טנק שנגנב מאנדרטה בגולן, חבר כנסת קופצני שמדלג על השולחן בוועדה ומאיים על ראשה, ראש אופוזיציה שמזלזל בבית המחוקקים ובאינטליגנציה, ראשי ממשלה לשעבר שמסיתים למרי אזרחי, גנרלים בדימוס שניצבים בראש ההמון המתלהם, מפגינים שקוראים לראש הממשלה “בוגד”, פובליציסטים שקוראים למלחמה ולהיפרדות – אלה רק מזער מהקריאות והתמונות שייזכרו מההפגנות נגד הרפורמה (“הפיכה” בעיניהם) המשפטית.
"זו המלחמה של הדור שלנו": כרבע מיליון מפגינים נגד הרפורמה בתל אביב וברחבי הארץ
לאחר שגנבו טנק: הלוחמים לשעבר העמיסו על גרר נגמ"ש ישן דרומית לכנרת
נקל לשער מה היה קורה אילו כל אחת מתופעות אלה הייתה יוצאת ממחנה הימין. חילוקי הדעות המרים חוצים לא רק מחנות, אלא גם חברויות ומשפחות. ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות מצד אחד, וציבור שאינו מקבל את הדין מצד שני. אלה כאלה הפכו את העיסוק ברפורמה בבחינת ייקוב הדין את ההר.
ההפגנות מרשימות במספר משתתפיהן, אבל דומה שאותו ציבור, ברובו, חוזר ונוטל בהן חלק שוב ושוב. איננו רואים הפגנות שכנגד – ואולי טוב שכך – כי הציבור שהעלה את נתניהו מחדש לשלטון, מקיים את ההפגנה שלו בשקט, בקלפי. ההתקהלות בכבישים, חסימות צמתים, הן “כסף קטן” לעומת הנזק שההפגנות מחוללות בעצם התקיימותן למשק ולתדמית ישראל בעולם. ממקום מחבואו בדרום לבנון אפילו נסראללה חוכך ידיו בהנאה, מלגלג על הישות היהודית, כאילו היא במדרון אל קצה. במרתפי עזה חשים שאת מלאכתם של הטילים והרקטות יעשו המפגינים ומתנגדיהם. ישראל מתפוררת מבפנים – זו התחושה, כמובן מוטעית, במוקד חמאס.
בעולם הנאור קצת יותר מבכים את ה”הונגריזציה” של ישראל. כביכול, אינה עוד דמוקרטית, משנה את ערכיה וצביונה. אין מהססים להתערב בענייניה הפנימיים, כאילו ברפובליקת בננות מדובר. גורמים זרים ממריצים את ההפגנות, ככל הנראה מממנים את מודעות הענק בעיתונים, כאילו החתומים רוצים בטובת ישראל, לא ברעתה. המפגינים זוכים לכיסוי תקשורתי נרחב, דיווחים מפנקים בטלוויזיה, המספקים מבעוד מועד מידע על מיקומי ההפגנות, שעתן, היקפן.
לא מעט מהמפגינים מודאגים באמת ובתמים ממהלכי הממשלה, אבל יש בתוכם קבוצות מאורגנות, ארגונים נתמכים, שבמסווה של “איכות השלטון” יעשו הכל לעוות את תוצאות הבחירות. הם והג’ינג’י ירחיקו לכת, יחוללו כאוס, יגרמו נזקים חמורים עכשיו ולטווח הארוך. מתייצבים כשבט, שבז למיליוני בוחריה של הממשלה המכהנת, אינם רואים בהם אחים.
שנאה שברשתות החברתיות מגיעה לשיאים של הקצנה ובוטות. השדים יצאו מהבקבוקים. בחוסר אחריות משווע הם רוצים “ללכת עד הסוף”, אינם נענים לקריאתו היוצאת מהלב של הנשיא הרצוג להידבר, לדון, להתפשר. להכיר בכך שלממשלה יש סדר יום משלה, שלשם הגשמתו נבחרה, נשענת על 64 מנדטים. מוסתים ומתלהמים, הם “חוגגים” ברחובות ושרק “לא ייגמר לעולם”. יותר מתוכניות הממשלה, דווקא המפגינים גורמים נזק בל ישוער למדינה, לכלכלתה, לתדמיתה.
כבר ציינו כאן לא פעם ששרי הממשלה הרחיקו לכת ברפורמות למיניהן, שעליהן מיהרו להכריז, ולא רק במערכת המשפט. איננו אוהבים את אופן חלוקת התיקים בממשלה, כמה מינויים שאינם מובנים, אינם ראויים. שר אוצר שהוא גם שר במשרד הביטחון, שר משפטים ששמו לצדו שר נוסף, שרה בלי תיק ושרה בלי מדפסת.
חיכוכים פנימיים כבר צצים. גם הם אינם תורמים למשילות שהממשלה מבקשת לחולל. נתניהו אומנם מצטייר בממשלתו כ”מבוגר האחראי”, אבל מדוע נענה מראש לתביעות שותפיו? וכי הייתה להם אופציה אחרת מלבד להישאר בממשלה, ויהי מה? וכי היו באמת נכונים ללכת שוב לאופוזיציה ולהפיל עלינו עוד סבב בחירות, אם לא היו מתמלאות כל גחמותיהם? איומיהם היו והינם איומי סרק. בעולם ובציבור תומכיו בארץ תמהים על נתניהו שאינו הולם באגרופו על השולחן וזועק: די! אומנם מנע כמה מהלכים שמייצרים קלקולים, אך אינו בולם את ההקצנה מצד שותפיו.
לנוכח גל ההפגנות הגובלות כבר באנרכיה, יש המטיחים בממשלה: מה קרה לכם? נבחרתם? אז תשלטו! מתגעגעים למנהיגות מסוגו של אריק שרון, שידע להשליט מדיניותו בכוח הכריזמה שלו ונחישותו. שהרי לא רק ההפגנות, גם אופן ההתנהלות הנוכחית של הממשלה מזיק, מעורר שמחה לאיד בקרב שונאינו. אוהדי ישראל רוצים לראותה איתנה, דמוקרטית, נשלטת בידי מנהיגות מלוכדת שהפגנות לא ירתיעוה מלבצע גם אם לא כל מה שהבטיחה.
הליך החקיקה שעומד להתחיל היום, יעבור ב”מטחנת הבשר” של ועדת החוקה, חוק ומשפט, למרות הקפיצות, יללות של חברי יש עתיד, ואם טנקים גנובים לא ינועו לעבר ירושלים. מה שמובא לדיוני הוועדה – לא בהכרח יוצא ממנה. גם אם יוציאו עזים מתוכנית לוין־רוטמן, אין פני ראשי המחאה ופובליציסטים שנרתמו ללבות את האש - לפשרה. רק להוביל למהפכה שכנגד, רק כי השלטון הלגיטימי, הימני, אינו לרוחם. ד