המהפכה הקומוניסטית ברוסיה נולדה עם איחודם של גופים ואיגודים סוציאליסטיים ל"מפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקרטית של רוסיה". אבל לאחר זמן קצר נפלה מחלוקת בתנועה. ולדימיר איליץ' לנין עמד בראש קבוצת המיעוט, ולכן – הכריז על פילוג. חסידי לנין הקימו גוף עצמאי שבו הם היו הרוב, ולכן נקראו בולשביקים ("סיעת הרוב"). ב־1917 הם חוללו הפיכה.

רבים סבורים בטעות שהם שחררו את רוסיה מהשלטון הדיקטטורי של הצאר. אבל האמת היא כמובן שהם הפילו את הממשלה של אלכסנדר קרנסקי ערב הבחירות הדמוקרטיות והנהיגו מיד את הדיקטטורה של הפרולטריון.

הטרור האנרכיסטי ברוסיה סלל את הדרך למהפכה הקומוניסטית. הבולשביקים השתמשו בו. עקרון ה"תעמולה באמצעות פעולה" ופעולות הדיכוי של משטר הצאר נגד הטרוריסטים, שירתו את ההיגיון הלניני שהתבטא במשפט "ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר". ו"הרע יותר" אכן היה רע מאוד. עשרות מיליונים נרצחו ברוסיה הסובייטית בשם חירות הפרולטריון.

מי שמזהה קווי דמיון בין התהליכים ברוסיה בראשית המאה ה־20 למצבה הנוכחי של תנועת המחאה בישראל, אינו טועה. איפה כתוב שרק לאנשי שמאל רדיקלי כמו יאיר גולן מותר "לזהות תהליכים"? להנהיג מיעוט חתרני ולטעון בשם הרוב – זה רעיון בולשביקי קלאסי.

ומסתבר כי הפלת משטר דמוקרטי בשם המאבק לחופש והחלפת הדיקטטורה הצאריסטית בדיקטטורה אחרת - גם הן אינן רעיון חדש. וכל מי שבטוח שאני טועה – שלא יעשה לעצמו חיים קלים. אינני טוען שמתנגדי הרפורמה המשפטית הם קומוניסטים. רוב מנהיגיהם עתירי ההון הם קפיטליסטים מובהקים. הם רק למדו את השיטות מהבולשביקים.

תנועת ההתנגדות לרפורמה מורכבת ממפלגות האופוזיציה, ארגוני מחאה וגופים אזרחיים רבים שהשתכנעו כי הם נרתמים למאבק על הדמוקרטיה הנמצאת בסכנת חורבן. אבל רבים מראשי האופוזיציה אמרו בעבר, וחלקם שבים ומכריזים גם היום, כי המערכת המשפטית שלנו זקוקה לתיקונים משמעותיים.

כאלו הם גדעון סער, זאב אלקין וגם יאיר לפיד ואחרים. אבל אין הם מנהיגיה האמיתיים של תנועת ההתנגדות. מטעמים פוליטיים ואישיים (נתניהו) הם אומנם נרתמים לשורות המהפכה. אבל יהיו מוכנים להידברות ופשרה.

מאחוריהם יש כאלו שאינם רוצים פשרה: חונטה צבאית בדימוס, שרק חלק מחבריה משרתים את העם מספסלי האופוזיציה, מהווה גורם חשוב בהפעלת תנועת ההתנגדות. יש בה אנשים טובים שאינם מבינים אפילו איך משתמשים בהם. ויש בה אנשים שכל תאוותם – שלטון.

תנועת ההתנגדות מבוזרת. אין לה מנהיג אחד מזוהה ומוסכם. אבל אלו שאינם תמימים מבינים היטב כי הפגנות בלבד לא יפילו את ממשלת נתניהו. הם יודעים כי ההפגנות טובות לגיוס פעילים קיצוניים, לליבוי יצרים ורוח קרב בפעילים. הם יודעים כי בשלב הבא יחתרו לעימות כוחני עם המשטרה, שיתבסס על תסכול. ואם יישפך דם, הדם הזה ילבה את אש המרד. או בניסוח הבולשביקי "יהיה השמן על גלגלי המהפכה". הם יחוללו את הפרובוקציות מתוך ביטחון שרק כאשר יהיה יותר רע – יהיה יותר טוב. ולכן הם רוצים דם.

כאלו הם רא"ל בדימוס דן חלוץ, הקורא לסירוב פקודה, אל"ם בדימוס זאב רז (נתניהו "בן מוות"), תא"ל בדימוס רון חולדאי ("דיקטטורות חוזרות להיות דמוקרטיות רק בשפיכות דמים") ואהוד אולמרט ("מה שצריך זה לעבור לשלב הבא, שלב המלחמה, ומלחמה לא מנהלים בנאומים.

מלחמה מנהלים בקרב פנים אל פנים, ראש בראש ויד ביד, וזה מה שיהיה כאן"). ולחשוב שאת נאום ההסתה הזה נשא אולמרט ב"דמוקרט טי.וי."... דמוקרט, כמובן. וגם האלוף בדימוס יאיר גולן ("הדברים נכנסים לפסים מעשיים... לדעתי מהר מאוד נצטרך להחריף את הצעדים. כמי שמצוי בחוגים היותר פנימיים, ההכרה הזאת הולכת וגדלה").

וכשתגובת השרשרת הרדיואקטיבית והרעילה הזאת תגיע למאסה קריטית – יתחולל הפיצוץ המיוחל, זה שצמאי הדם משתוקקים לו.
בינם לבין עצמם, המושכים האמיתיים בחוטי ההתנגדות לרפורמה ודאי לועגים לכל "האידיוטים השימושיים" (שוב לנין). בהם - הכלכלנים הטוענים שהרפורמה תפגע במשק, המשפטנים הטוענים שהרפורמה "תפגע באמון הציבור בבית המשפט", הרופאים ששבתו "כי בלי דמוקרטיה אין רפואה" והמדענים הטוענים כי "בלי דמוקרטיה אין מדע". בלי דמוקרטיה אין אקלים, אין חינוך, ובלי דמוקרטיה ודאי גם אין תחבורה, אין הטלת ביצי חופש ואין סדנאות למקרמה. הכל קשור.

כי בדרך לסיכול הרפורמה, ולמען מדינת ישראל הדמוקרטית, כלכלנים וחד־קרנים היו מוכנים לפגוע בכלכלת מדינת ישראל. פטריוטים הצהירו שהם יורדים מהארץ. רופאים היו מוכנים לעזוב את מרפאותיהם, לפגוע בחולים שלהם, וראשי אוניברסיטאות היו מוכנים לדבר בשם האקדמיה, שלא הסמיכה אותם לנקוט עמדה פוליטית ובטח לא לחסום בפני כל מי שתומך ברפורמה את הרשת האקדמית "בשער", זו הלוחמת לכאורה למען "הנחלת חשיבה מושכלת וביקורתית בכל תחומי החיים הציבוריים בישראל" (פרופ' חגית מסר ירון, יו"ר "בשער": "לא אאשר פוסטים המצדדים בהפיכה השלטונית").

עוד נמצא שם את גילדת השופטים והיועמ"שים שהיו בטוחים שהם רק נלחמים על עוצמתם הבלתי מרוסנת, ואת השמאלנים שהטיפו להכרה במדינת אש"ף ומו"מ עם חמאס, "כי שלום עושים עם אויבים", ועתה מתנגדים ליוזמת ההידברות של הנשיא יצחק הרצוג (שאני תומך בה) כי "אין דרך אמצע בין דמוקרטיה לדיקטטורה".

עיתון "הארץ" סילק את גדי טאוב מחשש שמא עוצמת טיעוניו תרפה את ידי המורדים, כתבת השער של המוסף שבו כתב תיארה היטב את הקשר האלים נגד הרפורמה שקושרים הפעילים, המכנים עצמם "הוורד הלבן", על שם קבוצת סטודנטים שהתנגדה למשטר הנאצי. הם מארגנים קבוצות של "לוחמים ולוחמות שמבינים שמחאות מתחילות בהפגנות אבל חייבים להדליק את האש האמיתית... מבצעי שטח משוגעים ללא פשרות עד כדי שיבוש מהלך הרכבות במדינה" (סייבר?).

ב"ועידת האקלים" שארגן העיתון השבוע הניחו המארגנים לקהל למנוע בצעקות מהשרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, לדבר. וקוראיו, האנשים החושבים, כתבו בתגובותיהם כי ככה צריך לעשות בכל פעם שאחד מתומכי הרפורמה ינסה לדבר. במאבק "למען הדמוקרטיה" אין כנראה חובה לשמור על הדמוקרטיה, על זכויות החולה, הפלורליזם, חופש הביטוי, זכות הרוב לקבוע.

במודעות על עמודים שלמים בעיתונות כותבים מתנגדי הרפורמה "חובה להתנגד לדיקטטורה" לצד אגרוף קמוץ, ואולי הם לא שמו לב שהם גנבו את האגרוף של מאיר כהנא ותנועתו.

בסיום משדר התעמולה של רינו צרור בגלי צה"ל, הוא שידר השבוע את השיר "בלה צ'או", שהיה להמנון הפרטיזנים הקומוניסטים נגד הפאשיזם של בניטו מוסוליני. אולי בשבוע הבא הוא ישמיע את "הקומנדאנטה צ'ה גוארה" - זה הרופא שרצח עשרות במו ידיו ונהרג במלחמתו להפיץ מהפכה קומוניסטית בכל מדינות דרום אמריקה. שירים נפלאים באמת, אבל המסר הגלוי הוא: "אנחנו לוחמי החופש נגד הדיקטטורות, ואנחנו מוכנים לאחוז בנשק".

מחקרי פעילות מוחית שהתפרסמו לאחרונה הראו שתפיסת המציאות של אנשי ימין ושמאל בישראל שונה. ולא ברמה ההכרתית - המודעת. או ברמת הערכים. אלו כבר מחקרים ישנים. המחקרים החדשים גילו הבדלים בדפוס הפעילות של המוח ברמת קליטת הגירויים הראשוניים, אזורי הראייה והשמיעה.

לכן אולי אנשי השמאל אינם מזהים באגרוף הקמוץ של מתנגדי הרפורמה את האלימות הפסולה שהם מזהים באותו אגרוף של תנועת כך. לכן, ססמאות ומאמרי דעה אינם יכולים לשכנע אנשי ימין או שמאל מובהקים. אבל אולי בין הרבבות ששוכנעו שהם נלחמים על הדמוקרטיה יהיו כאלו שיהיו מוכנים לרגע לעצום עיניים, לפקוח אותן מחדש ולראות לפתע לאן מובילים אותם.