מגיני החלשים האלה, חסידי זכויות האדם הללו, כאשר הפגנות ההמונים של מפגיני "זו ארצנו" דוכאו באכזריות על ידי פרשי המשטרה המצוידים באלות, ומנהיג המפגינים משה פייגלין נידון למאסר בגין המרדה.
ומדוע מילאו החרדים לדמוקרטיה את פיותיהם מים נוכח ההתנכלות האלימה והבלתי חוקית למאות אלפי המפגינים נגד פינוי גוש קטיף, תוך הפרת חוק המפלגות, כשנרמסה ברגל גסה בניגוד לחוק אך בתמיכת התקשורת ו־10 מתוך 11 שופטי בג"ץ ההכרעה הדמוקרטית במשאל חברי הליכוד? (אדמונד לוי בדעת מיעוט התנגד להחלטת ההתנתקות של ממשלת שרון, כי הייתה בניגוד לתוצאות המשאל ששרון עצמו יזם).
על רקע המוסר הכפול הזה, אני מציע לא למצמץ נוכח איומי אנשי עסקים פוליטיים להזיק לכלכלת ישראל אם המהפכה תימשך. אני גם מתנגד לדרישה החצופה מהריבון להקפיא את החקיקה לצורך הידברות. מי שרוצה בהידברות באמת ולא במשיכת זמן, מדבר ולא מעמיד תנאים. ממילא באה לעולם המהפכה השמרנית שמוביל יריב לוין באיחור רב.
היא הייתה צריכה להתחולל כבר בימי ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו בסוף המאה הקודמת, מיד לאחר שהחלה להתבהר משמעותה של ההפיכה המשטרית – כן המשטרית, לא החוקתית - שחולל אהרן ברק, מתחת לרדאר, בשלהי הכנסת ה־12. המהפכה הזו, שעברה ברוב של 32 ח"כים, ערב בחירות, העבירה בפועל את השלטון מהנבחרים לשופטים, תוך שברק מנצל את עליונותו האינטלקטואלית ואת שטחיותם המובנית של נבחרים, שבמה שלא מעניין את התקשורת - הם לא מתעמקים.
ברק ניצל במודע את אמונם הגורף בכוונותיו, את העובדה שנשאו אליו עיניים וראו בו צדיק. והוא אכן היה צדיק במובן שידע את נפש בהמתו וניצל זאת כדי לערטל אותם מסמכויותיהם. הם סמכו עליו, והוא שדד להם את כוח השמעת המילה האחרונה כנציגי הריבון לטובת השופטים בבית המשפט העליון שהוא מינה בצלמו ובדמותו, במנותק מעמדותיו ומשאלות לבו של הציבור שלא בחר בהם לא במישרין ולא עקיפין. אין בעולם מדינה, מלבד יוון ובעבר גם טורקיה, שמעניקה לשופטיה זכות גם לבחור את יורשיהם וגם לבטל חוקים.
אני תומך במהפכה של יריב לוין דווקא משום שישראל זקוקה לבג"ץ חזק הנהנה מאמון הציבור. זה לא יקרה כל עוד בג"ץ אינו משקף את הציבור הישראלי על פי פרמטרים רלוונטיים כמו גישה סנגוריאלית ולא מוטה קטגוריאלית כמו היום, משפטנים מהממסד המשפטי והממשלתי לצד עורכי דין מהשוק הפרטי, עורכי דין הבאים מרקעים חברתיים מגוונים - אבל מעל לכל ובראש ובראשונה יצירת חבר שופטים שהשקפות עולמם משקפות את התפלגות השקפות העולם של הציבור כולו.
2. ממכתב הפיטורים שנשלח לאחרונה לגדי טאוב ניתן ללמוד כי עורך "הארץ", עמוס שוקן, מודע לכך שמהלך זה משלים את המכה האנושה שהוא מנחית, ביודעין, על העיתון שמשפחתו בנתה בעמל של שנים. במשך כל שנותיו, חרף הקו המערכתי הלא מאוזן שלו, הקפיד העיתון לתת ביטוי לקומץ דעות נוגדות. אלא שבעוד הטורים של ישראל הראל ועקיבא נוביק נכתבים בצורה עגולה, על בהונות, תוך התחשבות בקיבה הרגיזה של הגרעין הקשה של קוראי העיתון, טוריו של טאוב הביאו את העמדה הנוגדת בחדות וללא כחל וסרק.
טוריו של טאוב יצרו לשוקן בעיה. כי לאחרונה, בלי להכריז על כך בתופים ובמחולות נראה שהוא החליט להפוך את "הארץ" לעיתון מגויס השולח לקוראיו סטיקרים מגמתיים וגם מכתבי תודה על נאמנותם לעיתון, התורמת למאבק הפוליטי. שוקן, בדם קר ובמודעות מלאה, מתוך קנאות פוליטית החזקה ממנו, מקריב את המוניטין של "הארץ" בדרך להפיכתו לביטאון של שולי השמאל.
וברגע ש"הארץ" הופך לביטאון, אין בו מקום למי שבהיגיון חד כאיזמל שם ללעג וקלס את העמדה המתלהמת והחד־צדדית של אותו עיתון. ייתכן שלו היו לשוקן וכותבי המאמרים שלו, מעבר להטחת כותרות שטנה מגמתיות, תשובות של ממש לטיעוניו של טאוב - הוא היה שש לפרסם את טוריו ולהדביק אליהם תשובות שייתנו מענה לוגי לדברים. שהרי אין כמו ויכוח לוהט כדי לקדם רייטינג. אבל שוקן יודע שאין מענה כזה. שהגברת הווליום של ההתלהמות בכותרותיו ובמאמריו וסתימת הפה לטיעוני הנגד, חיוניים להסתרת חולשת טיעוניו.
עיתונות חופשית ראויה לשמה מציגה לקוראיה קשת דעות. כך עושה "מעריב" וכך עושים, פחות או יותר, כל מגוון העיתונים המגדירים את עצמם כעיתונים חופשיים. שוקן לעומת זאת, החליט לוותר על המיתוג שזלמן וגרשום שוקן יצרו בדי עמל ל"הארץ" כעיתון לאנשים חושבים. עמוס שוקן החליט דה־פקטו לשנות את ההגדרה ל"עיתון לאנשים החושבים נכון".
רבים מחבריי, חרף הנאתם ממרכיביו האיכותיים של העיתון ובראשם מדור הספרות שלו, החליטו, חלקם בלב כואב וחלקם בתחושת הקלה, לוותר על המינוי ל"הארץ". בעבר הלא רחוק, היה זה יאיר לפיד שביטל ברעש גדול את המינוי ל"הארץ" מטעמים נכונים לגופו של עניין. לא הסכמתי עם הסנקציה הזו בזמנו, אלא שהפעם לא מדובר בעמדה מרגיזה. הפעם מדובר בוויתור מודע של שוקן על מנויים כמוני. אחרת לא היה שולח לי סטיקרים שקריים לדעתי, ומכתבי תודה על התמיכה באמצעות דמי המינוי שלי, במאבק שאני מתנגד לו בכל לבי.
אני צופה לא מעט בשידורי אל־ג'זירה בערבית, המאוד איכותיים, גם בבחינת דע את האויב. לא בטוח שלא הייתי עושה זאת גם לו היה הדבר כרוך בתשלום לא משמעותי. חבל רק ש"הארץ" בעל ההיסטוריה המפוארת, נכנס לקטגוריה של אל־ג'זירה אצל הבודדים שכמותי שטרם ביטלו את המינוי.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד