האם בישראל היו אי־פעם ויכוחים סוערים כאלה על מספר המשתתפים בהפגנה כלשהי? הוויכוח המוזר משקף את "עידן הנרטיב" שבו אנחנו חיים. כאילו לא משנה כמה אנשים הגיעו בפועל, אלא רק כמה יחשבו שהגיעו. אם 300 אלף איש הטריחו את עצמם לירושלים בתחבורה ציבורית ובצפיפות נוראה, אבל נצעק בתוקף שהיו רק 15 אלף, זה עשוי לתפוס. בסוף אולי נתפשר על 100 אלף, אז למי אכפת אם המספר רחוק מלהיות נכון?

בעולם האמיתי, ההפגנה בירושלים השבוע שברה את רף ה־3.5%. מחקר ידוע של אוניברסיטת הרווארד הראה שהפגנות לא אלימות שהשתתפו בהן 3.5% מהאוכלוסייה או יותר, הן כאלה שמובילות לשינוי כי אי אפשר להתעלם מהן. אבל במקום להרגיע את השטח הבוער על ידי שינוי כלשהו במעשים, מנסים להתמודד עם היקף ההפגנות רק דרך מניפולציות על התודעה, ואחר כך מתפלאים שזה לא עובד.

הרי כשמשחקים עם המספרים, זה רק מעצים את התחושה שישראל כבר נתונה בסוג של דיקטטורה שמתעלמת מהאזרחים. תוסיפו לזה את מופעי האימים והאיומים הבלתי נגמרים של טלי גוטליב, שלמה קרעי ודודי אמסלם, ותבינו למה הפחדים רק מתעצמים.

אז אחרי שעשו הכל כדי להכניס כל אדם ליברלי להתקף חרדה, שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ׳ הבינו שיש בעיה עם המגזר הפיננסי והיצרני, וישבו השבוע בשידור לייב כדי "לתקשר עם האזרחים". איך אפשר להסביר להם שהלך הרוח הדורסני שלהם ביומיום לא מאפשר תקשורת? הרי האמירות שנדמה להם שמשכנעות מישהו, רק מציירות אותם כזוג עיוורים־חירשים.

כל מה שקרה מאז הוכרזה הרפורמה, שחצי מדינה רואה בה הפיכה משטרית, הוא גזלייטינג של נרטיבים. גם ההתקוטטות סביב הצעת ההידברות של הנשיא יצחק הרצוג. הזינו את המילים "בנפש חפצה" ו"אחדות העם", כשלא גיבו אותן בצעדים אמיתיים. במקרה הטוב הראו רצון להעמיד פני מקשיבים, ובמקרה הרע הראו רצון לצבוע המון עצום כשמאלנים סוכני כאוס עם רולקס, כשהמטרה היחידה היא ליצור בלבול לגבי היקף גל ההתנגדות הגדול ביותר שנראה במיינסטרים הליברלי זה עשרות שנים.
כמה סימבולי לעידן ההזוי שאליו נקלענו, שפשוט לא סופרים את המפגינים.

איפה הפרגמטיזציה?

גם המופע של חברי יש עתיד בוועדת החוקה, חוק ומשפט היה מיותר וילדותי. קפיצה על שולחנות אומנם מעידה על כושר גופני לא רע, אבל האם מה שדרוש עכשיו הוא הרמת הרף לעוד יותר כאוס ורעש? נכון שגרעין קשה בקואליציה מתנהל באופן מופרע, אבל למה לחקות אותם?
ניחא, אם הקפיצה על השולחנות הייתה מגובה במשהו קצת יותר רציני. אבל התחושה היא שאת ההמון המוחה לא מספיק סופרים גם באופוזיציה. בינתיים דובר רק על דרישה לעצור את החקיקה לחודשיים כדי להיכנס להידברות, אבל מה התוכנית? איך האופוזיציה הייתה רוצה שתיראה רפורמה משפטית ראויה? הרי זה הקטע של אופוזיציה - לשים תוכנית אלטרנטיבית על השולחן.

נראה שלמרות התוצאות המרות, מפלגות האופוזיציה לא שינו דבר בהתנהלותן. אף אחד מראשיהן אינו נתפס כמנהיג המחאה. לא יאיר לפיד, לא בני גנץ, ועל אחת כמה וכמה דמויות עיקשות ממרצ שהתפוגגה, או מרב מיכאלי, שאם הייתה גבר/ת, הייתה נושאת באחריות ומתפטרת מראשות מפלגת העבודה. הם ממשיכים להתנהל בחוסר אחדות ובבזבוז אנרגיה.

לליכוד יש מפלגת שלטון שמתנהלת עם פריימריז, ולאחר הפריימריז - מכבדת את המנהיג הנבחר כשהשאר נעמדים מאחוריו. אם כל ראשי המפלגות חושבים שהם מתאימים להנהיג, שיתכבדו ויתכנסו למפלגת שלטון אחת עם פריימריז, יתחרו ביניהם, ויקבלו את ההכרעה. הרי אם האופוזיציה לא תסדיר הסכמה לגבי המנהיג שלה, למחנה הליברלי אין סיכוי. לא רק בבחירות, אלא גם בהצגת תוכנית אלטרנטיבית לניסיון לשנות את חוקי המשחק הדמוקרטי במעמד צד אחד.

כל הסקרים מראים על רוב בציבור שמתנגד להעברת הרפורמה במתכונתה הנוכחית, אבל אין תוכנית חלופית. בין מה למה אמור לפשר הנשיא הרצוג? אי אפשר רק להגיד לא - המחאה האזרחית האדירה צריכה פרגמטיזציה. תוכנית רצינית שתונח על השולחן, תצבור תומכים, וממנה יתחיל תהליך של משא ומתן.

בונים את מגדל בבל

הטוויטר התערבב לנו עם הכנסת, עם המשילות, עם אולפני החדשות הנחשבים, ואי אפשר לנהל כך מדינה. איבדנו את היכולת לתקשר זה עם זה, וכרגע אנחנו בונים את מגדל בבל של המילניום השלישי. אין לנו שפה משותפת, ואין לנו יכולת להבין זה את זה אף שכולנו דוברי עברית. איך ייתכן שאנחנו לא מבינים שאף אחד לא ינצח במשחק הדפוק הזה?

כמה התעסקנו השבוע בשעון האידיוטי של דודי אמסלם. אני לא מבינה בשעונים, וגם לא מבינה למה זה בכלל נושא לדיון. גם לא מובן למה אמסלם נלחם כמו אריה רק כדי לקבל תפקיד ריק מתוכן, שאותו הוא ממלא בתוכן סטריאוטיפי, שבאופן אירוני גם מתגזען על מזרחים. פה ג׳ורה אמור לייצג מזרחים? הרי מזרחים שמצליחים והופכים לדמויות משמעותיות בחברה, לא מדברים כמוהו וגם לא מסתפקים בתפקידים ריקים.
ואם כבר עניינים לא מובנים - הפסקנו לתהות למה צריך 33 שרים בממשלה הומוגנית ששואפת למקסימום משילות. איך הפכו הממשלות ההזויות לנורמה? הרי די ברור לכולנו שממשלה מנופחת משמעותה מנגנוני שלטון מנופחים ובלתי יעילים.

השבוע טעמנו כבר כמה פירות באושים של המבנה הבלתי סביר של הממשלה, שאמורה לתפקד כמקשה אחת. השב"כ הוציא אזהרה לשר לביטחון לאומי שהוא עלול להבעיר את השטח לפני הרמדאן, ולסכן חיי אזרחים ישראלים. בתגובה, השר איתמר בן גביר התלונן ש"לא לממשלה הזו הוא פילל", ואחרי שהסתכסך עם המפכ"ל, נכנס לסכסוך גם עם מפקד מג"ב. שר האוצר, שהתפקיד כל כך קטן עליו שהוא התעקש להיות גם השר לעניינים אזרחיים במשרד הביטחון, נכנס לקלאש נוסף עם שר הביטחון האמיתי, יואב גלנט. כל אחד חושב שהוא הבוס והוא זה שיקבע את החוקים, ובתווך נקלעו לוחמי מג"ב המסכנים.

בתוך שבועיים וחצי היו פה שני פיגועי ירי המוניים, שני פיגועי דקירה ופיגוע דריסה מזוויע במיוחד. במקביל, שוגרו 27 רקטות מעזה. אבל הממשלה עסוקה בקטטות פנימיות על סמכויות, ובקריעת העם לשניים עם רפורמת הבזק הרדיקלית במערכת המשפט.

נמאס לשמוע מכל עבר "ירדתם מהפסים!" או "איבדתם את זה!", כי כולם צודקים. כולם צריכים לעלות בחזרה על הפסים, והדרך לעשות זאת היא על ידי עצירת הדורסנות למען בנייה מינימלית של אמון. נקווה שמישהו בממשלה סוף־סוף יבין שאמון לא בונים על ידי גזלייטינג.