אין לי דבר רע לומר על המושג הידברות; אין לי גם דבר טוב להגיד עליו. עם זאת, הוא תמיד מזכיר לי פינות אפלות. אחרי שהבריון השכונתי מפגין את נחת זרועו, הוא תמיד מבקש להידבר עם מי שקיבל ממנו כמה כאפות.
אינני מדמה, חלילה, את מארגני המחאות לבריון השכונתי; אבל אני יודע שהדרישה להידברות - בתנאים שקובע, כמובן, זה שהפגין זה עתה את יכולותיו - עולה רק כאשר מחנה הימין נמצא בשלטון. אני לא זוכר, לדוגמה, ששמעון פרס ויוסי ביילין קיימו הידברות עם מישהו – גם לא עם ראש ממשלתם – לפני שהם עשו “שלום” עם יאסר ערפאת ועם אלפי המחבלים שהוחזרו, על נשקם, מתוניסיה לרצועת עזה; שלא לדבר על גירוש אלפי המשפחות מגוש קטיף ומצפון השומרון.
לעומת זאת, אני זוכר את הפגנות הענק שנערכו בתקופת כהונתו של מנחם בגין. תירוצים אף פעם לא חסרו. מה שמוביל אותי לומר שגם בימים אלה, לאחר ספירת הקולות בקלפי, אני מאמין שהיו מי שכבר בנו את ההפגנות הנוכחיות. הרפורמה המוצעת במערכת המשפט, שאין כופר בנחיצותה, הייתה רק התירוץ. לא מן הנמנע שהכל כבר היה מוכן. השלטים. הדגלים. הכסף הגדול.
לכן, מי שחושב, לתומו, שהשקט יחזור לרחובות או שהניסיונות לגרור את הכלכלה תהומה ייפסקו, טועה. כלום לא ייעצר, להערכתי, משום שיש מי שרוצים להפוך את תוצאות הבחירות לטובתם בעזרתה של מערכת משפט מוטה, בעיניי, ובעזרת ערוצי תקשורת מסוימים שזה מכבר אינם ממלאים את תפקידם הציבורי. הטינה כלפי מחנה הימין, כך אני למדתי מאז היותי עול ימים, היא אינהרנטית. אנשי המחנה האחר אף פעם לא ראו בנציגיו של מחנה הימין מנהיגים הראויים להחזיק בהגה השלטון.
השיטות היו מאז ומעולם דומות. הזלזול. הדה לגיטימציה. הכל היה כשר במלחמה הבלתי נגמרת על ההגמוניה במערכות השלטון. כשדודו טופז, בזמנו, כינה את הליכודניקים “צ’חצ’חים”, עשרות האלפים שהיו בכיכר הריעו לו. ממשיכיהם, עם אותה אוריינטציה, נמצאים גם היום ברחובות.
המטרה אף פעם לא משתנה. קעקוע שלטונו של מחנה הימין. אני עוד זוכר את הפגנת ה־400 אלף, לטענת מארגניה, לאחר שהנוצרים טבחו בפלסטינים בלבנון, מתוך רצון להדביק את האחריות לכך לממשלתו של בגין. אינני כופר, כמובן, בזכות להפגין. אני רק לא מבין מדוע מתירים היום למפגינים את מה שלא התירו בזמנו למפגינים ממחנה הימין.
אבל מה שמקומם אותי יותר מכל הוא השותפות המלאה לכאורה של מערכת המשפט למאבקים שהם, בעיקרם, פוליטיים. זה לא היה תמיד כך. היו הרבה שנים שבהן האיזון נשמר; ענקי משפט עמדו בראשה של המערכת הזאת. איש מהם לא חשב שהוא נאור יותר מנבחרי הציבור או מהמוני האזרחים שבחרו בהם. רבים מהשופטים אף לא רצו במהפכה החוקתית שהוביל אהרן ברק. הם חזו את הכאוס המשפטי שבו אנו נמצאים כעת. מה שמוביל אותי לחזור ולומר: אין להרפות מהרפורמה.