אי אפשר להישאר אדיש להפגנות העוצמתיות ששוטפות את הארץ כבר חודשיים תמימים. הן מאורגנות למופת, ותמונות הרחפן של המוני האדם נושאים את דגלי ישראל - מרגשות. מדהים לראות אותן ממשיכות ביתר שאת למרות המאמצים הכבירים של תומכי השלטון להקטין, לזלזל, לדכא ולהכפיש את המפגינים. אבל עמוק בפנים - כולנו יודעים שמעולם לא נראו הפגנות כאלו בישראל. טיפש מי שחושב שזה פשוט ייעלם.

היועמ"שית לנתניהו: יכול לעסוק בסוגייה הקשורה לרפורמה המשפטית

אוכלוסייה ענקית של ישראלים ליברלים ופטריוטים - יוצאת מדעתה נוכח הנורמות החדשות שמנסים להשריש כאן, ונעמדת על רגליה האחוריות. ברקע מטרילים בכנסת עם הצעות לחוק חמץ מחודש או חוק לבוש הולם בכותל, אבל זה לא מסיט את תשומת הלב מהעיקר, אלא להפך - הציבור החילוני רק מתחרפן עוד יותר.

אמר מי שאמר שמי שצועד בהפגנות האלו זה ״התל״ג של ישראל״. אלה אנשי מרכז שרוצים שפיות, כלכלנים בעלי שם עולמי, ראשי מערכות הביטחון לדורותיהם. מדובר בכוח חזק מכדי להתעלם ממנו, שמייצג מיליונים שלא מוכנים לקבל בנחת את מה שהממשלה החדשה מנסה לבצע באמונותיהם ובאורחות חייהם.

אבל אחרי שבעה שבועות רצופים של זעם חסר תקדים, הגיע הזמן לתכלס את האירוע הזה. בממשלה עושים תנועות של הקשבה רק כדי לצאת ידי חובה, אבל מנגד, יש תחושה שאין כרגע ניצול מספיק נכון של המומנטום האדיר ברחובות. הרי צריך מטרה בת השגה. המטרה היא לא להסלים עד בלי די, אלא להגיע להסדר ולתוצאה טובה.

בהפגנות דורשים דמוקרטיה בקולי קולות, בתופים ובאבוקות. אבל מה המשמעות? המשמעות היא שכדי לאזן בין הרשויות צריך את הסכמת שלוש הרשויות. ככה פשוט. מי שחושב לאיין את הרצון ברפורמה משפטית חי בסרט. יותר מדי אנשים מעוניינים בשינוי, וצריך להקשיב גם להם.

ומי שרוצה להפיל כך את הממשלה - לאן בדיוק זה יביא אותנו אחרי חמש מערכות בחירות שלא הייתה בהן הכרעה? המטרה היא להגיע לתוצאה טובה עבור המדינה, והיא טמונה במילים שקצת יצאו מהאופנה - פשרות והסכמות. לא רק מהשפה אל החוץ, ולא רק למראית עין במיטב מסורת הטיקטוק והטוויטר, אלא באמת.

בהנחה שהנשיא הוא הדמות המקובלת על כולם, הוא אכן זה שצריך לרכז את השיחות על האיזון בין הרשויות, עם נציגים משלושתן. מהרשות המבצעת אבל גם מהמחוקקת (כלומר מהאופוזיציה), וגם ממערכת המשפט. הדרישה להקפאת החקיקה בזמן הדיונים מוצדקת, ושרי הממשלה העיקשים יפגשו עיקשות לא פחות חריפה מהמפגינים, ממדינות מערביות ומאנשי המקצוע.

אבל בסוף מישהו יצטרך לתכלס את האירוע הזה. יש לנו מספיק בעיות להתמודד איתן. הפשע לא ימגר את עצמו. איראן לא תתאבד. הפלסטינים לא יתאיידו, וחמאס והג׳יהאד לא יחזרו בתשובה רגע לפני הרמדאן.

הממשלה הכריזה שהיא שואפת לשלום עם סעודיה. הלוואי. נראה שהיא מתחילה להבין שחצי מדינה אינה מוכנה שבמקביל - ישנו את כללי המשחק ואת אופי המשטר במעמד צד אחד. עדיין - גם את הזעם הטבעי והמוצדק צריך למקד למטרה פרגמטית, כזו שהיא בת השגה, ולחתור להשיג אותה. נכון, לא ניתן שיהפכו את ישראל לסוג של דיקטטורה שמעמידה פנים שהכול נורמלי, אבל צריך גם לדעת להגדיר מטרה ריאלית ולהשיג אותה.