נחתנו באיטליה. זו הפעם הראשונה מאז שהפכנו להורים שהשארנו את הקטנות בבית ויצאנו לחופשה בלעדיהן. בשלבים הראשונים רגשי אשם מציפים ועושים רע על הנשמה. איך השארנו אותן מאחור? הן בטח ירגישו נטושות ולא יפסיקו לייבב. אבל התמונות הראשונות שנשלחו אלינו מחמ״ל המבוגרים המשוריין ששומר עליהן, הוכיחו את ההפך הגמור: הצמד חוגג ועולץ, ולמעט דרישה ספציפית ותקיפה למתנות בסגנון אנה ואלזה, הן די שכחו מאיתנו. לך תגדל ילדים.
כשייסורי ההורות מאחורינו, רומא לפנינו. בגדול, איטליה היא לא ארץ המגף אלא ממלכת הבצק והפחמימות. כל מוצג במוזיאון הוא תירוץ לביס. כל תמונה של מיכלאנג׳לו, פסל של ברניני ויצירה של רפאלו, עודדו אותי לעוד פיצה, פסטה, גלידה, מאפה, קצפת, לזניה וכו׳. הכל טעים בצורה שלא תיאמן, נגיש ובמחירים רחוקים שנות אור ממה שקורה בארץ. כך גם בסופר.
החלטנו לספוג תרבות עד שניחנק, לשרוף את המוח בקלאסיקות. התחלנו את הסיור בווילה בורגזה, מבנה היסטורי שמאגד אוסף אומנות מרשים ועשיר. בכניסה קרה לנו נס. החברה שרכשנו ממנה כרטיסים הציעה לנו סיור מודרך חינם. בחיים לא הוצע לי או קיבלתי משהו בחו״ל נטול תשלום, בלי שיש עקיצה בקצה. בכללי, כדאי להפנים שתייר הוא קורבן. השאלה היא כמה ומתי.
אחרי בירורים מדוקדקים שהבהירו שלא מדובר בנוכלות מתוחכמת, מדריכה איטלקייה וידענית לקחה אותנו לסיבוב מאלף, שכלל תוכן מעמיק על מיתולוגיה ויצירה. עולים, יורדים, עוברים בין עידנים וחדרים ובסיום חמושים בתחושה שהפכנו לפרופסורים לאומנות, נותנים בראש עם מנה הגונה של קאצ׳ו א פפה, פסטה עם גבינת פקורינו. פירוט של אשתי, אגב, ואין לי מושג מה משמעות השם ״פקורינו״.
גם אחרי האטרקציה הבאה, שמיד תקראו עליה, אני עדיין בור גמור בענייני מזון. הגיע הזמן לסיור הקולינרי שתיאמנו עם מיכל מילרד. הגענו אליה דרך המלצה ברשתות. מיכל, בעלת ידע קולינרי עצום, מתגוררת כבר שנים ברומא, ועורכת סיורים מודרכים לישראלים בעיר. הקשרים שלה מביאים את הקבוצה שלנו למקומות הכי נחשבים, והודות לה עוקפים את התורים הארוכים שמשתרכים בכניסה למסעדות הנחשקות. למדנו על גבינות, יין, מתוקים, וגם אכלנו די הרבה.
במקביל חפרנו לה בשאלות על חיי היומיום באיטליה. היא סיפרה שלא חייבים להשאיר טיפ למלצרים ברומא, היות שמלצר, כמו כל שכיר במשק באיטליה, זכאי לזכויות סוציאליות מלאות, וכנהוג במדינה הן מופלגות. החינוך כאן חינם ויש מענקים והטבות רבות שמקילים על חיי האזרח. הדת הקתולית ניכרת ונוכחת. כנסיות בכל מקום, מול כל אחת מהן כוח שיטור חמוש. יש כאן נשים שנכנסות להריון בגיל צעיר מאוד, אזורי הטיפש־עשרה. לא פעם הן יימנעו מהפלה בגלל העניין התרבותי וכן בשל הפרוצדורה הסבוכה שנדרשת.
השחיתות מכה באיטליה בלי סוף. אולי קיבלנו פה הצצה לעתיד שצפוי לנו. אף על פי שסכומי עתק נכנסים מתיירות, חלק ניכר מהכסף פשוט נעלם במבוכי השלטון והפשע וזורם לכיסי מקורבים. 40% מהכלכלה מתנהל בשחור. הרחובות מטונפים, התחבורה הציבורית מחרידה, התשתיות במצב ירוד, והבירוקרטיה אינסופית. קורקינטים זרוקים על מדרכות ואי־סדר מלווה אותנו במסע. הנזק שהותיר ראש הממשלה לשעבר ברלוסקוני הוא קשה. עד היום אין יציבות פוליטית אמיתית. האזרחים והאזורים מפולגים ומתנהלים תוך כדי תיעוב עמוק.
לפי מה שסיפרה לנו מיכל, מה שקורה באיטליה התחיל הרבה לפני האיחוד שהיה אי־אז במאה ה־19. הסיפורים מזכירים את ישראל של הימים הללו. הישות האיטלקית רחוקה שנות אור ממה שהיא יכולה להיות, ובסוף מי שאוכלים אותה הם האזרחים שטובעים בכל כאב הראש הזה. כמונו.
מבושמים ושמחים נפרדנו ממיכל ומשאר החברים שהכרנו. הסיור אגב, סופר־מומלץ. אף על פי שההנאה הייתה גדולה, קשה היה להשתחרר מהסופה בישראל. מועקה יושבת חזק, מה יהיה? איך הגענו לתחתית עמוקה כל כך? המוח פוקד על היד להתנתק מהרשתות וממהדורות החדשות. אומנם חופש, אבל בסוף הכמיהה למידע גוברת על הכל. איזה סיוט. שנינו עצבניים ומוטרדים.
בערב תפסנו משחק כדורגל. לאציו, מועדון עם קהל פאשיסטי בחלקו, מתמודדת מול אטלנטה באצטדיון המיתולוגי אולימפיקו. לא בחרנו. זה מה שהוצע באותו סופ"ש. הכרטיסים במחיר סביר, המיקום מצוין, המזון במקום נגיש לכל כיס. איפה הם ואיפה מגרשי ארצנו? רק חבל שהמשחק היה מחורבן.
בלילה התעלפנו על המיטה במלון. קמנו. ארוחות הבוקר באיטליה קטנות. מאפה, קפה, אולי יוגורט. רחוק מאוד מהשפע הישראלי. עובדים פה רגוע. האיטלקי מתחיל את היום שלו מאוחר, נח בין שתיים לארבע וחי טוב. יוקר המחיה לא גומר אותם. למה לעזאזל אנחנו שורפים את החיים במרדף עבודה פסיכי?
מוזיאון אחרון לטיול: הקפיטוליני. לקחנו אוזניות והתחלנו לסייר. מנהיגים גדולים ואכזריים בנו מפלצות שיש. כמה מאמץ וממון הושקעו בתרבות, אומנות, מחשבה ופילוסופיה. העומס והעיר מהממים אותך. גובה אינסופי ומונומנטים עצומים מגמדים אותנו. פתאום הבן אדם רוצה קצת שקט. תנו לי חתיכת ירקון וכנרת. בורקס ולאפה ושער השבת. יכול להיות אצלנו כל כך טוב, ואני חושש שעתיד להיות רע לתפארת.