אשרינו שזכינו בטלי גוטליב. חברת הכנסת מהליכוד האשימה את נשיאת בית המשפט העליון באחריות לפיגוע רצחני. אחר כך הסבירה ש"ההיסטוריה תשפוט את חיות". תשפוט על מה? על "שהעזה לצאת לעם ולהמריד מפני שלטון ימין". שווה לעיין בדבריה של גוטליב. לפעמים, דווקא המקורות המשונים ביותר יכולים להיות שער כניסה לסוגיות עמוקות ומרתקות.
לדוגמה: כיצד בוחנים סיבה ותוצאה. "אני מאשימה את נשיאת העליון בפיגוע", כתבה מלכת השערוריות הליכודית, שמעוררת געגוע לימים הרגועים והנורמליים, ימי מלכותה של גלית דיסטל אטבריאן. "אני מאשימה" של גוטליב הוא מן הסתם ניסיון להדהד את כתב האשמה של אמיל זולא, ולעורר הזדהות עם גלגולו המודרני של הקצין היהודי אלפרד דרייפוס. "בפיגוע" – זו כנראה ראיה למחלוקת בין גוטליב לבין הפילוסוף דיוויד יום, שכפר באפשרות לזהות במובהק סיבה ותוצאה.
לא קל לאתר סיבה לתוצאה. מה הביא לקריסת האימפריה הרומית? יש המדגישים התפוררות פנימית, יש המדגישים את פלישת הברברים. אבל מה מביא להתפוררות פנימית? אולי שגשוג מוגזם. ומה לפלישת הברברים? אולי ברברים אחרים, שדחקו את רגלי הברברים הפולשים. ומה הביא את הברברים האחרים לדחוק את רגלי הפולשים? אולי תופעות של מזג אוויר, שאילצו אותם לחפש מרעה במקום חדש.
ומדוע השתנה מזג האוויר? אולי זו הייתה תזוזה קטנה, מזערית, בסיבוב מסלולו של כדור הארץ סביב השמש. ומדוע כדור הארץ משנה את מסלולו? זה מחייב הסבר פיזיקלי מורכב על חוקי אינרציה ומשיכה ועוד כהנה וכהנה. זה מחייב לעיין בחוק הראשון של ניוטון המבוסס על עקרון ההתמדה.
הנה – כך נמצא ההסבר לחורבן רומא. האשם בחורבן הוא עקרון ההתמדה. ואולי ראוי להרחיק ממנו עוד הלאה, לעילת העילות וסיבת כל הסיבות, מהשיר המוכר של ישי ריבו, והתפילה המוכרת קצת פחות של רבי נתן מברסלב. יש סיבה, יש תוצאה, שאליה אפשר להגיע בתהליך דומה לתהליך הניתוח וההיסק של גוטליב.
אבל למה לעצור באסתר חיות, שמשהו בהתנהלותה, גם אם לא ברור מהו בדיוק, הוביל בשרשרת סיבתית לפיגוע. נמשיך מחיות, וננסה להעמיק הלאה. מי הושיב את חיות על כיסאה? שר המשפטים מאיר שטרית שלח אותה למינוי זמני בעליון. ומי בחר בשטרית לשר המשפטים? ראש הממשלה אריאל שרון. ומי בחר בשרון להיות ראש ממשלה? מצביעי הליכוד. הם שבחרו בו. לכן, אמור מעתה: מצביעי הליכוד אשמים בפיגוע. הם בחרו בשרון, שמינה את שטרית, שקידם את חיות, שאשמה בפיגוע. סיבה ותוצאה.
בשאלון חדש של אתר המדד וכאן חדשות (סרקו את הקוד שעל הגרף ובואו להשיב), אנחנו מנסים לסייע לגוטליב במאמץ השני שהיא מבקשת לקדם – משפט ההיסטוריה. היא אומרת שההיסטוריה תשפוט את חיות על מעשיה. יש להניח שכוונתה לא ל"תשפוט", אלא ל"תשפוט לרעה". בשאלון שלנו, אין הרשעה מראש. יש רק בדיקה. אנחנו שואלים, לדוגמה, כיצד תשפוט ההיסטוריה את דוד בן־גוריון על החלטתו לא לקדם, לא להתעקש, על כתיבת חוקה לישראל?
זו שאלה טובה, שאלה אקטואלית. ייתכן שאם הייתה לנו חוקה, לא היינו מתגלגלים לידיהם של יריב לוין ושמחה רוטמן. ייתכן שאם הייתה לנו חוקה, יכולנו לשוטט ברחובות במרצדסים שלנו, עונדים את שעוני הרולקס שלנו, בלי שדוד אמסלם יגנה אותנו על הראוותנות המכוערת, הבולטת כל כך על רקע ההסתפקות במועט והצניעות של חברי כנסת של הליכוד (מורשת מנחם בגין, כמובן).
מצד שני, ייתכן שאם היינו מנסים לכתוב חוקה עוד בימי בן־גוריון, מלחמת האחים שלנו – זאת שראשי האופוזיציה לא מפסיקים להתריע מפניה, עד שלרגעים נדמה שהם כמעט מקווים שתפרוץ – הייתה פורצת כבר מזמן, בשנת 1950. הנה, כך חשב מייסד המדינה באותה עת: "לנוכח התרבות הפוליטית ומבנה המשטר בארץ, המהלך של חקיקת חוקה כתובה עלול להלהיט את הרוחות, ללבות מלחמת תרבות ואולי אף מלחמת אחים ולסכן את המטרה החשובה של בניית מדינת חוק דמוקרטית".
ניר קידר, בספרו על בן־גוריון והחוקה, מתאר כיצד המתנגדים לחקיקת חוקה, ובראשם בן־גוריון, חששו ש"הפולמוס הכרוך בחקיקת חוקה עלול לסכן את יכולתן של הכנסת והחברה הישראלית להתמודד עם האתגרים הגדולים הניצבים לפתחן".
פרופ' רות גביזון מתארת את מניעיו של בן־גוריון באורח שמעלה דמיון מפתיע בין בן־גוריון של אז לבין יריב לוין של היום (זה, כמובן, הדמיון היחיד ביניהם).
"בן־גוריון", כתבה גביזון, "העדיף להסתמך על השיטה הפרלמנטרית הטהורה שישראל ירשה מתקופת המנדט, בעיקר מפני שמפלגתו הייתה הציר הקבוע של הממשלות האפשריות. הוא התנגד בעקביות לחוקה נוקשה, או להגבלות על כוחו של הפרלמנט לחוקק, ובוודאי לפיקוח שיפוטי על עקרונות החוקה ולמגילת זכויות. לדעתו, אומה צעירה הנאבקת על קיומה... אינה יכולה להרשות לעצמה הגבלות מבניות כה חמורות על כוח השלטון המרכזי".
הנה, יש כאן מפתח אפשרי להבנת עומק המחלוקת בין מחוקקים כמו לוין ושמחה רוטמן, לבין מתנגדים כמו יאיר לפיד או מרב מיכאלי. הראשונים סבורים כי ישראל עודה אומה צעירה הנאבקת על קיומה. האחרונים משערים כי בשנת ה־75 ישראל כבר אינה צעירה, וקיומה כבר אינו מחייב מאבק שחוקה עלולה לסבך.
"היעדרה של חוקה במשך כל התקופה מאז הקמתה של המדינה הכביד על היכולת לטפל במחלוקות בתוך מסגרת פוליטית משותפת ומוסכמת", כתבה גביזון. אך מעולם לא הייתה שוב הזדמנות חגיגית, מתאימה, להתפנות לחוקה. אם הייתה נכתבת כיום, זו כבר לא הייתה החוקה של בן־גוריון, אלא חוקה אחרת. אם הייתה נכתבת כיום, שוב הייתה סכנה "להלהיט את הרוחות, ללבות מלחמת תרבות ואולי אף מלחמת אחים".
אז מהו משפט ההיסטוריה? כאמור, בשאלון של המדד אנחנו מבקשים לשמוע את תשובתכם. על שאלת החוקה, ועל שאלות רבות אחרות. המבט לאחור מסובך ותובעני. למה הכוונה במשפט ההיסטוריה, האם צריך לשפוט את מה שהחליט בן־גוריון לעשות בחוקה על רקע חששותיו מאז, והעובדה שהיה קצת עסוק בהקמת מדינה – או שמא יש להביט על פשרת הררי מקיץ 1950 (אז הוחלט לוותר על חוקה לטובת חקיקה הדרגתית של חוקי יסוד, שמה הם שווים כולנו כבר מבינים). במבט הביקורתי של היום אולי צריך לומר – שוב, ברוח הגותה של גוטליב – שבן־גוריון הוא האשם במשבר החברתי־פוליטי של חורף 2023.
האליטות הנחוצות
הנחתי ששיחת הטלוויזיה שלי עם קלמן ליבסקינד על אליטות ומשמעותן (חפשו את הווידיאו ברשת, אם חשוב לכם לצפות) לא תעבור בלי כמה תגובות נוזפות או נזעמות. זה מסוג הנושאים הקשים, מעוררי הרגשות. תגובות בנוסח למה־מי־אתה, ואז־אתה־לא־דמוקרט, וזאת־התנשאות, ויצא־המרצע – תגובות שכולן אומרות בעצם דבר אחד: הדמוקרטיה טובה לך כאשר חבריך בשלטון, וכאשר אינם בשלטון אתה מחפש דרכים להשאיר אותם בשלטון. שלטון האליטות במקום שלטון העם.
התגובות האלה מתבססות על שתי הנחות שמותר לתהות עליהן. הראשונה – שהמגיבים יודעים מי הם חבריי, או את מי אני מעדיף בשלטון. לא בטוח שהם באמת יודעים. השנייה – שהכרה בערכן, בכוחן ובחשיבותן של אליטות משמעה כפירה בדמוקרטיה. לטעמי, זאת הנחה שגויה.
נעזוב את השאלות מיהם חבריי, והאם הם שייכים לאליטות, ואת מי אני מעדיף בשלטון, וננסה את השאלה החשובה יותר, העקרונית. שאלת האליטות. לאחרונה מרבים לדבר אצלנו על אליטות – בדרך כלל לא במילים טובות. יש אליטות "ישנות" – שתפקידן להיעלם.
יש אליטות "חדשות" – שנדמה שהתפקיד העיקרי שלהן הוא להדיח את הישנות. לא תמיד ברור למה. כלומר, מה חטאן הגדול של האליטות הישנות. ועוד מדברים על אליטות "שלא מקבלות את הכרעת הרוב" וממשיכות להילחם על "הגמוניה" ועל שליטה בכל מיני מוסדות (בית המשפט, המערכת הצבאית וכדומה). בטלוויזיה הזכרנו כדוגמה את מי שכבשו לעצמם משרות טובות, כמו משרתים ביחידה 8200, שבאים מהאליטות, בשעה שהלא־אליטות נאלצות להתגייס ליחידות קרביות.
בואו נדבר על האליטות. וננסה להסתפק באמירות כלליות ועקרוניות. אין דבר כזה חברה בלי אליטה. בכל חברה יש רבדים שונים של השכלה, הכנסה, יכולת. חברה טובה היא חברה שיש לה אליטה טובה. בחברה טובה, האליטה היא אליטה משרתת, שיש לה אחריות ציבורית.
יצחק הרצוג, הנשיא שלנו, שנאם השבוע כשידיו רועדות, כי הוא מבין את גודל הרגע, הוא אליטה משרתת. ג'ורג' בוש היה אליטה משרתת. ווינסטון צ'רצ'יל היה אליטה משרתת. גם בנימין נתניהו. כל אחד, חולשותיו, יתרונותיו, זכויותיו וכישלונותיו – אבל ארבעתם שייכים למגזר הזה. אליטה שממקדת את עניינה בחברה שבה היא חיה. מובילה היכן שהיא יכולה להוביל, ומושכת אחריה את שאר האוכלוסייה. במקרים הטובים, לכיוון מעלה. ליותר השכלה, הכנסה, סובלנות, ביטחון, שגשוג, משמעות. כל מה שהחברה צריכה, כל מה שאליטות יכולות לתת.
מדינה בלי אליטות היא מדינה בבעיה. אליטות הן דבר הכרחי. הן הקטר. באין אליטה, אין מי שימשוך את הקרונות. באין אליטה, אין מי שיציב סטנדרטים למצוינות. חברה צריכה מוזיקאים טובים, היא צריכה מדענים טובים, כלכלנים טובים, אנשי רוח משכילים ורחבי אופקים, פילוסופים דגולים, אנשי צבא מבריקים, מהנדסים יצירתיים. בלי כל אלה – בלי האליטות האלה – החברה תקרטע. חברה חכמה מתגאה באליטות שלה, לא מעליבה אותן (ובלבד שהן אליטות שאינן מנוכרות לחברה).
אליטות צריכות להיות דינמיות. על האליטות לאפשר כניסה (ולפעמים גם יציאה) של קבוצות אליהן ומתוכן. אבל – וזה אבל חשוב שצריך להקפיד עליו – המטרה צריכה להיות לא ביטול האליטות, אלא רענון האליטות. זה אומר שצריך לומר "אליטות חדשות" בדגש על ה"אליטות" ולא על ה"חדשות". העיקר אינו החלפה, יהיה במי שיהיה, העיקר הוא שתישאר אליטה. מי שמחליף אליטה באספסוף מקבל אסון (ומי שיבקש הפניה לספרי ההיסטוריה, יקבל בשמחה).
אליטות משפיעות יותר מלא־אליטות. זו לא תקלה – זו מציאות. או כמו שהיו אומרים באנגלית: זה לא באג, זה פיצ'ר. ככה זה, וככה זה גם אמור להיות. חלק ניכר מהשיחה בטלוויזיה הוקדש לטענה הזאת. ליבסקינד לא בדיוק זרם איתה. גם לא המגיבים בטוויטר. זה אומר – כך הוא והם טענו – שהקול של חבר אליטה שווה יותר מהקול של סתם אזרח, כמוני או כמוכם. ונכון, במובן מסוים זה מה שזה אומר.
כמובן, בהקשר פורמלי, כאשר הולכים לקלפי, כל קול שווה בדיוק קול. קולו של העשיר שווה לקולו של העני. קולה של הפרופסורית שווה לקולה של מי שאינה בוגרת תיכון. וכך זה צריך להישאר. אבל מעבר להקשר הפורמלי יש גם מציאות שלא מתנהלת בשחור־לבן. במציאות הזאת, ככל שזה עלול להישמע מקומם, קולו של העשיר שווה קצת יותר. למה? ככה, כי הוא עשיר. כי בעולם האמיתי כסף הוא מכפיל כוח. וגם השכלה היא מכפיל כוח. וגם מיומנויות. וגם מקצוענות. וגם קשרים. וגם כישורים. זה לא משנה אם אני רוצה שכך יהיה או לא רוצה. פשוט, ככה זה. וזה לא בהכרח נורא.
ונכון, יש מתח מסוים בין הרצון להיות הכי דמוקרטים שאפשר, לבין העובדה שלאליטות יש כוח השפעה גדול יותר. אבל מתחים קיימים בדמוקרטיה בהרבה עניינים (הרצון בחופש דיבור מול הרצון להגן על פרטיות זו רק דוגמה), וגם עם זה צריך ללמוד לחיות. מי שאינו קנאי או מריר, צריך לשמוח שיש בחברה שהוא חלק ממנה מדענים מצוינים ופילוסופים חכמים ויזמים מבריקים.
עכשיו לישראל של היום. האם בישראל יש "אליטות חדשות" שיכולות להחליף את הישנות? קודם כל צריך לשאול אם בכלל היו כאן אליטות ישנות. המשורר דוד אבידן, שהביע דעה בנושא הזה, בשיר על שלהי קיץ 1962, כתב ש"אֵין עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַה יֵּשׁ לָנוּ בִּמְקוֹמָהּ". זו הצהרה, כך כתב בשיר ההוא, "שֶׁלֹּא תַּאְדִּיר, כַּנִּרְאֶה, אֶת פּוֹפּוּלָרִיּוּתִי". שאלה מעניינת אם היום היה כותב אחרת. אם היום היה מניח שהשמצת העילית היא דווקא זו שתאדיר. כך או כך, אם ישנן עוד אליטות, למה להחליף אותן, מה כל כך גרוע בהן. ואם להחליף, אזי צריך לשאול: מה משמעות ההחלפה. מה נקבל במקום מה שילך?
ניקח את בית המשפט העליון – כי על זה מדברים עכשיו. ברור שהמשמעות של החלפת אליטות בבית המשפט העליון לא יכולה להיות "שופטים ברמה יותר נמוכה". היא גם לא יכולה להיות "שופטים שעושים מה שהממשלה רוצה". היא כן יכולה להיות "שופטים ברמה גבוהה באותה מידה – עם רקע או השקפת עולם אחרת". שזה אומר: שוב אליטיסטים, אבל כאלה שהרקע שאיתו הם באים לשפוט הוא קצת אחר.
הנשיא הרצוג, בנאום הנפלא והנורא שנשא השבוע, נאום שספק אם במצב הצבירה הנוכחי שלנו (עצבניים, לעומתיים, כועסים) אנחנו ראויים לו, אמר שיש הכרח לגוון את בית המשפט. הוא גם אמר שבית המשפט הוא מוסד מפואר. וכן, שני הדברים נכונים. וזה בדיוק האתגר – גם לגוון וגם שיישאר מפואר. רק לגוון לא טוב. רק מפואר, מחייב תיקון.
נסכם: חובת הזהירות היא על שני הצדדים בכל דיון על אתגר האליטות. הצד השמרני, שרוצה להחזיק את האליטות במקומן, אולי משום שהתרגל לאליטות מסוימות, צריך לוודא שאין מנגנוני בלימה שמונעים מוביליות חברתית ורענון. הוא צריך לוודא שאין ניכור בין האליטות לבין שאר הציבור שמייצר מתח בלתי נסבל, שתוצאתו פופוליזם. אבל גם על הצד הרדיקלי, שרוצה להדיח את האליטות, יש אחריות. הוא צריך לוודא שהוא לא מדיח אליטה ומקבל בתמורה אספסוף.