הכותרת לספר, כותרת נפלאה, שאולה מביוגרפיה של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן. כלומר: הביוגרף של פיינמן כתב חיווי על פיינמן, ואז בא טים פאלמר ולקח את החיווי ככותרת. "עליונות הספק". פיינמן האמין בעליונות הספק. פאלמר כתב ספר על עליונות הספק - מפיזיקת הקוונטים ועד התחממות כדור הארץ. איך האי־ודאות יכולה לעזור לנו להבין את העולם הכאוטי שלנו. ספר מתאים לקריאה השבוע, מול מראות הזוועה מטורקיה ומסוריה. ספר מתאים לקריאה למי שמהרהר בשאלה – שבשבוע הבא כבר נפסיק להרהר בה, כי יהיו חדשות אחרות – האם ישראל מוכנה לרעידת אדמה דומה.
ראשי המחאה נגד הרפורמה במכתב חריף נגד המפכ"ל; המשטרה: "פרסום שגוי"
בן גביר זימן את מפקד המחוז לבירור; המפכ"ל תקף: "מצר על האופן"
פאלמר עוסק בתיאור של מערכות לא ליניאריות ובהפתעות שגלומות בהן. הוא עצמו עסק חלק ניכר מהקריירה שלו במזג האוויר. בין השאר, ניסה להבין איך ייתכן שלפעמים החזאי אומר שיהיה גשם קל, ובסוף יש סערה. מבטיחים "ברברה" ומקבלים ברברת. לא מעט ממה שהוא מתאר רלוונטי גם לרעידות אדמה. מתי בדיוק הן באות, מה תהיה עוצמתן החזויה וכמה הרס יגרמו. כפי שאפשר היה להיזכר השבוע, התשובה היא שאיננו יודעים.
כפי שאפשר להתרשם מספרו של פאלמר, התשובה היא שכנראה גם לא נדע. לא ידיעה מהסוג הוודאי. לא ידיעה מהסוג של "עכשיו השעה אחת, בעוד שעה השעה תהיה שתיים". במקרה הטוב, אם הכלים ישתפרו מאוד, אפשר יהיה לומר דברים בנוסח: בסבירות של 70% תהיה רעידת אדמה בדרגה 6 - או שתהיה, או שלא. או שתהיה 6, או שתהיה 4 – או חלילה 8. במערכות לא ליניאריות צריך להביא בחשבון אירועי קיצון.
דוגמה? פאלמר עוסק באפשרות הקיצונית שיום אחד, בלי שנתכונן לזה מראש, כדור הארץ יעזוב את מסלולו סביב השמש ויפליג אל האינסוף. הסבירות נמוכה, אבל איננה אפסית. חשש גדול יותר: אסטרואיד ייפרד ממסלולו בחגורת האסטרואידים ויתעופף לכיוון כדור הארץ. לואיס אלוורז, חתן פרס נובל לפיזיקה, חישב את גודלו של המטאור שפגע בכדור הארץ והביא להשמדת הדינוזאורים - 10 ק"מ.
"בהשוואה לקוטרו של כדור הארץ (13 אלף ק"מ), עצם בגודל כזה אולי לא נראה גדול במיוחד. אחרי הכל, ההבדל ביניהם שקול להבדל בגודל בין כדור של רובה אוויר לבניין בן שתי קומות", כותב שון ב' קרול בספרו "סדרה של צירופי מקרים מוצלחים".
אבל הגודל לא תמיד קובע. "העניין החשוב כאן הוא שאסטרואידים הרבה יותר מהירים מכדורי רובה (בערך 80 אלף ק"מ לשעה), וכאשר אסטרואיד בגודל כזה נכנס לאטמוספירה, עוצמת הפגיעה של כדור האש בפני הארץ מספיקה לקידוח מכתש ברוחב של 190 ק"מ ובעומק של 40 ק"מ. פגיעה כזו צפויה להעלות אל האטמוספירה, ואף מעבר לה, כמויות אדירות של שברי סלעים, עפר ואבק שיסתירו את אור השמש, יעטפו את כדור הארץ בעלטה ובקור, ויבלמו את ייצור המזון על ידי הצמחים".
האם האנושות מוכנה לפגיעה כזאת? היא מוכנה פחות מכפי שמדינת ישראל מוכנה לרעידת אדמה גדולה. היא מוכנה פחות אפילו מכפי שטורקיה מוכנה לרעידת אדמה גדולה. אבל היא מתכוננת. או מנסה להתכונן. זה מרוץ בין היכולת של נאס"א לפתח טיל שיוכל להשמיד אסטרואיד מתקרב במעופו, לבין הזמן שייקח עד שהאירוע הנדיר יקרה.
אם האסטרואיד יבוא לפני הטיל, זה עלול להיות סופה של האנושות. אם הטיל יקדים את האסטרואיד, אולי נינצל. או שלא. כי אפשר להקדים את האסטרואיד, אבל להיכחד עוד קודם מסיבה אחרת. נגיף קטלני מספיק ומידבק מספיק הוא אופציה. התחממות דרמטית של כדור הארץ שתוצאותיה הרסניות היא אופציה.
כלי העבודה של מערכות המשטר מול התפתחויות כאלה מוגבלים. השבוע ימהרו להזכיר לוועדת השרים הרלוונטית להתכנס כדי לדון ברעידת אדמה. אבל היערכות לרעידת אדמה היא עניין מסובך, זולל תקציבים. הקברניט צריך להכריע: כמה להשקיע ברכבת מהירה לאילת, כמה להשקיע בחיזוק יסודות בתים בבית שאן. אחר כך הוא צריך להחליט כמה מהר לחזק את יסודות הבתים (הוא ולא היא, כי כפי שנראה, לממשלה המכהנת כעת אין עניין למנות קברניטות, רק קברניטים).
נאס"א מתכוננת לבואו של האסטרואיד מתוך הנחה שיש לאנושות עוד שנים רבות עד שיבוא. אם יתברר שהאסטרואיד כבר בדרך, כנראה שלא נספיק. ישראל מתכוננת לבואה של רעידת האדמה מתוך הנחה שתבוא מתישהו, באזור כלשהו, בעוצמה כלשהי. אלה תחזיות שמסתמכות על הערכות ועל הסתברויות, לא על ודאויות. אין ודאויות ולא יכולות להיות. מה שאומר גם שאין הכנה מושלמת לאירועי קיצון ולא יכולה להיות.
שלושה דברים מבדילים בין מדינות שמתמודדות היטב עם רעידות אדמה לבין אלה שפחות: הראשון – איכות הבנייה. מדינה משגשגת, שמחדשת את המבנים ומתאימה אותם לסטנדרטים מודרניים, תהיה עמידה יותר. ישראל היא מדינה משגשגת במקומות מסוימים, והרבה פחות משגשגת במקומות אחרים. בבוא האסון – ונקווה שלא יבוא – החשופים לפגיעה הם מי שתמיד חשופים לפגיעה. מי ששותים משקאות ממותקים יותר מאחרים, כי הפוליטיקאים שלהם מתעקשים לעשות דווקא. מי שלא לומדים מקצועות ליבה ולא מתקדמים למקצועות עתירי הכנסה. ערבים, חרדים, פריפריה – הם ייפגעו יותר.
הדבר השני שמחזק מדינות מול אסונות גדולים הוא יכולת התגובה - מהירות ההיערכות של המשטרה, מכבי האש, שירותי הצלה רפואית, בתי החולים. לישראל יש יתרון גדול על פני רוב המדינות האחרות – היא מתורגלת באסונות מעשה ידי אדם, ועל כן מוכנה יותר גם לסוג מסוים של אסונות טבע. אסוננו היומיומי עשוי להיות הצלתנו בעת שיתרחש אירוע חריג.
וישנו הדבר השלישי, חמקמק וקשה לבחינה: לכידות חברתית, ערבות הדדית. ישראלים נהגו לחשוב על עצמם כמצטיינים בתחום הזה. ישראלים נהגו לחשוב שיש להם איזו איכות נסתרת של "אחדות" שמתגלה ברגעים קשים. ראש הממשלה בנימין נתניהו מבטא את הסנטימנט הזה מעת לעת. לפני כמה שנים, באזכרה לחללי הספינה אלטלנה – הדוגמה הכואבת ביותר, מלבד רצח יצחק רבין, לסכנה הגלומה בפלגנות – אמר נתניהו ש"חילוקי הדעות הם חלק בלתי נפרד של הדמוקרטיה.
כל העת עלינו לזכור אמת אחת פשוטה: אחים אנחנו, עם אחד אנחנו. אין אחר". אלא שאצל נתניהו (וכדאי שיהיה ברור: לא רק אצל נתניהו) יש לעתים פער בין מה שאומר הנואם לבין מה שעושה המחליט.
האם עוד יש לישראלים האיכות הזאת שאפשר לסמוך עליה? אולי יש, ואולי היא נסדקת ברעידת אדמה תוצרת בית. רעידת אדמה מהסוג הפחות קטלני. הנזק של רעידת האדמה שלנו לא נראה מיד, אבל הוא מחלחל ומשפיע לטווח ארוך. ראו את הגרף ואת הסנטימנט שעולה ממנו ביחס למה שקורה בישראל מאז יום הבחירות. יהיו שיצביעו על הדורסנות הקואליציונית כעדות לכך שהלכידות נסדקת. אחרים יצביעו על המרוץ של כמה תומכי אופוזיציה בולטים למשוך כסף מישראל, כעדות לכך שהלכידות נסדקת.
השאלה, מטרידה ככל שתישמע, היא השאלה הבאה: האם תמהרו להסתכן כדי לחלץ מן ההריסות את השכנה, גם אם אתם תומכים נלהבים ברפורמה המשפטית והשכנה היא היועצת המשפטית לממשלה? האם תציעו קורת גג לשכן גם אם אתם סבורים שהרפורמה המשפטית תוביל לדיקטטורה, והשכן הוא יריב לוין?
לנוכח סכנת ההפסד
אין כמובן מקום להשוואה: בנימין נתניהו אינו ולדימיר פוטין. ישראל איננה רוסיה, ויש לקוות שגם לא תהיה. מטרתו של הטקסט הזה איננה לרמוז שמישהו בישראל עושה משהו שדומה בחומרתו למה שעושה רוסיה. מטרתו לבחון דינמיקה של קבלת החלטות, מול דוגמה זמינה. זה הכל. אצלנו מדובר על ויכוח נוקב, לא על מלחמה. מדובר על שינוי חוק, לא על כניסה של טנקים.
ובכל זאת, מעניין להשוות בין מה שקרה לפוטין כאשר החליט לצאת למלחמה נגד אוקראינה, ולמה שקורה לנתניהו (ואולי זה לא הוא, אלא עמיתיו שגוררים אותו) כאשר הוא מנסה לצאת למלחמה נגד השיטה המשפטית הנהוגה בישראל. למה מעניין? כי יש דברים שבהם הדמיון ניכר: הערכת חסר של ההתנגדות הצפויה. הערכת חסר של היריב, של נחישותו, של נכונותו להתעקש. וכפועל יוצא: הערכת חסר של הסיכון הנוגע למחיר שייגבה מכולם, תוקפים ומותקפים, בגלל המהלך.
כל החלטה שלטונית אמורה להביא תועלת, ולכל החלטה שלטונית עלול להיות מחיר. בלי להיכנס כרגע לשאלה אם הרפורמה המשפטית נחוצה או לא נחוצה, ובאיזו מתכונת היא נחוצה או לא נחוצה, כאשר התקבלה החלטה לקדם אותה, היא התבססה על לפחות שלוש ההנחות הבאות: 1. יש בה צורך (זו הנחת היזמים). 2. יש לשלטון כוח מספיק להוציא אותה לפועל (רוב קואליציוני). 3. הנזק שייגרם למדינה יהיה נמוך מהתועלת ברפורמה (כי ברור שאין טעם במהלך שמביא מעט תועלת וגורם הרבה נזק).
אלה שלוש הנחות שאפשר לייחס גם לנשיא רוסיה כאשר יצא למלחמה באוקראינה. הוא חשב שהמלחמה נדרשת, גם אם רוב העולם חולק על הנחתו. הוא חשב שבכוחו לנצח. הוא חשב שהתועלת שתהיה לו ממלחמה תעלה על המחיר הכרוך בה – ופוטין ידע שיהיה למלחמה איזשהו מחיר. מכאן הדמיון: פוטין טעה לפחות בשתיים מההנחות שלו.
גם ממשלת נתניהו נראית, לפחות כעת, כמי שטעתה בהן. כאמור – נתעלם מההנחה הראשונה. נתעלם מהשאלה אם המלחמה באוקראינה באמת הייתה נחוצה לרוסיה, ונתעלם מהשאלה אם הרפורמה המשפטית באמת נחוצה לישראל, משום שברור שאלה הנחות שבלעדיהן אף אחד לא היה יוזם את המהלכים הללו. נתמקד בשתי ההנחות הבאות: 1. אנחנו יכולים 2. התועלת גדולה מהנזק.
כמובן, עוד אי אפשר לחרוץ דין באופן סופי. האם רוסיה יכולה לכבוש את אוקראינה? ימים יגידו. המלחמה עוד לא נגמרה. אבל נדמה שדבר אחד כבר אפשר לומר: היא לא יכולה לעשות את זה באותן יעילות ומהירות שהיו מי שציפו ממנה לעשות זאת. קשה להניח שפוטין בחר לצאת למלחמה בידיעה שכוחותיו ייתקעו בבוץ, ייכשלו במשימותיהם, יתקדמו ואז ייסוגו, ייתקלו באויב עיקש ואמיץ. קשה להניח שפוטין בחר לצאת למלחמה בידיעה שייגרר לשנה השנייה שלה כאשר הוא מבודד, חבול, נראה חסר אונים.
לפני שנה, לפני המלחמה, רוסיה נראתה הרבה יותר מפחידה מכפי שהיא נראית היום. והתוצאה: מדינות כמו גרמניה, קנדה וארה"ב מרגישות בטוחות מספיק לשלוח טנקים לאוקראינה. הן לא חוששות שהטנקים ייפלו בידי הרוסים. הן לא חוששות שהטנקים רק ירגיזו את הרוסים ויגרמו להם להעלות הילוך. הן זיהו שאין לרוסים הילוך גבוה יותר – אלא אם יפנו לצעדים הרסניים ממש.
הן זיהו שהצבא הרוסי הרבה פחות מפחיד מכפי שנדמה היה רק לפני שנה. מה שמערער כמובן גם את הנחת העבודה השנייה של פוטין: התועלת גדולה מהנזק. לפחות כרגע, תועלת אין בכלל, והנזק כבד. בידוד כלכלי, עוינות בינלאומית, נטישה של אזרחים, שחיקה בכוח ההרתעה.
רוסיה של שנה לתוך המלחמה היא רוסיה פגועה, מרוטת נוצות. פוטין הוא מנהיג מרוט נוצות. בעולם מדברים בגלוי על סוף העידן שלו, וגם אם הדיבורים זולים והמציאות היא שפוטין עדיין שולט ברוסיה, גם לדיבורים יש משמעות, גם לדימוי יש משמעות. האם כבר ברור שהנזק גדול מהתועלת? מכיוון שהמלחמה טרם נגמרה, קשה לומר דבר כזה בביטחון מלא.
צריך לראות כיצד תיגמר, האם יהיו הסדרים, מה תקבל רוסיה בתמורה לירידה מהעץ, עד כמה אוקראינה תתחזק לאחר המופע ההרואי שלה. אבל האפשרות בהחלט קיימת. האפשרות שהמלחמה הזאת תגרום לרוסיה נזק יותר מכפי שתביא לה תועלת בהחלט קיימת. כלומר – אפילו מנקודת מבטו של פוטין, הסבור שיש עילה למלחמה, לפחות שתיים משלוש הנחות עלולות להתגלות כשגויות.
עכשיו נשווה לישראל, אחרי שנזכיר, ליתר ביטחון, שאין דמיון. כאן אף אחד לא יורה, אף אחד לא פולש, אף אחד לא פועל באכזריות קטלנית. כאן זה ויכוח על חקיקה, וצריך לקוות שיישאר לא יותר מוויכוח על חקיקה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להבחין במה שדומה: ממשלה חדשה חשבה שיש סיבה טובה לעשות מהלך דרמטי.
ממשלה חדשה חשבה שיש לה את הכוח לעשות אותו. ממשלה חדשה חשבה שתועלתו תעלה על נזקו. האם טעתה? מוקדם לומר. אבל נדמה שכבר אפשר לומר שייתכן שטעתה. ייתכן שיצאה למהלך הזה בהנחה שהיא יכולה – אבל בעצם אינה יכולה. לכאורה, יש לה את הקולות הדרושים בכנסת, אבל היא לא הייתה מוכנה לעוצמת ההתנגדות למהלך שלה.
היא לא שיערה עד כמה האופוזיציה למהלך תהיה נחושה ותקיפה. לכן גם לא עשתה חישוב נכון של תועלת ונזק. חישוב כזה, כאשר ייעשה מחדש, עלול להוביל כמה מהשרים וחברי הכנסת למסקנה שגם אם המהלך נחוץ, הוא לא כדאי, כי נזקו עולה על תועלתו.
אבל לא בטוח שחישוב נכון יוביל אותם לזה. וגם אם כן, לא בטוח שמיד. מאפיינים פסיכולוגיים מייצרים פרדוקס שפרופ׳ גדי היימן מתאר יפה בספרו "פחד, חרטה ומשאלת לב". זו הנטייה של מנהיגים להמר כדי לא להפסיד. כלומר, כאשר הם נתקלים בקושי שלא צפו, ושעלול להוביל אותם להפסד, הם עושים צעד שמנוגד להיגיון. במקום לרדת מהעץ, הם מטפסים על ענף יותר גבוה.
מעלים את סכום ההימור. היימן מביא כדוגמה את ההחלטה של גרמניה לפתוח במתקפת צוללות במלחמת העולם הראשונה. "מתקפת צוללות בלתי מוגבלת, על כל סכנותיה, הייתה החלופה היחידה שהעניקה לגרמניה סיכוי כלשהו לנצח", הוא כותב. המסתייגים שוכנעו שההימור כדאי. הם שוכנעו שכדאי להסתכן כדי להימנע מהפסד. בדיעבד, ברור שלא היה כדאי, אבל בזמן אמת הם השתעשעו בתסריטים מרגיעים. בין השאר, הניחו שלמרות החשש, אמריקה לא תתערב במלחמה.
כמובן, לא תמיד זה מה שקורה, לא תמיד הנטייה להסתכן מנצחת את השכל הבריא. אבל לעתים קרובות זה כן מה שקורה. ובתרגום לישראלית מעשית: לפעמים מנהיגים מחליטים לבצע תוכנית, להתעקש עליה בכל הכוח, גם כאשר ישנם סימנים ברורים לאפשרות שהנזק יהיה גדול מהתועלת. אם כך יקרה גם לממשלת נתניהו, האזהרות מפני פגיעה כלכלית, החשש מפני מתיחת החבל עם המתנגדים עד כדי סכנת אלימות, האפשרות שיבואו מהלכי־נגד כוחניים שיפגעו בכלל החברה הישראלית – כל אלה לא יסיטו את הממשלה מדרכה.
נכון, אומרים על נתניהו, וגם הרקורד שלו מוכיח, שאיננו חובב סיכונים, שהוא בדרך כלל שקול וזהיר. מה שמחזיר אותי לספר של היימן. היו גם כמה מצביאים גרמנים כאלה במלחמת העולם הראשונה, אבל, כמו שהיימן כותב, "הסבירות הגבוהה לספוג הפסד הפכה את הגרמנים משונאי סיכון לאוהבי סיכון". אם כך קרה גם לנתניהו, הקרב על הרפורמה עוד יעלה לטמפרטורה הרבה יותר גבוהה בטרם יוכרע.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד וכן בסקרי "מעריב", "גלובס", חדשות 13 וחדשות 12. גילוי נאות: הספרים "פחד, חרטה ומשאלת לב" של גדי היימן ו"סדרה של צירופי מקרים מוצלחים" של שון ב' קרול יצאו בסדרת הספרים "הקיפוד והשועל" בעריכתי.