האם תהיתם פעם איך הרגיש זוג יהודים שהתנשק לראשונה בוורשה, ביום הראשון של חודש ספטמבר 1939? האם ענני המלחמה נקשרו בשמי האהבה והצליחו להעיב גם על הרגעים האינטימיים והמתוקים ביותר, או שאולי באותן שניות נדחקה מהתודעה הפלישה הגרמנית הצפויה, אוזלת ידן (הפחות צפויה) של בעלות הברית והתלאות (שאת פניהן המחרידות לא ניתן היה לצפות) שבדרך? מה קרה למי שהתאהב בסתיו 1939, רגע לפני שהשמיים נפלו על ראשו? אילו היה יודע את הצפוי לו, האם היה בוחר אחרת? האם היה מוותר על אותו רגע מזוקק של אושר? כלומר, על מה היה מוותר לו יכול היה לבחור: על החיים או על טעמם?

אני לא משווה חלילה, לא בין הנסיבות - ובוודאי שלא באשר לתוצאות הצפויות - אך יחד עם זאת, בימים האחרונים אני מוקף בלא מעט אנשים שהפסיקו לצרוך חדשות מתוך אמונה נאיבית שההתעלמות תאפשר להם להתעסק בשלהם. עליי להודות שבמידה מסוימת גם אני נמנה עמם, פחות בשל אי־הכרה בגודל השעה, יותר בגלל הסתייגות מוחלטת מפלגים מסוימים בצד שהוא כביכול “שלי". הבעיה היא שלעתים, כאשר המאבק מונהג בידי קיצונים ואין סיכוי להחליף אותם (בשני הצדדים) בהנהגה מתונה שתחזיר את העסק לפרופורציה ולא תמהר להפוך יריב לגיטימי לאויב דמוני, אתה עלול להיות מוכרח לבחור צד: לא להביט ימינה ושמאלה, תרתי משמע, כדי לתהות על קנקנם של מי שניצבים בשוחות לידך, אלא לראות רק את היעד שיש לפניך - ולהסתער עליו עד לכיבושו מידי אלה שעיקר כוחם בלשונם.

הלוואי שהתסריט הזה הוא עדיין בגדר נמנע, לא רק משום האימה שבדרך, אלא בעיקר מפני שבמלחמת אחים שכזאת, הניצחון האפשרי היחיד הוא ניצחון פירוס. 

חמוש בתקווה שברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ארשה לעצמי עוד רגע אחד של אסקפיזם: יום ההולדת ה־16 שלה הוא הראשון שאני זוכר. 

זו הייתה הפעם הראשונה שבה הגעתי לבית הוריה, נער בן קצת יותר מ־14 שנים (לא תאמינו, אבל ההפרש בינינו נשאר אותו הדבר גם היום!). היא אפתה במו ידיה בורקס, מה שמאוד הרשים אותי בשעתו (עד היום היא אופה מחוננת, אם כי הבורקס עברו לשטח השיפוט שלי: היא מתעניינת רק במתוקים). בסוף אותו חודש (מרץ 1984) התחלנו לצאת, מה שארך קצת יותר מ"שנתיים וכל החיים".

שש שנים מאוחר יותר, אני כבר אחרי לבנון ועזה, פועל בניין גאה על הפיגומים בסידני, אוסטרליה. ופתאום, מכתב ממנה. ממרחק השנים מדהים להיזכר איך הדואר היה אמצעי הקשר העיקרי, בעידן שבו שיחת טלפון לחו"ל עלתה כמעט כמו דירה (אם כי יש לציין שהנדל"ן היה אז זול יותר). במכתב ההוא היא תיארה באופן משעשע אך רגיש איך השתקעה משפחה של עולים חדשים מרוסיה בבית השכן. כך למדתי שהתחיל גל העלייה מברית המועצות.

המכתבים ממנה לא פסקו גם כשהשארתי את אוסטרליה מאחור והמשכתי לנוע ולנוד: בכל סניף דואר מרכזי בהודו, נפאל ותאילנד חיכה לי מכתב ממנה, אף כי בדיעבד התברר שאחדים מהם החמצתי - לך תסמוך על שירותי הדואר בקטמנדו. כך או כך, נכבשתי במילותיה. 
מבין שנינו היא הכותבת המוכשרת יותר (גם אם המנוסה פחות). מדי פעם, כשניצלתי את הבמות העיתונאיות שעמדו לרשותי כדי להתגולל עלינו, איימה שתדבר עם העורך כדי שתינתן לה זכות התגובה.

“תכתבי", אמרתי לה תמיד, “אני אדאג שיפורסם", אבל היא אף פעם לא הרימה את המקלדת, למזלי - ואולי גם למזלה, כי אחרי הכל, מבין שנינו זו היא שיש לה היום עבודה מתגמלת יותר. לא אלאה אתכם בקיצור תולדות הזוגיות שלנו, שלעתים נדמית כמסע ברכבת הרים. מהפרטים אמנע גם מטעמי צנעת הפרט, אבל אולי בעיקר מפני שביום ראשון תיאלצו לחזור לעבודה, בעוד אם אפרט, אגיע אולי רק לשנה החמישית מתוך 39 שנים ברוטו, שמתוכן יותר מ־30 כדת משה וישראל. 

לכן אבקש כי “ידידי" ז'אק ברל, ישאיל לי את מילותיו, בתרגומה של נעמי שמר ובביצוע המופתי של יוסי בנאי, לאמור: “ידענו אש, ידענו רעם - ואהבה בת עשרים. ברחנו זה מזו לא פעם, אבל היינו חוזרים". נזכרתי ביום ההולדת ההוא, השבוע, כשתהיתי אם צריך להזמין מקום מראש במסעדות שנפקוד ביעד שאליו הזמנו חופשה קצרה, לציון 39 שנים לאותו היום (תעשו את החשבון לבד, ממני לא תוציאו מספר מפורש בחיים!). יש לי תחושה שעם כל הגעגוע לטעם הנעורים, הפעם כבר לא נסתפק בבורקס.

אז אחרי שנעזרתי מקודם בשלישייה ברל, שמר ובנאי כדי לתאר, אקווה שלא תהיה זו חוצפה אם אבקש מהם גם לסכם עבורי: “כאן שום דבר אינו דומה לאשר עבר, לאשר חומק, לאשר הולך איתנו הלאה". יש המשך לשיר, אבל איני מסוגל לכתוב אותו בלי לדמוע.