חברים רבים, דורשי טובתי, מרבים לשאול אותי, למה עודך קורא “הארץ”? למה אתה מענה את נפשך, מכניס לביתך עיתון פוסט־ציוני בשירות הפלסטינים, “פרוודה” באותיות עבריות? למה אינך מבטל את המנוי? תשובתי נחלקת לשני חלקים: ראשית, זהו העיתון המשפיע ביותר, במיוחד בגרסה האנגלית שלו, על ראשי הציבור בעולם. ממנו שואבים הללו את כל נימוקי הביקורת שלהם על מדינת ישראל, שלא לומר התחמושת לנטיותיהם האנטישמיות.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים<<<
מי שרוצה להבין מניין שואבת, למשל, ראשת עיריית ברצלונה את “נימוקיה” לניתוק קשרי עירה עם ישראל – ללא ספק מקריאת העיתון העברי באנגלית. מי שרוצה להבין מניין שואבים מתנגדי הממשלה בתוכנו את תחמושתם – אל מאמרי המערכת של “הארץ” ואל הפובליציסטים המתנבאים כאיש אחד במחנה שוקן, יפנה. חלקם ערבים – וכלפיהם אין לבוא בטענות.
הרוב - להוציא את עלה התאנה האחרון שנותר, ישראל הראל - הם מדבררי הקייס הפלסטיני, עד כדי הצדקת הטרור. לא מכבר לצד מאמר המערכת, פורסמה גרסתו בשפה הערבית. אז מי שרוצה להבין את מקורות הביקורת, שלא לומר השנאה, כלפי מדינת ישראל ובמיוחד כלפי ממשלתה, את מעיין השנאה שמזין בתוכנו גם את מפגיני המחאה ההרסנית - “חייב” לקרוא את “הארץ”.
שנית, ייאמר לזכותו של העיתון - שרק עד קום המדינה היה בעד הממשלה - שיש בו מוסף ספרות מרתק, מאמרי עומק בתחום התרבות והמורשת, שלא תמצאו כמותם בכלי תקשורת יומי אחר.
מיום ליום “הארץ” שובר שיאים בהקצנתו. קחו למשל את גיליון יום חמישי האחרון. עם בוקר אותו יום הגיע מניין הקורבנות ברעידת האדמה בטורקיה וסוריה למספר הלא ייאמן של 16 אלף בני אדם. המראות מזעזעים. המחשבות נתונות כולן לבני האנוש שנקברו חיים מתחת לעיי החורבות, לאלפי הבתים שהתמוטטו כקלפים על יושביהם. האסון הזה היה הכותרת הראשית בכל עיתון “נורמלי”. “הארץ” דחק את הידיעה למקום הרביעי בסדר החשיבות של העמוד הראשון, לא טרח לשלוח כתב לשטח, לא הזכיר במילה אחת את פעילות משלחת ההצלה הצה”לית (בזכות הסיוע, העולם מצדיע לישראל).
העיתון הקדיש את כותרתו הראשית לכל רוחב העמוד ל... שרה נתניהו. סקופ שמשרת את האג’נדה השוקנית. סקופ שלכל היותר מקומו ימצאנו בתחתית העמוד, בוודאי ביום קשה כל כך לאנושות, שבו עיני העולם כולו נשואות למאמצי ההצלה ההרואיים בטורקיה. הכותרת הזאת (על כך שאשת ראש הממשלה דרשה, כביכול, שהמדינה תממן עבודות לא חיוניות בביתה) מאלצת גם אותנו להסיט את תשומת הלב מאסון הרעש אל העיסוקים הרכילותיים אצלנו, במיוחד כאשר העיתון “לאנשים חושבים” סבור ש”העבודות הלא חיוניות” הנ”ל חשובות יותר מפעולות ההצלה הדרמטיות אי שם בטורקיה.
מכל נשות ראשי הממשלה, שרה נתניהו היא בוודאי המעורבת ביותר בענייני המדינה, ואם תרצו בעניינים לא לה. התמונה של בני הזוג נתניהו אוחזים זה בידו של זה, שכיחה, במיוחד כשהם עולים בכבש המטוס בדרך ליעד כלשהו בחו”ל.
האם נשות ראשי ממשלה שקדמו לנתניהו לא התערבו, במידה זו או אחרת, בענייני הבעל העסוק, כלומר בענייני המדינה? ברור שכן – וכי איך אפשר שלא? לרוב מתוך דאגת אמת לבריאות הבעל, כעזר כנגדו, ולא כמי שתוחבת אפה יותר מדי לעניינים ברומה של המדינה. כבר נאמר שתפקיד ראש הממשלה בישראל – הוא הקשה בתפקידים המנהיגותיים בעולם. על כן, גם רעייתו נושאת בחלק מהמעמסה. תפקידה להקל ולא להקשות עליו.
לא מכבר ראה אור ספר זיכרונות של מומו יחזקאלי – “אש בלב”. מיהו מומו? לוחם סתרים, איש שב”כ בעברו, אשר מעלה בספרו סיפורים ואנקדוטות מרתקות מדרך חייו העלומה. ב־1963 שימש איש אבטחה של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון. כדאי לקרוא בספר את חוויותיו הקשות, את הכינוי “פרענקלה” שכינתה אותו פולה בן־גוריון (“אתה מזרחי? פרענק?” – חקרה אותו), ואיך היא מנעה מאנשי האבטחה ליהנות מתפוחים שהובאו בשני ארגזים מקיבוץ סאסא, האחד לבן־גוריון עצמו, והשני לאנשי האבטחה.
“למה אתם משאירים להם ארגז? תכניסו הכל, זה הולך לבן־גוריון” – הורתה לקיבוצניקים ההמומים. “גיברת פולה, אמרתי לה, אנחנו קיבלנו ארגז בשבילנו, לבן־גוריון יש ארגז משלו, אבל לא עזר דבר. היה טלפון, נקראתי לראש החוליה וקיבלתי חצי נזיפה”.
סיפורים מבית ראש ממשלה הם תמיד עסיסיים, אבל לרוב גם מגמתיים. לא שאין לפרסמם, כאשר סקופים נושרים לידי כתבים חרוצים – אבל לעשות ממעשייה רכילותית כותרת ראשית ביום שבו עיני העולם כולו נשואות אלי עיי החורבות בטורקיה ובסוריה? מיום ליום “הארץ” רק מבזה יותר ויותר את עברו המפואר ואת מקצוע העיתונות.