בניגוד למה שחושבים רבים, תום פרידמן, הפרשן הוותיק של "הניו יורק טיימס״, לא שונא אותנו. נכון שהוא טעה לא מעט פעמים בתחזיות שלו. נכון שהוא מבקר אותנו באופן חריף – מה שהפך לחריפות חונקת מאז עלייתה של ממשלת הימין־דתיים. אבל באופן יחסי למה שמתחולל מעל דפי "הניו יורק טיימס״, פרידמן הוא מחושב, בעל ידע (לפחות יחסי), ובשום אופן אינו שונא ישראל. הרבה כותבי דעות ב״טיימס״ הם הרבה יותר קיצונים.
גם המאמר האחרון, שבו ציטט פרידמן תגובה בת 46 מילים של נשיא ארצות הברית ג׳ו ביידן שמיועדת לישראל, הוא לא תוצאה של שנאה. הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין פרשן בכיר ובין ממשל, ממש כמו שקורה די הרבה גם אצלנו. הוא תוצאה של ביטחון בצדקת הדרך ושאיפה להיות גורם משמעותי ומכריע, גם אם פעמים רבות זה לא ממש עובד, ואולי אפילו מביא לתוצאה ההפוכה.
אפשר לשלוף תגובה אוטומטית ואמוציונלית, ואפשר גם להתעלם, אבל עדיף להבין: "הניו יורק טיימס״ הוא אנטי־ישראלי לא בגלל כותבים כמו פרידמן, אלא בגלל כותבים אחרים. פרידמן לא מונע מכוונות רעות - מבחינתו הוא מעביר מסר שחשוב להעביר מנשיא ארצות הברית בעת הזאת: ״הגאונות של הדמוקרטיה האמריקאית והדמוקרטיה הישראלית היא ששתיהן מבוססות על מוסדות חזקים, בלמים ואיזונים, ומערכת משפט עצמאית. בניית קונצנזוס חשובה לשינויים מהותיים כדי להבטיח תמיכה ציבורית שתתחזק אותם״.
שתי מסקנות מתבקשות מהמאמר של פרידמן. הראשונה היא שפרידמן צודק. מהלכי הממשלה החדשה הם רדיקליים מדי, לא יורדים בגרון לחצי מדינה, וגם לחצי עולם שיש לנו עניין להמשיך להיות איתו בקשרים טובים. זה בכלל לא עניין של שמאל־ימין או של מדיניות – אם המהפכה המשפטית חלילה תעבור כמתוכנן, ישראל תתמודד עם השלכות חמורות מאוד. פרידמן הוא פשוט עוד מתריע בשער, שמצטרף לנגיד בנק ישראל, מאות כלכלנים בעלי שם עולמי, בנקים ומוסדות פיננסיים, גנרלים ומומחים למשפט כמו גם בכירי המל״ל.
המסקנה השנייה היא שפרידמן טועה, או לפחות עיוור לבעיה קשה מאוד, והיא הבמה שמעליה הוא מטיף ומבקר. הבמה הזו היא אנטי־ישראלית בלי קשר לממשלה שמכהנת בישראל, והעובדה הזו הוכחה במחקרים לא מעטים, ולאחרונה גם במחקר שממצאיו פורסמו לאורך כל השנה החולפת ב״מעריב״. אבל גם במקרה הזה, התגובה של ישראל צריכה להיות חכמה, יעילה והולמת.
עד לפני עשור, היינו מגיבים באופן שונה לחלוטין למדיה בינלאומית שחובטת ללא הרף בישראל ומקעקעת את הלגיטימציה שלה. עד לפני עשור, היינו מקשרים את התופעה הזו לרמת אנטישמיות שמגיעה לשיאים מדאיגים, ומבינים שגם את ההבטחות לביטחון אישי לא ניתן יהיה לקיים ללא לגיטימציה בינלאומית.
פרידמן הוא אחד מני רבים שמאמינים שרפורמה משפטית שתחזיק לאורך זמן ולא תזיק לחברה, צריך לקבל בהסכמה רחבה ולא בדורסנות. ההתנהלות הנוכחית מעמידה יותר מדי נכסים בסכנה. ולגבי ההטיה הספציפית של "הניו יורק טיימס״, כמו גם של אמצעי תקשורת אחרים שהתרגלו לחבוט ושישראל לא מגיבה – איתה צריך להתמודד עם תקציבים, אנשי מקצוע ותוכנית פעולה. יש ארבעה משרדים שאמורים לטפל בבעיות כאלו – חוץ, עניינים אסטרטגיים, תפוצות והסברה. מתי אחד מהם ירים סוף סוף את הכפפה?