בסוף השבוע האחרון ארקדי דוכין הופיע בהיכל התרבות בתל אביב. זו הייתה הופעה חגיגית במסגרת פסטיבל החורף החמישי של ההיכל, ובהתאמה הבמה הייתה מעוצבת באופן עשיר ומושקע במיוחד. את ארקדי ליוותה סוללת נגנים מרשימה, והוא אירח לא מעט מוזיקאים אהובים וידועים. הקהל, שמילא את האולם הגדול, נראה - בהכללה גסה - כמו בני המעמד הבינוני בגילי 40 ומעלה (בדיוק כמו הח"מ). הוא נהנה במבואה, לקראת המופע, מצליליה של להקת ג'אז, לגם יין טוב שנשפך שם כמים, ובאופן כללי - נראה מוכן לחוויה בורגנית קלאסית.

פתיחת המופע אותתה על כך שהציפיות עומדות להתגשם במלואן. ארקדי עלה לבמה לבדו, התיישב ליד הפסנתר ופצח בשירת “הבלדה על האיש שהחליף את הירח", ששחררה אנחות הנאה קולקטיביות, וציפיות להמשך הופעה פסנתרית המבוססת על הבלדות הפופולריות (והמופלאות) שארקדי כה מיטיב לייצר. כשלעצמי, התכווצתי מעט במושב הנוח, כי בחוויה האישית שלי ארקדי דוכין הוא כמעט ההפך ממהוגנות בורגנית. הזעקה שלו ב"זקוק לך", מתוך האלבום הראשון של החברים של נטאשה, הייתה עבורי בזמן אמת כמו קריאת השכמה. בעיטה הגונה והכרחית בישבנה המשמים של המוזיקה הישראלית דאז. ומאותו רגע הוא לא הפסיק לחפש ולהתנסות מוזיקלית, גם כשהפך לדינוזאור מקומי. מצד שני, יש לו הכישרון הפנומנלי הזה לייצר בלדות פסנתר רומנטיות כובשות, שיושבת בול על הצרכים של מרבית הקהל הישראלי. רוצה לומר: תעשה לי נעים, אל תצעק. מספיק קשה לי ביומיום.

בקיצור, לא פלא שהפתיחה נראתה לי מאיימת. אבל אז ארקדי עשה משהו שהוא בדרך כלל לא נוהג לעשות: לדבר בין השירים. ולדבר, ולדבר. אולי אפילו יותר מדי, במונחים אובייקטיביים של בניית מופע מהוקצעת. העניין הוא שזה נראה כל כך אותנטי, כל כך מהבטן, שבהדרגה חומות המהוגנות נפלו לטובת אינטימיות. משהו כמעט בלתי אפשרי בהיכל גדול כל כך. ואז החלו להגיע האורחים. ובעיקר - היהודים. מהרגע שבו תום פטרובר ואורית שחף עלו על הבמה, רטט מוחשי של חשמל הרעיד את מעילי היוניקלו של הצופים. שחף היממה עם ביצוע חורך ל"נאמר כבר הכל", ואז הגיעה ההפתעה: דוכין פינה את מקומו לטובת ביצוע של השניים ל"מחפש תשובה", בלעדיו. אקט מאוד נדיר, כמעט מוזר, במונחי התארחות, שגרר מפטרובר את המשפט: “ארקדי התעקש שנעשה את זה. אני חושב שזו טעות, אבל...".

שלוש דקות אחר כך ההופעה כבר שעטה בהילוך גבוה יותר, משמעותית, הודות למתקפת הדיסטורשן היהודית. שרק התגברה בביצוע סטייל “החומה" ל"זקוק לך", עם ארקדי, ששב לבמה. עכשיו הכל כבר היה מוכן לריגוש הגדול הבא: הגעת החברים של נטאשה. שהבטיחה וקיימה בגדול. בעיקר כי ניכר במיכה שטרית ובארקדי שהם בטוב כרגע, והפרגון ההדדי שלהם נראה אמיתי לגמרי. כשהלהקה ביצעה את “שברי את הטלוויזיה", ששבר לי את הלב בפעם המאה, תהיתי מה עוד נשאר במחסנית של ארקדי. ושיערתי שהוא יעבור לאפילוג של כמה המנונים מרגשים, כזה שישלח את הקהל הביתה רגוע ומסופק.

אבל אז, פתאום, הוקרן על הבמה סרטון מוזר ואינסטרומנטלי, עם דמותו המרצדת של שי אביבי, שלאחריו היא הפכה לדיסקוטק ענקי בכיכובו של ארקדי, שהפך לדי־ג'יי, עם אוזניות ועמדה תואמים. הקהל כולו נעמד על הרגליים, במסגרת הקונבנציה של “עכשיו הגיע הרגע הזה בהופעה, של הריקודים", אבל לבמה פרץ הראפר חיים שתיים - שדוכין מטפח כבר שנים - והשניים פצחו במיני־מחרוזת של שירי החלק האפרי של “רדיו בלה בלה" (“קוק בצהריים", “לא רוקד כשעצוב" וגו') משולבים בראפ באנגלית. זה היה מרהיב, זה היה מפתיע, וזה ממש לא העניק לקהל את הקתרזיס המיוחל. המבטים המעט מבולבלים סביבי גרמו לי לרקוד, גם כשלא עצוב. כי הרגשתי שארקדי נשאר האומן האמיתי, הרעב לנסיונות והתנסויות, גם רגע לפני יום הולדת 60. הרבה יותר רעב ואמיץ ממרבית כוכבי המיינסטרים העכשוויים, בני ה־20 ומשהו.

על הסכין

  • בעקבות הקריאות למשאל עם בנושא הרפורמה המשפטית, הייתי ממליץ קודם על הליך אחר: מבחן עם. מה אתה יודע על הרפורמה, ועל מערכת המשפט בכלל. ב"ארץ נהדרת" עשו את זה יפה, בפינתו של אשר בן חורין נהג המונית. התוצאה הייתה ברורה: פרטי ההצעה שגורמת כרגע לקיטוב כל כך גדול במדינה, אינם ברורים כלל למרבית אזרחיה.
  • איתמר בן גביר מכריז על “חומת מגן" חדש בזירת פיגוע. שלמה קרעי מצהיר על מסיבת עיתונאים בנוגע לתאגיד השידור ומבטל אותה מיד; מיקי זוהר מודיע על ביטול מיזמי תרבות בשבת, וחוזר בו יום למחרת; ש"ס מקדמת חוק שעל פיו לבוש לא צנוע בכותל גורר חצי שנת מאסר. ועוד ועוד. נתניהו מציג עצמו כמבוגר אחראי, אבל הקואליציה שלו נראית כרגע כמו גנון.
  • סרט הדוקו המוצלח על פמלה אנדרסון (נטפליקס) חוזר לרגע שבזמן אמת נראה כמו קאלט כמעט משעשע - גניבת קלטת הסקס הביתית שלה ושל טומי לי, והפצתה בכל העולם. בדיעבד, בייחוד כשרואים את הכאב של אנדרסון, כמעט בלתי נתפס לגלות שהפגיעה המטורפת הזו בפרטיות עברה בצורה כל כך סלחנית. אם מישהו עוד נדרש לתזכורת לנחיצותו של מי־טו.