בני אדם, גם ישראלים, משתדלים להימנע ממצב של סתירה פנימית. זה נכון באופן כללי, זה נכון גם לבחירה פוליטית. מחקר אמריקאי מעניין זיהה כיצד בוחרים רפובליקנים הסתגלו לדונלד טראמפ. תחילה נשאלו על עמדותיהם בנושאים שונים. העמדות – בעיקר בשאלות של מוסר – היו שונות מאלה של טראמפ. אבל ככל שחלף הזמן, התברר שהפער נעשה קטן יותר. לבוחרים קרו שני דברים: הם שינו את דעתם על טראמפ, כלומר, ייחסו לו עמדות חדשות, שדומות יותר לעמדות שלהם. הם שינו את העמדות של עצמם, והטו אותן כך שיתאימו יותר לעמדותיו של המועמד שלהם ואחר כך הנשיא שלהם.
כדאי לשים לב למחקר הזה, בעיקר לנוכח מבול הסקרים שמזהה חוסר נחת בקרב מצביעי ליכוד ביחסם לרפורמה המשפטית. מי שחושב שהבוחרים ישפיעו על המנהיגים, צריך להביא בחשבון גם את האפשרות ההפוכה – המנהיגים ישפיעו על הבוחרים. איך ישפיעו? לא בשכנוע, לא בנימוקים, אלא בעשייה. ככל שידבקו ברפורמה, וככל שיתברר שהרפורמה היא עובדה מוגמרת, בוחרי הליכוד, גם אלה מהם שרוצים ריסון או דיאלוג, יתאימו את עמדותיהם למציאות החדשה שתיווצר. רק מעטים מהם, אם בכלל, יפסיקו לתמוך בליכוד בגלל הרפורמה. רובם ישנו גישה. הם יאשימו את האופוזיציה בכך שאין דיאלוג, הם יספרו לעצמם שהרפורמה רוסנה, בגלל שינוי של סעיף או שניים, הם יסתגלו.
סקר של קמיל פוקס בחדשות 13 מצא שכשליש מחברי הליכוד תומכים בעצירת החקיקה לטובת הידברות. בסקר כאן חדשות בביצוע קנטאר הממצאים היו דומים: יותר משליש (38%) ממצביעי הקואליציה אמרו כי הם תומכים בעצירת התהליך וקיום הידברות. סקר של המכון לדמוקרטיה הפליג עד כמעט 70%. הכל תלוי כמובן בנוסח השאלה ובדגימה.
מבלי להקל ראש ברצונם הכן של ישראלים לקיים דיאלוג או הידברות כדאי לומר ש"הידברות" זה כמו "שלום עולמי" – משהו שקשה מאוד לומר עליו לא. בדקו ותגלו שבכל העולם, כמעט בכל סקר, הצעה להידברות זוכה לרוב. ואם לא תבדקו, תצטרכו לסמוך עליי. עשיתי את הבדיקה הזאת לפני כעשור וחצי, כאשר ברק אובמה התמודד מול הילרי קלינטון בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. קלינטון הייתה נגד הידברות עם איראן, אובמה היה בעד הידברות עם איראן. לאובמה, כתבתי אז (במגזין האמריקאי "סלייט"), קל יותר להסביר מדוע הוא מוכן להיפגש עם נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד מאשר לקלינטון להסביר מדוע היא מתנגדת לפגישה כזו.
דבר דומה כתבתי גם על הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר, שהשבוע הודיע על כניסתו לאשפוז ביתי בהמתנה למותו המתקרב. קרטר היה מהמנהיגים האמריקאים שקראו לדיאלוג עם חמאס, והתנגדו לבידוד של חמאס, ולהחרמה שלו. האם צריך לדבר עם אויבים, נשאלו האמריקאים? כ־80% מהם אמרו שכן. האם צריך לדבר עם היריבים הפוליטיים על הרפורמה, נשאלים הישראלים? רבים מהם אומרים שכן.
נאמר על זה משהו לא לגמרי פופולרי. אין שום ערך מוסרי לדיבור עם יריב או עם אויב. הידברות היא כלי להשגת מטרה. גם החרמה ובידוד הם כלים להשגת מטרה. שני הכלים יעילים, אם משתמשים בהם בחוכמה; שניהם עלולים להזיק אם משתמשים בהם בלי הכנה מתאימה.
שיחה עם היריב היא כלי – וגם האשמת היריב בחוסר רצון לקיים שיחה היא כלי. חמאס השתמש בכלי הזה כאשר מנהיגיו האשימו את האמריקאים ואת הישראלים בחוסר רצון לקיים דיאלוג. מנהיגי האופוזיציה והקואליציה משתמשים בכלי הזה כאשר הם מאשימים את יריביהם בחוסר רצון לקיים דיאלוג.
דיאלוג על מה? בפסגת קמפ דיוויד, אהוד ברק נכנס לדיאלוג כדי להגיע להסדר עם יאסר ערפאת – או לחשוף את פרצופו האמיתי. התוצאה הייתה שגילינו מי ערפאת, וגם נאלצנו להתמודד עם האינתיפאדה השנייה. ולא שברק חלילה אשם באינתיפאדה. הוא אשם רק בכניסה לדיאלוג, שכנראה מוטב היה בלעדיו. גם את זה צריך לזכור: דיאלוג יכול להועיל, וגם יכול להזיק. הוא יכול לקרב עמדות, ויכול להרחיק. הוא יכול להוביל להסכמות, ויכול גם להרחיב סדקים ולערער אמון. לדיאלוג יש טעם להיכנס אם ברור שאפשר לצאת ממנו עם תוצאה משביעת רצון. בהיעדר כמעט־ודאות כזאת, צריך להיזהר.
רוחם של קרטר ושרון
הנשיא יצחק הרצוג הוא איש רציני. צריך להניח שהקריאה שלו לדיאלוג מבוססת על נתונים שליקט, המעידים על הערכה חיובית ביחס לסיכוי להגיע להסכמות. לאחר הקריאה הראשונה בכנסת, הרצוג קבע ש"הגיע הזמן עכשיו להושיט יד ולקיים הידברות". כאמור, הידברות היא מסוג מילות הקסם שזוכות להסכמה ולאהדה. בטח – חושבים תומכי הליכוד – נידבר, והמתנשאים מהאופוזיציה יקבלו את רוב דרישותינו הצודקות ויפסיקו לאיים בשבירת כלים. בטח – סבורים תומכי יש עתיד – נידבר והמטורללים מהימין יבינו שאי אפשר להעביר רפורמה כל כך דרמטית.
ישראלים ופלסטינים ניהלו הידברות מהסוג הזה במשך כמה עשרות שנים, והתוצאות ידועות. אפשר להידבר כאשר הפערים קטנים. אין טעם להידבר, אם מישהו רוצה למכור מכונית ב־200 אלף, ומישהו אחר רוצה לרכוש אותה ב־100 אלף. הם כנראה לא יגיעו להסכמה על המחיר.
האם כדאי לקואליציה להידבר? נפגשתי השבוע עם תומך משמעותי ברפורמה, המכיר היטב את ראש הממשלה. הוא שרטט על נייר את הבעד והנגד: בעד – למנוע קריסה חברתית־פוליטית. אם תהיה קריסה, היא תהיה על ראשה של הקואליציה. היא זאת שמחזיקה בהגה השלטון. היא זאת שנושאת באחריות. אולי בעד – להעביר רפורמה בהסכמה רחבה שאיש לא ישאף לבטל. נגד – לוותר על חלקים משמעותיים מהרפורמה בתמורה להסכמה הרחבה. סיכום: אפשר להידבר, אבל ויתור גדול לא יהיה.
ומה על האופוזיציה, שאלתי. התומך ברפורמה סבור שלאופוזיציה, בעיקר הוא חושד ביאיר לפיד, אין עניין אמיתי להידבר. וצריך לומר: הוא מביט בלפיד במבט של ציניקן, הוא חושב שלפיד ("כמו כל פוליטיקאי") חושב קודם כל על האינטרס הפוליטי שלו, ורק אחר כך על האחריות שלו כמנהיג במדינת ישראל. לכן, כך ניתח את החישובים של לפיד: אם יידבר, יהיה לזה מחיר.
לפיד יצטרך לקבל רפורמה משפטית מקיפה, שהממשלה תקבל עליה קרדיט. הוא יתרום, למעשה, להישג של הממשלה. בתמורה יצטרך להציג הישג משמעותי. הוא יצטרך לשכנע את בוחריו שהמחיר ששולם שווה את התמורה – כלומר, הוא מוכרח לתבוע שינויים גדולים ברפורמה. לשינויים גדולים הקואליציה לא תסכים. הקואליציה תרצה לשלם 100 אלף, לפיד ירצה לקבל 200 אלף. חבל על הזמן – זו דעתו של התומך ברפורמה, המכיר היטב את ראש הממשלה.
בקרוב יתברר אם צדק. כמובן, שני הצדדים ימשיכו לומר שהם רוצים בהידברות. זו מילת קסם מתחייבת, גם למי שלא מעוניין בהידברות. אריאל שרון, שמוזכר עכשיו בעיקר בהקשר להתנתקות, שמשום מה מצאה את דרכה ללב הוויכוח על הרפורמה, היה מומחה גדול בהעמדת פנים של רצון להידבר. בכל פעם שהיה עליו לחץ אמריקאי או פנימי "לדבר עם ערפאת", מיד הסכים, בתנאי אחד קטן: 48 שעות של שקט. בעיצומה של האינתיפאדה, לא היה אפשר למצוא 48 שעות של שקט. תמיד יהיה איזה טרוריסט סורר, איזה ילד שיזרוק בקבוק תבערה, איזה מפגין רעול פנים שישליך אבן. שרון לא רצה לדבר. הוא רצה תירוץ לא לדבר. והיה לו תירוץ טוב: לא מדברים כאשר יש אלימות.
לקואליציה יש תירוץ טוב: לא מדברים עם תנאים מוקדמים. התירוץ של הקואליציה הוא התירוץ של ג'ימי קרטר: גם לחמאס לא מציבים תנאים מוקדמים. כשרוצים לדבר, באים לדבר.
גם לאופוזיציה יש תירוץ טוב: לא מדברים כל עוד החקיקה נמשכת. התירוץ של האופוזיציה הוא התירוץ של אריאל שרון: כדי להידבר נדרש שקט זמני.
דין ההיסטוריה
בואו נדבר על ההתנתקות. זוכרים אותה? שמעתם עליה? האירוע הזה היה כבר לפני כמעט שני עשורים. וקשה להאמין ששכחתם, כי כל הזמן מזכירים לכם את ההתנתקות. מסתבר שיש מי שעבורם ההתנתקות עודה פצע פתוח, כואב. אולי כי היא הייתה באמת דרמטית, אולי, וזו רק השערה, כי זה פצע שיש מי שמקפיד לגרד, לוודא שלא יירפא. פצע שיש לו תפקיד תודעתי חשוב: להזכיר מה קרה, כדי שלא יקרה שוב.
יש בישראל כבר לא מעט אנשים צעירים שלא זוכרים, או בקושי זוכרים, את ההתנתקות. השנה הייתה 2005. ראש הממשלה אריאל שרון. זה היה עשור קשה לישראל, עשור מורכב. תחילתו בנסיגה מדרום לבנון, בקריסת ועידת שלום עם הפלסטינים, בקריסת ממשלת אהוד ברק, שעלתה לשלטון בהבטחה לעשות הסכמים עם אויבים, וסיימה את כהונתה בסערת אלימות.
באוקטובר 2000 החלו מהומות דמים, פרצה אינתיפאדה. אחר כך באו שנות טרור, ומבצע חומת מגן, ומפץ פוליטי של הקמת מפלגת קדימה. ובאמצע העשור – התנתקות. ממשלת ישראל וכנסת ישראל קיבלו החלטה שלישראל אין יותר עניין לשבת בתוך רצועת עזה. היישובים פונו. צה"ל פונה. במהרה, עזה נפלה לידי חמאס, והחלו סבבים של לחימה, רקטות וכניסת כוחות.
זה אירוע שעודו אקטואלי: עובדה, שיח הרפורמה המשפטית גדוש באזכורים של ההתנתקות, של מה שהיה אז ומה שיש היום. לתומכי הרפורמה יש כמה טיעונים שנשענים על ההתנתקות.
טיעון אחד: הדיבורים על "הסכמה רחבה" הם צביעות. ממשלת שרון לא חיפשה הסכמה רחבה, אלא דרסה ברגל גסה את המתנגדים להתנתקות, ועשתה מה שעשתה בלי התחשבות.
טיעון שני: הדיבורים על "זה לא מה שהובטח בבחירות" גם הם צביעות. שרון לא אמר לפני הבחירות שיפנה את רצועת עזה, ובכל זאת פינה.
טיעון שלישי: מערכת המשפט לא התגייסה להגן על זכויות של מתיישבים ומפגינים לקראת ההתנתקות. היא התעלמה מהם, כי רוב השופטים הזדהו פוליטית עם המהלך של שרון.
טיעון רביעי: כשהייתה התנתקות, הימין לא איים במלחמת אחים, ולא איים לעזוב את הארץ, ולא הפסיק לשלם מסים. הימין מחה, וקיבל את הדין, אבל השמאל של היום מסרב לקבל את הדין, את הכרעת הרוב.
בלי קשר לשאלה אם לטיעונים האלה יש תוקף, הם מעידים עד כמה ההתנתקות היא עוד לא ממש אירוע היסטורי שאפשר לשפוט בצלילות מרוחקת. היא אירוע חי. היא אירוע שהשלכותיו עוד איתנו. הרבה מאוד אירועים בתולדות מדינת ישראל הצעירה למדי הם אירועים כאלה: הירי על אלטלנה עוד מוזכר לעתים קרובות (מי מנע מלחמת אחים). ההחלטה לא לכתוב חוקה מוזכרת לעתים קרובות (בן־גוריון לא רצה). ההחלטה לפטור תלמידי ישיבות משירות צבאי עוד איתנו (בן־גוריון בתחילה, בגין בהמשך). וגם הסכמי אוסלו, ופיזור העולים בעיירות הפיתוח, ועוד ועוד. היסטוריה שהיא אקטואליה, אקטואליה שהיא היסטוריה.
היסטוריה חלופית
ישראל עוד רגע בת 75. כל מה שעשתה עד כה עדיין טרי, אבל ברגע מסוים ראוי להביט בו גם במבט ששמור למה שהיה ונגמר. העיירות כבר הוקמו, החוקה כבר הוחמצה, דימונה נבנתה, העולים מרוסיה נהרו, סיני ריק, ההתנתקות הושלמה. כן – היא עוד פצע מדמם, אבל גם עובדה מוגמרת. החלטה שהתקבלה, הועברה, מומשה, הסתיימה. תוצאותיה ידועות. לפחות תוצאות הביניים של כמעט 20 שנה. אפשר כבר לנסות להעריך את משמעותה ארוכת הטווח. אפשר כבר לנסות להעריך אם זו הייתה החלטה נכונה, אם הייתה נכונה לשעתה, אם הייתה נכונה למדינת ישראל לטווח הארוך.
שיקולים בעד ונגד? יש הרבה כאלה: ההתנתקות הייתה אירוע שפצע את החברה הישראלית. ההתנתקות הייתה אירוע שקרע אנשים מבתיהם. ההתנתקות הייתה אירוע שביטל את הצורך לשלוח חיילים לסמטאות ח'אן יונס. ההתנתקות הייתה אירוע שאפשר את עליית חמאס לשלטון. ההתנתקות הייתה אירוע שמאפשר לישראל להתנער מאחריות לעזה. ההתנתקות היה אירוע שקבע תקדים של פינוי התנחלויות.
חשבו על ההתנתקות ובטח תהיה לכם תשובה על השאלה אם ההחלטה של ממשלת ישראל לפנות את יישובי רצועת עזה (ועוד ארבעה יישובים בצפון השומרון) הייתה החלטה טובה או לא טובה. נסו לגלגל את הסרט לאחור ושאלו כך: אם הייתה לכם אפשרות, האם הייתם משנים את ההחלטה, האם הייתם מותירים את היישובים במקומם ואת צה"ל בתוך הרצועה, או שאולי, עם כל הכאב שנלווה לפינוי, אתם שמחים שישראל כבר לא צריכה לנהל את עזה, ויכולה להסתפק בהשגחה מבחוץ. האם בדיעבד אתם אומרים: צדקו מי שאמרו אז שההתנתקות לא תביא שקט, ותזיק יותר מאשר תועיל, או אולי צדקו מי שאמרו שאין לישראל מה לחפש בעזה, אפילו ששקט לא השתרר.
עצרו לרגע כדי לחשוב על ההתנתקות. זה תרגיל מעניין בניסיון לדמיין היסטוריה חלופית. מה אם ישראל לא הייתה יוצאת – היה יותר טוב או פחות טוב? זו שאלה שאנחנו מעלים במסגרת שאלון חדש של אתר המדד. שאלון שהעלינו לקראת יום העצמאות ה־75 של ישראל. יש בו 25 החלטות מ־75 שנות המדינה. יש בו הצעה לדמיין מה היה קורה אם ההחלטות האלה לא היו מתקבלות, האם מצבנו היה יותר טוב או פחות טוב.
אנחנו שואלים מה דעתכם על ההתנתקות, וגם על הסכם השלום עם מצרים, ועל ההחלטה להעלות את יהודי אתיופיה, וההחלטה לחתום על מתווה הגז, וההחלטה לתפוס את אדולף אייכמן, וההחלטה לבנות את עיירות הפיתוח. אנחנו מבקשים מכם לתת ציון להחלטות הללו: אתם אזרחי ישראל, אתם בעלי המניות במפעל ששמו מדינת ישראל. כאשר אתם קובעים אם המנהיגים שלכם צדקו או טעו, אתם אומרים בזה משהו על העבר – ואומרים בזה משהו על ההווה. על ההחלטות שצריך לקבל עכשיו. על הרגישויות שצריך להתחשב בהן, על השיקולים שצריך לשקול.
אז חזרו לרגע להתנתקות, ולשאר האירועים שבחרנו (בעזרת קבוצה של היסטוריונים שסייעה לנו). האם ההחלטה "להתנתק" מרצועת עזה ולפנות חד־צדדית את כל יישובי חבל עזה ויישובים בצפון השומרון הייתה החלטה מצוינת/החלטה טובה/החלטה לא טובה/החלטה גרועה/לא יודע/ת אם ההחלטה הייתה טובה או לא טובה/לא מספיק מכיר/ה את הנושא.
אנחנו שואלים, אתם מחליטים. כאשר ננתח את השאלונים, בעזרת פרופ' קמיל פוקס, נוכל להציג סוג של פסק דין. נקרא לזה טיוטת פסק הדין של הציבור על החלטות מנהיגיו. נקרא לזה טיוטת פסק הדין של ההיסטוריה.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, מכאן חדשות, מחדשות 13, מהמכון לדמוקרטיה, מהמחקרMoral Leadership in the 2016 U.S. Presidential Election מאת William Kidd, Joseph A. Vitriol, ומהמאמר Jimmy Carter’s Magic Words במגזין "Slate".