בואו נפתח את הדיון דווקא ברפורמה שיזם ראש הממשלה בנימין נתניהו והשמאל הישראלי חיבק: לפני כמה שנים נדרש נתניהו לסוגיית העובדים הזרים בישראל/המסתננים/הפליטים/המהגרים הלא חוקיים - תקראו להם איך שתרצו ובלבד שתכירו בכך שהעובדה שיש בינינו עשרות אלפים חסרי מעמד אזרחי, היא מתכון לצרות גדולות עוד לפני שמתייחסים להיבט האנושי. מה שמתחיל בעבירות רכוש קטנות יחסית, עוד ייגמר במגה־פיגוע. אם נדמה למישהו שהדור הראשון הוא בעייתי, חכו לדור הבא, שלא יבין מדוע המדינה שבה נולד הפכה אותו לאזרח סוג ב'.

אפרופו אזרחים סוג ב', המצב הקיים מקפח לא רק את המהגרים אלא גם את תושבי השכונות שבהן השתקעו, שחיי חלק מהם הפכו לבלתי נסבלים ואף מתסכלים, בעיקר כשהם רואים מי התגייס למען הפליטים: אלה שלשכונות המטופחות שלהם יש כניסה למהגרים מאפריקה רק כעובדי ניקיון. מהגרים מאפריקה כתבתי? אפילו לא לפעילי חב"ד שמבקשים לבצע, מה שבעיני חלק מהתושבים הוא “פיגוע" - הנחת תפילין.
נתניהו הבין שהפתרון מוכרח להיות דו־צדדי: מצד אחד לאטום כמעט הרמטית את הגבול הארוך בדרום, כדי לעצור את ההגירה הלא חוקית, אבל במקביל גם להלבין את אלה שלא ניתן לגרש מכאן למדינה שלישית. 

הוא אחז במקל ובתבונה רבה חיזק את גבול הדרום, אבל כשבא לשלוף את הגזר: הסדרת מעמדם החוקי של כמה עשרות אלפי אנשים, שאפשר וצריך להפוך לאזרחים שווי חובות וזכויות, גילה נתניהו שהבייס שלו פנה נגדו - ומיהר לסגת מתוכניתו.

תכף נדלג משם היישר אל הרפורמה המשפטית, אבל קודם כל משהו על שיטת הפריימריז. כשהושקה השיטה לראשונה, לפני פחות מארבעה עשורים, חגגו אותה כאילו הייתה הסניף הראשון של מקדונלד'ס בישראל: הנה גם לנו יש דמוקרטיה כמו באמריקה. הלאה ועדות מסדרות שמתכנסות להכריע באשר להרכב הרשימה לכנסת, יבחרו חברי המפלגה את נציגיהם בעצמם - היש הוגן והולם מזה? מה שלא הובא בחשבון הוא שכאשר מדובר בקהל בוחרים שבו כמה אלפי מתפקדים עושים את ההבדל בין מקום ריאלי עם פוטנציאל לכהן בממשלה, לבין מי שיישארו מחוץ לבית המחוקקים, נכנסים קבלני הקולות לתמונה. 

“קבלני קולות" הוא כינוי מכובס לעבריינים - ואכן מהר מאוד הפכו גורמים המקושרים למשפחות פשע לבעלי השפעה בשתי המפלגות הגדולות דאז, העבודה והליכוד. הייתי נוקב בשמות מפורשים, אבל בואו נאמר שמדובר בגורמים עברייניים עד כדי כך, שלא תביעת לשון הרע היא שמהלכת עליי אימים.

לא רק עבריינים הבינו את הפוטנציאל, אלא גם ועדי העובדים הגדולים. מי שחושב שאני מכוון לליכוד, טועה: כולנו זוכרים את יורם אוברקוביץ' המנוח, יושב ביציע הכנסת ומונה אצבעות. עד היום נותרו הוועדים בעלי השפעה רבה, שלא לומר מכרעת, על הרכבי הרשימות לכנסת.
כתבתי “רשימות", אף שהיום לוקה במחלה הזאת בעיקר הליכוד, לא משום שמדובר בגוף מושחת יותר, חלילה, מכל מפלגה אחרת, אלא מפני שהליכוד היא מפלגת השלטון היחידה שמתקיימות בה בחירות מקדימות - ולפיכך היחידה ששווה לפקוד עבורה חברים פיקטיביים, שיבטיחו לך מקום בכנסת. 

אפשר היה לפתור בקלות את הבעיה הזאת, לו היו מחייבים בחוק בחירות מקדימות בכל מפלגה (כולל יש עתיד ה"ליברלית" וכולל מפלגות החרדים מדירות הנשים), אבל בשיטה של פריימריז פתוחים - כלומר, כל אזרח רשאי להצביע ובלבד שיעשה זאת רק פעם אחת: מי שחשוב לו להשפיע על רשימת מרצ, יוכל להצביע רק בה. מי שחשוב לו להשפיע על רשימת הציונות הדתית, יוכל לעשות זאת רק בבחירות המקדימות שלה - וכך הלאה, והצבעה כפולה (קלה מאוד לניטור במערכות ממוחשבות) תיחשב לעבירה פלילית חמורה. 

הבעיה היא שההצעה הזאת כל כך הגיונית (כמו הפיכת חודש חגי תשרי, מערב ראש השנה ועד מוצאי שמחת תורה, לחודש השני של החופש הגדול, בעוד יולי יהפוך לחודש לימודים), עד שאין לה סיכוי להתממש ב"ישראל המכונה מדינה". למה נזכרתי בזה עכשיו? כי ממש כמו בסוגיה המדינית (שטחים־שלום, זוכרים?), נדמה לי ש־80% מאזרחי ישראל היו יכולים להסכים על רפורמה משפטית, שמצד אחד תייעל ותיטיב את מערכת השפיטה (רפורמה שנדרשה כבר לפני 20 שנה) - ומצד שני לא תהפוך את הכהונה הציבורית (מכנסת ישראל ועד למועצות המקומיות) לעיר מקלט לעבריינים. 

איש אינו חושד בנתניהו שלקה בחוסר תבונה. הוא רואה את הקולות ומבין שהרפורמה לא תהיה כאן אלא במחיר של חורבן בית שלישי, זה שההיסטוריה תרשום על שמו. בצר לו הוא כבר החל לחשוב על פתרונות אחרים למצבו המשפטי הסבוך (והרי גם הרפורמה, חיוניים ככל שיהיו חלקים גדולים ממנה, לא באה לעולם אלא כהמשך המגעים בדרך לעסקת טיעון), אבל ממש כמו במקרה של המסתננים־פליטים, הוא שבוי בידי הגלמים שקמו על יוצרם, הגלמים שקמו עלינו לכלותנו.