אי אפשר להבין את עמדת שר המשפטים יריב לוין בסערת הרפורמה המשפטית והקריאות להידברות בלי להיכנס לראשו ולראות את התמונה דרך עיניו. והוא רואה אותה בדיוק כך: מסלול מרתון ארוך ומלא מכשולים, אבל בסופו, בקו הגמר, מחכה לו מדליית הזהב – מה שהאופוזיציה מכנה "סוף הדמוקרטיה", מה שהמוחים ברחובות מכנים "מהפכה משטרית ותחילת דיקטטורה", מה שגם רבים במחנה הימין חוששים ממנו – בעיני לוין זה הצעד הכי נכון והכי דמוקרטי לעשות למען המדינה.
גנץ קרא להידברות: "להיכנס לחדר ביחד עד שייצא עשן לבן"
לוין ורוטמן: "לשכותינו פנו ללפיד וגנץ לתיאום פגישה אצל הנשיא"
כל מי שמכיר את שר המשפטים, יכול להעיד כמה האיש נחוש, קשוח ועיקש באופן כללי. על אחת כמה וכמה כשלא מדובר בהתנהלות שגרתית, אלא בקרב חייו. העיקשות וחוסר הגמישות של לוין בשילוב עם אידיאולוגיה ואמונה שלמה בצדקת הרפורמה שאותה גיבש במשך שנים הם התשובה לכל השואלים מה הסיכוי שההתנגדות, ההפגנות, נאומי יאיר לפיד במליאה והמגפונים ליד ביתו ב־7 בבוקר יגרמו לו להתגמש.הם לא.
גם לא כבוד נשיא המדינה, שדאגתו הכי אותנטית בעולם, והמתווה שהציג בתחילת השבוע הוא פרי של חשיבה עמוקה ועבודה מאומצת.
זה עדיין לא אומר כי לוין ננעל הרמטית במגדל השן של פרויקט חייו ואינו מוכן לשנות בו מילה. זה בהחלט אומר כי מבחינתו התנאים לפתיחת המו"מ לגבי כל פשרה אפשרית יהיו גבוהים מאוד, גבוהים כמו אותו מגדל שן.
הוא, כאמור, נחוש וממוקד, וגם מיליון איש ברחובות לא יזיזו אותו מילימטר מהמסלול. הוא ציפה להתנגדות עזה, ידע שזה יבוא והתכונן נפשית. להזיזו – בלתי אפשרי, לזוז מיוזמתו – לא מן הנמנע, אך, כאמור, טווח הגמישות של לוין אינו נרחב. כל פשרה תיעשה, אם בכלל, רק במו"מ שעליו יסכים וגם אחרי חשיבה מוקפדת על כל נקודה ונקודה.
יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט ושותפו של לוין למהלך שמחה רוטמן נחוש ומאמין בצדקת דרכם לא פחות מלוין עצמו. המפקפק בכך מוזמן לעיין בספרו "למה שהעם יבחר את השופטים?". הספר חולק בזמן האחרון לאנשי התקשורת ולגורמים נוספים בעלי השפעה בשיח הציבורי.
ורוטמן לא לבד במערכה. בשונה מלוין, שמבחירה פועל הכי עצמאית שרק אפשר וגם לא נראה שזקוק לגיבוי מיוחד, העיקר שלא יפריעו לו, רוטמן נהנה מגיבוי מלא פלוס של ראש מפלגתו והאיש החזק בקואליציה, שר האוצר בצלאל סמוטריץ'.
גורמים במערכת הפוליטית שניסו לפתוח בשיחה עם יו"ר הציונות הדתית על אפשרות של פשרה, נתקלו בשאלת הנגד: על מה יש להידבר? הרפורמה היא מצוינת ומדויקת. וגם אם היפותטית אפשר לחשוב על תיקון פה ושם, קודם שיימצא הצד השני לההידברות. בעיני סמוטריץ', לא האופוזיציה היא הצד השני (פרובוקטורים פוליטיים, תומכי ה־BDS) ולא נשיאת העליון (כי בעיניה אין אירוע, המערכת המשפטית היא אידיאלית ולא זקוקה לכל שינוי).
אז לרוטמן יש גב שהוא קיר ברזל. עד כדי כך שאם יום בהיר ישקול יו"ר ועדת החוקה לסגת מעמדותיו לטובת הידברות ומו"מ, נראה כי ייתקל בקיר הברזל שיחזיר אותו לנקודה שממנה ניסה לזוז.
לעצור את הרכבת
לא כך בתוך הליכוד. ככל שהזמן עובר, נראה כי יותר ויותר מחבריו של לוין לסיעה משוכנעים כי ההידברות והפשרה הן הצעד הנכון לעשות. יש בין בכירי הליכוד כאלה שהשתכנעו מדברי הכלכלנים ומהנתונים המדאיגים בתגובה לסערה הפוליטית־ציבורית. ויש בליכוד כאלה שגם בלעדי נבואות הזעם של אנשי הכלכלה סבורים שהנשיא צודק, ואת השינויים היסודיים ברמה של רפורמה משפטית יש לבצע בזהירות, בקצב מתון ובהקשבה לביקורת מנומקת ועניינית. לא פעם בימים האחרונים כינו חברי הליכוד את התנהלותו של לוין "ריצת אמוק".
"הוא מיירט את נתניהו עם ההתנהלות שלו, עם איך הוא עושה את זה יותר מאשר עם מה הוא עושה", אומר שר בליכוד. "בזמנו נתניהו נתן ביריב אמון מוחלט והעניק לו כוח כמעט בלתי מוגבל. היום הכוח הזה יותר מזיק לרה"מ מאשר מסייע לו. יריב מתעסק ברפורמה בצורה לגמרי בלעדית, הוא פועל על דעת עצמו, לוקח את כל הקרדיט, לא מתפשר ולא מוכן לדבר, ובסוף זה יוביל אותנו להתנגשות. הרוב בליכוד בעד ההידברות והפשרות, אך לא יריב".
הנושא המדובר היום בליכוד הוא מה באמת קורה בין לוין לנתניהו. הרי אסור לראש הממשלה להביע את עמדתו בכל מה שאיכשהו קשור לרפורמה. אסור רשמית. ניגוד עניינים. איום הנבצרות. אז מה אומר נתניהו ללוין בשקט, בחדר סגור ונעול, בלי שאיש זר ישמע ויוציא החוצה?
רבים בליכוד סבורים כי נתניהו המתון והזהיר תומך בהידברות, בפשרה ובהאטת הקצב של קידום החקיקה, אך אין באפשרותו לעצור את הרכבת. "יריב נחוש מאוד. עמדתו ברורה: או הרפורמה או שיחפשו שר משפטים אחר".
"רה"מ חושש מהשלכות הרפורמה בדרך שבה היא נעשית, אך חושש לא פחות מהאפשרות לאבד את לוין. לוין היום הוא השחקן החזק שבמגרש, אחרי הקפטן נתניהו, וגם יש לו מחנה. להפקיר את לוין פירוש הדבר לסכן את הממשלה כולה", טוענים גורמים בליכוד. אולם לא כולם במפלגת השלטון סבורים כך. בכיר אחר המעורה מאוד בפרטים, טוען כי "נתניהו הכי מרוצה מהסיטואציה שבה מכוח האיסור המשפטי אסור לו להיות מעורב בהליכי הרפורמה. אסור לו להתבטא, להתערב, להתעניין, להחליף מילה לגבי החקיקה של לוין ורוטמן. וכולם, כולל הנשיא והאופוזיציה, יודעים שדווקא הוא האדם היחיד ביקום שיכול למתן את לוין.
"במצב אחר, במציאות אחרת, ללא משפט וללא שלושה כתבי אישום, היה נתניהו בטח ובטח מקשיב לאזהרות הכלכלנים, אם לא לקריאות המתנגדים. מזמן היה מתערב ואם לא עוצר את לוין, אז בטח ממתן את צעדיו. במציאות העכשווית נתניהו שותק בפומבי, אך בלבו מברך את לוין על עקשנותו. ביבי של היום זקוק לרפורמה עם מינימום שינויים, גם אם ברמה תיאורטית הוא מסכים עם הנשיא ותומך בהידברות"
ביום רביעי אחרי הנאום, אחרי הצגת המתווה ואחרי השיחות השקטות עם הבכירים משני הצדדים, ובעיקר אחרי ההצהרות הפומביות שבאו לאחר מכן, נאם נשיא המדינה נאום בוועידת OurCrowd בבנייני האומה בירושלים. הוא נשמע די פסימי. הוא אמר: "אינני יכול להבטיח 100% תוצאות, אני כן מבטיח 100% מאמץ".
אפשר בהחלט להבין את אכזבת הנשיא מהפוליטיקאים משני הצדדים. אחרי המאמץ הבלתי פוסק, אחרי שעות של שיחות, נראה שהם התבצרו בעמדותיהם ואף הגדילו לעשות והתחילו להטריל עם דרישות נוספות לצד השני. כך בדיוק נתפס התנאי החדש של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שהצהיר כי הוא דורש את הקפאת החקיקה ל־60 יום, לא פחות ולא יותר. ההצהרה הגיעה בנקודת הזמן הכי לא הגיונית. לא כי הקואליציה שמה פס והמשיכה בכל הכוח, אלא להפך – אחרי שהקואליציה הסכימה להוריד שלושה חוקים, כולל חוק דרעי 2, מסדר יומה.
מי שלא מכיר את אריה דרעי, אינו יודע עד כמה האיש מרגיש פגוע ומושפל בימים שאחרי פסיקת בג"ץ. על יו"ר ש"ס הופעלו לחצים מגורמים שונים בקואליציה להסכים לדחות את החקיקה בכמה ימים, בדגש על חוק דרעי 2. תחילה הוא סירב, אך אז הנשיא התקשר אליו. "אריה", אמר לו, "אני יודע שהחוק חשוב לך, אדבר גם עם משה סעדה ורוטמן לגבי החקיקה שהם מנסים לקדם. אני די פסימי לגביהם, אבל תבטיח לי בכל זאת שאם הם יסכימו, אתה לא תתמיד בסירובך". דרעי נתן לו את מילתו.
הנשיא דיבר בצורה דומה על לבם של רוטמן וסעדה, והואיל וגם שניהם לא רצו להצטייר כעקשנים היחידים, הוא חזר לדרעי, קיבל ממנו אוקיי, המשיך לרוטמן וסעדה – וההמשך ידוע. בשורה התחתונה, הקואליציה הסכימה בשקט־בשקט לתת סיכוי להידברות ולדחות לשבוע הבא את החקיקה. לא משנה באיזה תירוץ זה נדחה, העיקר שנדחה. מבחינתם מדובר בוויתור גדול.
הדרישה להקפיא את כל ההליך לחודשיים התפרשה כטרפוד וכהטרלה ולא כהקשחת תנאי הפתיחה הדומה לזו של לוין. לא רק במחנה הרפורמה, אלא גם במחנה המתנגד לרפורמה. מי שחפץ בהידברות – שיוכיח את רצינותו, והפעם הכדור נמצא במגרש של האופוזיציה.
