כבר כמה שנים שחלק גדול מהפוליטיקאים שלנו חי בעולם עצמאי ומנותק. עסוקים בעניינים הקשורים אליהם ולא אלינו. ככל שהזמן חולף, זה מחמיר. הם בפלנטה אחת ואנחנו באחרת. גלקסיות זרות. מרחפים בחלל של תככים ומזימות. חלקן הזויות. יושבות על פייק ניוז ולייקים בטוויטר. מתרגשים בכל רגע נתון מהשערורייה האחרונה, שאין לה נגיעה ממשית לאדם מן השורה. הם מראים דאגה מועטת לדברים הגדולים והקטנים שמרכיבים את חיי האזרח: ביטחון אישי, תחבורה, תשתיות, רפואה, מערך סוציאלי ואיכות חיים. כשזה האקלים, אנחנו צריכים לנסות למלא בעצמנו את החלל בנקודות שבהן הרשויות כושלות. ואלו לא מעט חזיתות. 

כדאי להתחיל בדברים זניחים, כאלו שבמדינות מתקדמות הם ממש לא באחריותו של האזרח. אבל אנחנו כאן ועכשיו, ואם לא נתפוס את ההגה בשתי ידיים, ההווה שלנו יהפוך לעכור עד לבלתי נסבל. שלא לדבר על העתיד. הצעת החוק הבלתי כתובה שלי קובעת שהמאמץ צריך להתחיל ברמה הבסיסית של להיות בני אדם. דבר כל כך פשוט עד שמגוחך לציין, אך בתקופה הזו כנראה שחובה להזכיר. 

אני מציע שנתחיל בחשיבה על האחר. ברחוב, בכביש ובמסגרות העבודה. נהיה טובים יותר מהאנשים בכנסת. אני לא מקבל את המשוואה שאם אלו נבחרינו, מה נדרוש מהציבור? להפך. בגלל מה שקרה לנבחרינו, עלינו להיות יותר טובים מהם, הכי טובים שיש. זו חובה קיומית. זה האתגר שלנו. 

אתחיל בנושא אזוטרי שמסמל בעיניי רבות. אחת התופעות שמטריפות לי את הדעת נוגעת לבעלי כלבים שלא מפנים מהרחוב את הצרכים שהכלב שלהם עשה. זה נושא קטן וסמלי. למה זה מעצבן אותי? כי מדובר בזלזול בסיסי באחר. בשכנים שלך. כל זה כשהמאמץ הנדרש הינו אפסי. פשוט להרים. זה לוקח שנייה, אולי פחות. ועדיין יש הסבורים שאיכות החיים והניקיון הבסיסי שכולנו זכאים להם לא מצדיקים את הזמן וההשקעה בהם. מטנפים באדישות וממשיכים הלאה. 

בשכונה שלי מונחים הררים של צואה על המדרכות. כל צעד הוא מוקש. אפילו במגרש המשחקים שאליו אנחנו הולכים עם בנותינו מיכאלה ואמי. מי לעזאזל אדיש לגועל נפש כזה במתחם ילדים? מה שמדהים הוא שממש ליד מגרש המשחקים יש פארק כלבים מושקע ונעים. כך זה כשבזים לכולם. כשהעליתי את העניין באינסטגרם, קיבלתי מאות הודעות מרחבי הארץ מאנשים שטוענים שגם ברחובות שלהם יש מוקשים. 

מי שמחזיק כלב, ואני אומר את זה כחובב כלבים מושבע, צריך להבין שההנאה מהחבר הטוב, והאהבה וההגנה שמקבלים, גוררים חובות: לנקות גם אם לא נעים, לדאוג שהכלב לא יתפרע ולא ינשוך, לטייל איתו כשהוא נתון ברצועה על פי חוק, ולנסות להתמודד עם נביחות בלתי פוסקות. כלומר, לא לדון כלב לחיי בדידות כשהוא קשור ונעול לבד בבית ונובח מתסכול וצער, כשעצביהן של המשפחות השכנות מסביב מרוטים. 

יש רבים שזה לא מזיז להם. לזהם, להרעיש ולהעכיר את השלווה של השכנים. להלך אימים. ברחבי העולם הטיפול בנושא קשוח וכולל קנסות והרשעות פליליות. בארץ אין כמעט אכיפה. היו ניסיונות להתמודד עם התופעה, אך הם נעלמו. העיריות שלנו קורסות. בכל דקה מטילים עליהן גזירות נוספות, ולמדינתנו השסועה קשה למצוא זמן לדברים קטנים בהמולה המשפטית הנוכחית, אבל מה לעשות שהאושר מורכב מזוטות? 

הפסיכולוג והסופר ג'ורדון פיטרסון טוען שרמת שביעות הרצון שלנו תלויה בעיקר בנקודות הפשוטות שהופכות את הקיום לחיובי. הפאזל שמרכיב את המציאות המיידית: האם בן זוגך מחייך לעברך כשאת מתעוררת? הילדים שלכם פוזיטיביים? ובאותה נשימה, הרחוב שלך שקט, נעים ונקי? ולא אעצור בכלב. 

הוצאת זבל מאורגנת, מסודרת ומוקפדת היא קלה אך משמעותית, ועדיין לא מתנהלת כמו שצריך. מעולם לא הבנתי את האנשים שחושבים שלגיטימי להוציא את שקית הזבל מהבית שלהם ולהשאיר אותה ליד דלת ביתם, במרחב הציבורי. הסירחון לא נעים בבית שלהם, והם מתעצלים לרדת לחדר האשפה. לא אכפת להם מהזולת, הם מצפצפים עלינו. תסבלו. 

גם חניה כחוק ושימוש בקורקינטים נכנסים לרשימה. כמה מנותק צריך להיות כדי לחסום מדרכה לנכה, הולך רגל או לעגלת תינוק עם הקורקינט שלך? אם מערכת החינוך לא מלמדת את הדור הבא שלנו להיות בני אדם, כי היא פגועה, נעשה את זה בכוחותינו. אני כבר לא מדבר על סיוע לאחרים ועל שאר מטלות מרחיקות לכת. בואו נתחיל בקטן ואז נעבור לגדול. כי אם נוותר על השכונה שלנו, באמת - לא יישאר דבר.